גם וגם

את שלו, אני יודע
הוא לא רואה, לא שומע
רק יודע שיש טבעת
ורק בו מותר לגעת
ולו יש כלה וחופה ופגם
ולו יש עדים
ולי גם.

אותם עדים, גם הם יודעים
אנשי מילים
אנשי מצפון
כל אחד בעולמו ההגון.

אנשי אמת
אנשי מוסר
מחר העול יוסר
מעל הזכים
מעל מסתירי הפנים.

נשארו רק מסכות
ובהן נותר להכות
ורק לחטא האמת נוחה
מסיכה שמחה.

את שלו, אין וויכוח
כשאת איתי ללא מיקוח
נאכל מהפרי האסור, תאוות התפוח
לסייגים אין שיג ושיח
ולשקר אין מוכיח.



- זכרונות מהצפון -
- - - BARMA - - -

מה הקשר הזה שקיים בי בין עצבנות-חרמנות-נמיכות.
חוט שני שמחבר גורמים שאמורים לא להיות קשורים בכלל.
ובכל זאת.

עכשיו תוסיפו על זה נדודי שינה, ערבבו היטב ותקבלו אותי במצבי הנוכחי.
כוס אמק, לפחות שהחרמנות תעבור לכל הרוחות ואוכל לנתק את הקשר הגורדי הזה.

fuck-u-all (גם סוג של טריו)

שיחות עם אלוהי הפנטזיה.
שיחות חולין אינן תמיד ממוקדות. בין האזנה לדיבור יש הרבה קטעים של הירהור. בינך ובין עצמך ובין הדוברים והמהנהנים.
לעיתים אנו ממחזרים שיחות, גם שלא בכוונה, דברים שנאמרו על-ידנו או תמלולים של אחרים.
לעיתים מבליחה אמת המטילה אור על קו חשיבה חדש אחר ומגלגלת את השיחה למחוזות עמוקים יותר או לגוונים בוטים יותר.

- לפעמים אנחנו מפחדים מהפנטזיה החבויה בנו כשהיא מרימה ראש, מציצה בנו ואנו לא נותנים לה מקום.
אנו דואגים לחסום את התעוררותה מכל מיני סיבות: חינוך - מוסר - פחד – אי קבלה חברתית – דאגה.
אולי, רק אולי.... עמוק בפנים, עם כל הפתיחות, אתה חושש מאיך תתקבל הפנטזיה בעיניה, ואולי יש משהו ניסתר שאתה בעצמך עדיין מתקשה לקבל בך

"לא יודע, אם זה נסתר איך אני יודע שזה קיים בי?"

- על פי תגובת הזין שלך.

אני בעיקר תוהה אם מותר להגדיר את המתרחש פחות כפנטזיה ולבחור להיות פתוח באמת למכלול אפשרויות שלצורך ההגדרה מעמידות לך. משהו שמדליק אותך פתאום רעיונית גם אם ממש לא ציפית לו.
אני חושב שיש לנו דברים שברור שהם מעבר לגבול ויש דברים שאין לנו מושג איפה הגבול עובר וניתן להתנסות כדי לבדוק אם הם מתאימים או לא.
וכשניגשים לחוויה שלא בטוחים בה מתוך המון הקשבה ואהבה ופתיחות, אז גם אם היא מתבררת כלא מתאימה, זה לא כזה נורא. מתאים? תזרום. לא מתאים? אז תודה אבל לא תודה.
פנטזיות לא חייבות להיות תפורות צעד אחר צעד.
מותר להן להבנות ולהתגמש.
מותר להן לשמש תפאורה למציאות.

יש משהו לא מובהק, מכוסה, זהיר, מן רצון שיובילו אותך לשם מבלי שתיזום ומבלי שתתנגד.
חשוב להדגיש שאתה לא חייב להתעסק עם כל דבר שמניחים במפתן ביתך. כל הלונה-פארק הזה פרוש לפניך ואתה בוחר על איזה מיתקן לעלות ומכאן לבדוק כמה הוא מרגש אותך לטובה או מבחיל אותך.
המוטו בהחלטה זה לעשות טוב. לפעמים זה טוב מאד, לפעמים זה טוב פחות ולפעמים זה טוב שניסינו.

