לפני 17 שנים. 5 בנובמבר 2007 בשעה 19:43
3.
"בשירותי הנשים יש שלושה תאים. כנסי לתא האחרון וחכי לי שם על הברכיים".
זה נאמר כתשובה לשאלה כמה אחים יש לו, והוקל לה. "על הברכיים" היא מבינה, סוף-סוף פקודה ישירה, משהו שהיא רגילה אליו. כשדפק על הדלת, לעומת זאת, לא ידעה מה לענות. דווקא משום שציפתה שיכנס בהפגנתיות כוחנית – כמו שהיא רגילה – היא התבלבלה. אז היא לא ענתה והוא דפק שוב. בפעם הראשונה מזה זמן רב היא נשארה, לכמה רגעים, חסרת מילים. היא דפקה בחזרה על הדלת מהצד שלה, פשוט כי לא ידעה מה לומר. הוא נכנס וראה אותה יושבת על ברכיה על האסלה הסגורה. הוא הניח את כוס הקרח על הניאגרה הלבנה וליטף את לחיה. ידו כיסתה את כל שטח הלחי הקטנה שלה, מסיטה קבוצות שיער לאחור. היד שלו היתה חמה כל-כך שהיא הרגישה כמו חתול מנומנם שמתכרבל בחיק אמו, פושטת את צווארה הצידה לקבל את הליטוף. היא שכחה שהיא על הברכיים בשירותים של איזה פאב שכוח-אל והוא נתן לה לשכוח למשך שניות ארוכות. תוך-כדי ליטוף הוא תפס בעדינות בשיערה, אוחז אותו לקבוצה אחת שופעת מאחורי הראש ומותח את ראשה לאחור, חושף צוואר ארוך, ומרחרחו מלוא ריאותיו. היא הרגישה נבדקת, נבחנת. אם לא היה הריח שלה מוצא חן בעיניו היא היתה זורקת, מבלי להסס, את בקבוק הבושם היוקרתי שלה מהחלון ברגע שהיתה מגיעה הביתה. אבל הוא דווקא היה מרוצה והיא היתה, באחת, מאושרת. כשראשה מתוח לאחור הוא העביר אצבע על גופה, מתחיל בשקע הקטן שבין עצמות הבריח, לוחץ מעט על קנה הנשימה, ויורד באיטיות, מעל השמלה, אל חזה. השקע הבא שהתעכב עליו היה זה שבדיוק מתחת לעצם החזה ואז ירד עוד, לעבר גבעת ונוס שלה. הנשימה נעתקה ממנה, באופן מילולי, כשהצמיד את שורש כף ידו לאותה עצם אגן מקוללת, זו שתמיד גורמת לה להחסיר פעימה בתגובה ללחץ. הוא עצר את ידו שם ולחץ בעצמה, מושך את ראשה לאחור בשיערה בידו השניה. הנשימות שלה הפכו רדודות יותר ולא סדירות. היא הרגישה את ידו מבעירה את אגנה דרך השמלה ולא הבינה איך יכול אדם לחיות כשחום הגוף שלו גבוה כל-כך. היא היתה מוכנה להשאר ככה לנצח, ראשה משוך וידו על חזית אגנה, אבל היד החלה מטפסת שוב ובפעם הבאה שחזרה היא החדירה – וזה בדיוק המונח – קוביית קרח לפיה. הוא לא שיחק עם הקוביה על שפתיה הפעם אלא חדר לשם בכוח, מאלץ את פיה להפתח ולקבל את הקוביה, ואז החזיר את ידו לאגנה ולחץ שוב, מושך שוב את שיערה לאחור - הפעם חזק והחלטי יותר - מצמיד את ראשה לניאגרה ואז מסובב קצת עד שהלחי הופכת לחלק מהפלסטיק הלבן. כשהוא שחרר את אגנה מלחיצתו הבוערת הוא עשה את זה לאט. היא הרגישה איך ידו מפסיקה ללחוץ ועוזבת בעדינות את גופה, מילימטר אחר מילימטר. היא פשקה עוד את רגליה, עד כדי כך לא רצתה שיעזוב. זה לא עזר לה; הדבר הבא ששיחרר היה את שיערה, באותה איטיות מעצבנת ומכאיבה. היא שמה לב שעיניה היו עצומות רק כשפקחה אותן וראתה אותו לוקח צעד לאחור ומביט בה בשקט. היא חזרה לעשתונותיה וחייכה אליו חיוך ממזרי, אליו הוא השיב בחיוך משלו. "משהו מצחיק אותך?" הוא שאל והיא ענתה בשבירה הפגנתית, מתגרה, של הקרח בשיניה; הוא הרי לא אמר לה למצוץ. ככה היא היתה שוברת אותם, את הגברים שבחייה. הייתה נותנת להם להרגיש חזקים ואז מזכירה להם אצל מי בעצם הכח. בשלב הזה הם היו בדרך-כלל הופכים לפיסיים ומכניעים אותה, כמו שרצתה, בכוח. הם היו משתלהבים מהמרדנות הקטנה שלה, מהמיניות הבוטה שלה, מאבדים את השליטה בעצמם ודופקים אותה בכח חייתי. ואחר-כך, אחרי שעשתה בזין שלהם כבשלה, היתה זורקת אותם.