אני חושב שבכתיבת פוסט אנשים מביאים לקהל הקוראים הנאמן חלקים מהעולם שלהם, והוא עשיר בתחושות והתרגשויות ותשוקות, ולא תמיד אפשר לקלוט בקריאה את כל הניואנסים הדקיקים להם התכוונו. הקוראים יוצאים עם חווית הקריאה הפרטית שלהם, הסובייקטיבית ומובילים אותה אל המקום שמחבר אותם.

- כנראה שזה די נדיר למצוא את הקורא האופטימלי שמתחבר אחד לאחד עם כל הרגשות והתחושות. זה אחד הדברים שיוצרים חיבור בין בני אדם.
האמפטיה להיות בנעליים של הזולת מבלי להביא את עולמך האישי לתוך הסיפור של המספר.

אני חושב שאחרים בוחרים להיכנס בחרך הדלת ולהבין ולפרש באופן שהתאים להם. לפעמים גם אם לא התכוונת באמת, זה לא אומר שאין לזה מקום. זו עוד נקודת מבט.

כך היא נראתה בעיני, מושלמת.
נינוחה לחלוטין בשמלת הקטיפה השחורה, בוהקת בקימורי גופה. חזיה אדומה מבצבצת מעל חמוקיה המונחים בעריסתם בשלווה. מזמינים אותי להישיר מבט ברצוני או כנגד רצוני.
ומעל הכל היא פשוט היא.
צוחקת ועולזת, עדינה ונעימה ובעיקר יודעת מה היא רוצה.
והיא רוצה כרגע להיות היא, והיא רוצה להינות מזה.

"מזל טוב" הוא אמר לי, בחיוכו הביישני הכן, "יומולדת"?
אתה מתבלבל עניתי לו, זה טרום יומולדת אותה אנחנו חוגגים כבדרך חיים.

מדלגת בין שני כלבלבים נרגשים, מנצחת על סימפוניית הגירוי והריצוי.
הרמוניה של מגע, בעוצמת הרכות שלה אנו סרים למרותה כבמטה קסמים, לשונותינו משתרבבים ומחישים את אנקותיה בפעם המי יודע כמה.
גומרת ממושכות ומתחילה את המנגינה מתחילתה שוב ושוב.

הזין הזקור נירמס תחת עול סנדלי עקב אדומים עדינים, מרטיב את סולייתם, לחץ גובר באיזור החלציים גורם לי לפלוט אנחת תחנונים.
"הוא לפחות עונה לי בכן מלכתי" מטיחה לעברי וממתינה לתשובתי. "כן מלכתו" אני עונה ללא היסוס ומסנן תוספת בלתי נמנעת, ספק לעצמי ספק לשותפי "מלכת הגמירות".
שתי סטירות מפתיעות מנסות למחוק את חיוכי הבלתי נשלט, "לי מותר לצחוק, לך אסור" מרצינה.
אשר יגורתי בא לי, מפנים את מקומי בשמחה מוחצנת. מלכת הגמירות מוכיחה לי שיש רק מלכה אחת בבית ורק לה מותר לגמור או למי שהיא תחפוץ ביקרו. "אתה תאלץ לשמור עבורי על לזין נזקק וזקור, לשימושי ככל שאחפוץ. הכלבלב אורח רשאי לגמור לספירתי" והיא סופרת והוא מתחכך, מרגיש איך ניבנת בתוכו הגמירה המיוחלת לה שיווע, והיא סופרת עד שמחליטה שמספיק ודי.

צוחקת ומצחיקה, שולטת בעיצוב הקומפוזיציה שזה עתה יצרה, שתהא לרוחה ולטעמנו.
ואיזה טעם נפלא יש לכל זה ולה.

את באה אלי
דומעת מכאב, זולגת משמחה..............את באה אלי.
כמו פלג מים הזורם לים
כמו גדי היונק מלשד אימו...................את באה אלי.
לרוות את צמאונך, לבוא על סיפוקך
למלא את החלל שבך חסר
זורמת לתוכי נמסה בקרבי...................את באה אלי קרוב.
נמשכת למילותי, נרקמת בעורקי.

מזרים בך רעדים רעדים
מזריע בך ריגושים ריגושים
ואת באה אלי רוטטת, זועמת
זועקת מכאב, זוהרת בשמחה...............את באה אלי
נפעמת ומתעלה
נפערת ומתגלה................................נשרפת מעלי.

וכשתבואי, אני אהיה צור, סלע חזק
ואת מקור מעין זורם סביב, רענן
ולעולם אחוש את העוצמה...................מאז שבאת אלי
ואת זורמת סביבי כטבעת חנק לאבן
נשחק אט אט באדוות הקלות ועדיין חזק
נחלש אט אט ומתפורר ועוד לא נזעק
סוחפת אותי אתך, מובילה את פרורי
לאן שיבחר ליבך, גופך
ולא ארגיש מאום
עד שאעלם ואיהפך בידך לכלום.

ואז תבואי אלי, נלהבת אל סלע ניצב
ביגונך השש לקרב
הבסת אותי לשווא,
לשווא סדקת סדק בסלע הניצב.

ואז תבואי בשנית אל חוד הלהב
אך לא אלי
כך מוטב.

(כתבתי את השיר, כמו רבים אחרים, בדיוק לפני 20 שנה כנער מתבגר ומבולבל.
נזכרתי בו היום מתוך סיטואציה שהזכירה לי משפט אחד בלבד ונברתי בארכיון, פשפשתי בכתובים המצהיבים בכדי לגלות אוצרות עבר.
הטעויות והסגנון במקור)

לילו - יכולה להירגע להשתיק את פעמוני האזהרה שלך.

"אגלי" תיקנה אותי בהודעה החדשה באדום.
תיקונים באדום מזכירים לי את המורה לאנגלית ביסודי, אנג'לה.
פס מרקר אדום של artline70 שמנציח את הטעויות שלך בחיים. הייתי מצמיד את הדף צמוד לחזי והפס האדום היה נספג בנייר הפסול ועובר לצידו השני, מקבע את הטעות בליבי ומוצג לראווה לעיניים קטנות וסקרניות הבוחנות אותי שוב וזוכרות.

"אלא אם הבנתי לקתה בחסר והשתתפו גם עגלים רכים בחגיגה." הוסיפה בחצי חיוך בכדי לא להישמע ביקורתית מדי.
הגבתי בחיוך, עברנו את אנג'לה נעבור גם את זה.


פינה בפאב ואני בוחן אותה כפי שהיא סורקת בעיניה אותנו. הקלה ומשיכה מובילה אותן לשיחה אינטלקטואלית קולחת ומצחיקה. האלכוהול מתערבב בדם והנושאים התרבותיים מפנים מקום לעירבוביית פנטזיות.

מוסיקה, חדר, תיק.
פאוזה

ניצבות על ברכיהן. ברך אל ברך, ירך נושקת לירך מלטפות את עצמן ומתנועעות כשלהבת נר לוהט עבור השנה הבאה על עוגת יום הולדת אדירה. ידיים מגששות. חדות התחושה מפצה על הגבלת הראיה. מלווה את הלהבה בידי, מעצב אותה. מזכיר להן בלחישות בצמידות לתנוך אוזנן משימה אחר משימה. הזדקרות הפטמות של כל אחת מהן תעשה בידי רעותה. אני מאזן את התגברות ההתמסרות. לש ומניע, חופן ומלקק את המסוייגת יותר. נותן ניקוד למזדקרת ומצליף בתחת החשוף. אנחות הפתעה נשמעות בדואט מזמין. סנאפשוט בתאורה חמה.