אבל הוא רק עמד שם וחייך מולה, בוחן את גופה כאילו היתה עירומה. "תתפשטי," אמר כשהוא דוחף קוביית קרח נוספת לפיה. זה לא הלך כפי שתכננה; הוא אמור היה להפשיט אותה, לקרוע מעל גופה את השמלה שלבשה ולדחוף את הזין שלו לפיה, בכוח. היא נעמדה והורידה כתפיה אחת, ואז את השניה, ואז, בכעס, את כל השמלה.
"מרוצה?" שאלה בפה מלא קוביה.
"תתפשטי".
היא פתחה את החזיה וחשפה את שדיה.
"נחמד," אמר בשקט. "אני אוהב חזה גדול".
היא הרגישה סקסית תחת מבטו המרוצה, והחלה לרקוד עם המוסיקה החלשה שנשמעה מהפאב, בתחתוניה השחורים הסקסיים. היא נהנתה לראות אותו מישיר מבט לעבר ערוותה והמשיכה להתגרות בו במיניותה. הוא עשה רושם מרוצה מגופה החשוף והיא המשיכה לרקוד בחושניות. הוא הושיט את ידו וליטף שוב את לחיה, שוב אותו חום נעים, אבל אז, פתאום, נחתה על לחיה סטירה נוראית, מהממת. ראשה עף הצידה בעצמה והלחי בערה והאדימה. היא יכלה להרגיש איך הסומק עולה גם בלחיה השניה. "תתפשטי, אמרתי".
היא עמדה מולו, בוחנת את המרחק בינה לבין דלת התא, מנסה לחשב איך בורחים משם. הוא ראה אותה מתבוננת בדלת בדמעות וזז מעט הצידה. שוכחת שהיא בתחתונים תפסה את ידית הדלת ופתחה אותה, מוכנה לצאת החוצה, לנשום קצת אויר. כשהדלת רבע-פתוחה הוא השעין עליה את ידו הגדולה וסגרה במכה. היא הסתכלה בו במבט מסוכן שבתגובה אליו הוא ליטף, שוב, את לחיה הבוערת בידו. משהו בניגוד הזה בין הסטירה לליטוף השאיר אותה במקומה, נטועה לרצפת השירותים. כמקודם הפך הליטוף לתפיסת שיער, והפעם הוא הצמיד אותה ופניה אל הדלת, גבה אליו, ישבנה בולט מעט החוצה.
"תתפשטי." הטון שלו היה זהה בדיוק לזה ממקודם. שום כעס לא ניכר בקולו, שום הססנות, שום אכזבה. ההבדל היחיד היה בעצמה בה הצמיד את פרצופה אל הדלת.
היא החלה מורידה את תחתוניה אבל הוא לא נתן לה להתכופף, ממסמר את לחיה אל הדלת.
"אני לא יכולה ככה," אמרה.
הוא קירב את פיו לאזנה ולחש לה, באותו הטון בדיוק, את אותה המילה בדיוק. "תתפשטי".
בתנועות אגן ורגליים היא הצליחה והתחתונים נחו למרגלותיה על רצפת השירותים. הוא לקח קוביית קרח והצמיד לפטמתה, גורם לה לקפוץ בהפתעה ולשיערה להמשך בידו. הוא לא הרפה מאחיזתו לרגע. היא חשבה שפטמותיה – ולא רק זו אליה היתה צמודה קוביית הקרח – עומדות להתפוצץ. הקרח עבר לגב, מטייל בעדינות, באיטיות מופתית, על עמוד השדרה שלה ואז, באבחה קלה, יורד לישבנה. משם, דרך החריץ שבין פלחי ישבנה, המשיך אל עבר הדגדגן. הכאב היה נוראי ובבת אחת כל החום שפשט באגנה נעלם כלא היה. הוא נשאר על הדגדגן עד שנמסה הקוביה כולה ואז שפשפף את הפתח בכוח, אוסף קצת רטיבות ומקרב אל אפו, מרחרח.
"זו הרטיבות שלך או שזה הקרח?"
"אני לא יודעת, אדון". היא מעולם לא קראה למישהו אדון. עד היום, זה לא נראה היה לה נכון.
הוא הגיש את ידו לאפה. "אני חושבת שזה ממני," אמרה.
הוא תחב שתי אצבעות לפיה.
"כן, אדון. ממני."