הביקורתיות המובנית מעוררת בעיניה דאגה לתנוחות הנכונות, בהן תראה באופן הטוב ביותר. עמדת המרפא אצלי זוקפת אוזן ונרתמת לטיפול בשריטות. כמו חיטוי שבהתחלה הוא שורף ובסוף מגליד את הפציעה, כך גם בעיצוב התנוחות הפוטוגניות.

מורדות על ארבע. רגליים משתרגות, ישבנים צמודים מופנים אלי. רגל חובקת רגל וקרסוליים מקבילים חבוקים יחדיו.
יד ימין של אחת נקשרת לידה השמאלית של חברתה. אין תזוזה בלעדית, אלת מין בעלת שני ראשים ושני כוסים המטפטפים עצמם לדעת. לדעת עוד.
נטיפי תשוקה מתגברים, מטר מאיים לפרוץ, ואני מאחוריהן מלטף ישבנים וירכיים, מצליף בכוס המתכווץ ברגישות וחוזר ללטף. חוזר על תנועת ההצלפה מספר פעמים ברצף. האינסטינקט החרד מכווץ אותן בכל פעם שאני מנתק את ידי מגופן. נרתעות ונזקקות למגע.
"אסור" אני מתריע ומגיש את אצבעותי, משרטט את מיתאר שיפתותיהן. כעגלות רכות בעיוורונן הזמני מנסות לאתר את תנועת אצבעותי בכדי לינוק. מקרב יד ליד ואוחז בזין שלי בין ראשיהן. לינוק עכשיו ביחד. סנאפשוט מחרמן.

נסיון ראשון שלה. חוויה ראשונה בת שנים מתממשת והיא מנבחרות הקאסט.
לא האמינה שתוכל להגיע לרפיון מאחיזתה, מתגרה ומשתחררת, נאבקת ומתחנחנת למגע.
לשונות ושפתיים נצמדים לדגדגנים לוהטים ותפוחים.
תכונת האיפוק תזכה בזין שימלא אותה ויתפוצץ בתוכה, בלשון שתמשיך לענג אותה לרקיעים חדשים, תנקה אותה.
מתאמצת להגמיר ראשונה ואני מנצח על, מקדם כל אחת מקו הזינוק אל קו הגמר.

מתרווח על כסאי בפינה בפאב, בוחן אותן בדינמיקה המתהווה.
משלם והן בעקבותי, שומע צחקוקים קולט את המבטים הזוממים, מרגיש את ההתקרבות, הנינוחות. יוצאים חזרה לרחוב.

ערב מוצאי שבת
מבחינתי היא מאחרת.
מדמיין אותה מתרוצצת עם תיק הצד הדהוי, חום בהיר ועמוק כמו עיניה.
גם הן מתרוצצות, מנסות לאתר בין החיילים הגבוהים בתחנה את האוטובוס הנכון שיקח אותה אלי.
פזורת דעת ופזורת שיער פוסעת בנימוס בינהם כאשר האוטובוס מתקרב. עוצר רחוק מהתחנה והיא ממריצה את הליכתה, ועם זאת משתרכת מאחור, חוששת לאבד את מקום הישיבה ובתנאי שלא תאבד את האוטובוס. הליכה עיכוסית ילדותית ומשובבת לב. סמוקת לחיים ומתנשפת קלות עולה לאוטובוס העמוס לעייפה ומנחיתה את ישבנה על גרם המדרגות המובילות לדלת היציאה האחורית. נסיעה ארוכה, והיא מאחרת מבחינתי.