הקוביה הבאה ירדה על עמוד השדרה ונעצרה סמוך לפתח איברה. פיו התקרב לצווארה ושיניו ננעצו, לאט וחזק, בבשרה. היא השתנקה והוא דחף את הקוביה עמוק לתוכה, ממלא אותה בקור בלתי-אפשרי, צורב. הפעם היא כבר לא יכלה לטעות בטיבה של הרטיבות שזלגה על פנים ירכיה; היא היתה מגורה עד-כדי טירוף. בעקבות הקוביה, ומבלי שהפסיק לנעוץ שיניו בצווארה, דחף אצבע לתוכה והכל משחק עם הקרח, מסובב אותו בתוכה ואז מוסיף אצבע נוספת, מרחיב אותה קצת בעדינות. הוא החל מאונן לה והיא החלה גונחת בשקט, עיניה עצומות וראשה מודבק לדלת העץ. ההתכווצויות שלה על אצבעו הבהירו לשניהם שהיא קרובה לגמור, ואז שלף אותן מתוכה.
"הפעם היחידה שתגמרי הערב יהיה לבד בבית, כשתאונני ותחשבי על הזין שלי. את אוהבת לאונן?"
"כן, אדון."
כשהוא שחרר את אחיזתו בשיערה, באיטיות שכבר למדה שאופיינית לו, היא חשבה שהיא עומדת ליפול, כאילו גופה היה תלוי מראשה המוצמד אל הדלת. במקום זה היא הזדקפה, פקחה עיניה והסתכלה עליו במבט ישיר. הוא לא היה שונה מאיך שנראה אז, בבית-הקפה. שליו, רגוע, חזק.
"למטה," אמר, והיא לא האמינה שהיא יושבת על ברכיה על רצפת השירותים המלוכלכת. היא בהתה בבליטה שבמכנסיו.
"פה פתוח". היא צייתה.
הוא דלה קוביית קרח אחרונה שכבר נמסה ברובה ודחף לפיה בהחלטיות. "תמצצי".
פתח לאט את חגורת מכנסיו ושלף אותה החוצה, מחזיק אותה מתנדנדת בידו ועומד בפישוק מעליה. בידו האחרת פתח את כפתורי מכנסיו והוציא את אברו והיא נדהמה כמה יפה היה זה, ניצב באון מול פיה. הוא כרך את החגורה סביב צווארה, לוחץ מעט על קנה הנשימה שלה, והצמיד את ראשה אל הקיר שמאחוריה.
"לשון," אמר.
היא הוציאה לשון ארוכה לעברו והוא קירב אליה את הזין שלו, מחכך אותו בלשונה ואז מקרב אותו יותר לתוך פיה, מהדק את לפיתת החגורה על צווארה. קשה היה לה לנשום ככה, וברכיה כאבו, אבל היא לא העזה לשנות את תנוחתה. זכרון הסטירה עוד הדהד בלחיה.
לאטו החל דוחף עצמו לפיה, ממלא את חלל הלוע ולוחץ יותר ויותר על צווארה בחגורת העור השחורה. לאט לאט חדר עמוק יותר, ממלא את גרונה וגורם לה להשתנק. וכל העת, חגורתו לוחצת יותר ויותר על קנה הנשימה שלה, מאלצת אותה להלחם על כל נשימה שגם ככה הצליחה לקחת רק בקושי, דרך האף. הוא זיין את גרונה, לאט ועמוק וחזק, במשך דקות ארוכות. הוא ראה את הדמעות זולגות על לחייה האדומות והתעלם מהן לחלוטין. כשחשבה על זה אחר-כך נדמה היה לה שהוא אפילו נהנה מהן. קצב תנועותיו התגבר לתוך גרונה והיא הרגישה את ההרגשה המוכרת של גבר העומד לגמור בה, ניסתה לדמיין את טעם זרמתו ואת מרקמה, ניסתה לחשוב עם יגמור בפיה או יואיל לצאת ברגע האחרון, וכשדחיפות אגנו לפיה הפכו אלימות יותר, חייתיות יותר, הוא שלף את עצמו מתוכה, לוחץ עוד יותר את החגורה לגרונה עד שהפסיקה לנשום כמעט לחלוטין. ואז שחרר באחת והחל מתלבש.
"לא! בבקשה, תגמור בי! תשפוך את עצמך לגרון המלוכלך שלי, אני רוצה את זה, אני צריכה את השפיך שלך בתוכי," התחננה.
היא הבינה היטב למה קיבלה את הסטירה המצלצלת שקיבלה עכשיו; הוא לא צריך היה להסביר.
"אני מצטערת, אדון. טעיתי," הודתה בשקט, בעיקר בפני עצמה.
גם את הליטוף על הלחי הכואבת הוא לא צריך היה להסביר והיא חזרה להתרפק בתוך ידו הגדולה. היא כבר היתה מאוהבת ביד הזו, יותר משאהבה משהו כל חייה.