אלוהים, כל כך גדול כל כך חזק, חובק עולם ומדבר בכל השפות. כמדי שנה פונה אני אליו בביתו, לספר לו על שלומי ולאחל לו הצלחה בשנה החדשה שהוא יוצר. מבקש אותו שיעש טוב. שיקשיב כמו אלוהים ולא ישמע כאדם, שישפוט לכף הזכות כמו אלוהים ולא יהיה שיפוטי כאדם, שיכיל את כל מה שהוא יצר כמו אלוהים ולא יעשה הכללות כאחד האדם. לאלוהים יש את היכולות והכוחות לתת מקום אמת לכל מה שהוא יצר כי לשם זה הוא יצר את הכל, את הרגשות המחשבות המעשים והרצונות. יש לו את היכולות ואני כאחד האדם צריך להעביר אליו גם את הרצון לתת לשכמותי את המקום.
משכנות האל רבים ומפתיעים דוקר בברקן, מלטף בנוצה ופועם בלב, מחייה ומאפשר בחירה.
הלכתי לדבר איתו בביתו עטוף ציצית כגלימת קודשה ובזיפי סנטרי עמדתי לצד אלו שעד לא מזמן ישבו, המתחזקים בגמילה, החוזרים לדרך המוסר, המקצינים.
נמהלתי והקשבתי לדרכם ולשפתם העשויה שני עולמות.

היא מחכה לנו בביתו האחר.
אלוהים הבטיח להם שיבקר גם שם. אני מאמין לו ואגיע מגולח כמנהג המקום.
חלפה שנה מאז עמדתי בתור לצד מאמינים הממלמלים בשפתם וקוראים לו לישועה.
גלימות שחורות עוטפות את גופן הבתולי הצנום ומטפחת ראש, כיסוי לראשן. חלקן חובשות סקופיה ומצאתי עצמי שאלו גורמות לי להרכין את ראשי.
שערי ברזל שחור וקר חותמים את הירידה הצרה והמוארת בנרות לאותו חדרון שהעביר בנו צמרמורת לראשונה.
לולאות הנזם בקירות ושלשלאות הברזל לא מותירות ספק למחשבות המתרוצצות במוחי.
הרהורי כפרה לדרך הייסורים המסתמנת עבור אותה בתולית משתוקקת שגזרה על עצמה פרישות לטובת אהבת האל.
עוטה גלימה בלבד ומתחתיה עור צח נטול סימנים, עדיין.
אהנהן בראשי ובמבט אוביל אותן אחרי עד לשער הברזל.

סערת התעלות, פאוזה, לוגמים בנדקטין ששורף בגרון ומעווה את פרצופן. מביטות עלי ומצחקקות בינהן. מוריסון ברקע דוהר אל הסערה וממתין לשמש, הוא ידע את הטוב ואת הרע.
שולח אותן לשירותים בהוראה שיזקירו אחת לשניה את הפטמות בצביטות ויניקות. אין לפסוח על דבר הכל נבחן ונרשם.
תחילת מסע, מרוגשות הן פונות לביצוע המשימה.
ממתין לבואן ומזמזם לעצמי Waiting For The Sun & Riders on the Storm

אדרנלין מסעיר את גופי מאותת לי על שמחת חיים, על חיים, על הגשמת הפנטזיות, על סאביות משתוקקות שזקוקות לרועה.
יש אלוהים (והוא נמצא בפרטים הקטנים).

שנה טובה חברים
B ברמה

ונמחק.
על השנה החדשה על החג על המשפחה על הסשן האחרון וזה שלפניו על הסשן המתוכנן על המתנה הקשורה בסרט זהב על הלהטוטנות של שליטה בשני גמדים וגבר על החוסר שליטה על המורא והכעס על האקסית הבלתי נלאת על החיבור המדהים.

ולמרות שנמחק, תודה על שהיה קיים, תודה על האושר והשיעור.
מהו בכלל שיעור האושר בחיינו?

שנה טובה לחברנו הקרובים שנוגעים בנו
לאלו שמעוררים בנו את הסקרנות ואיתה את החשיבה
ושנה טובה גם לאלו הרחוקים ובעלי המסכות.

ברמה.

בקבוק יין קטלני שלח אותי להצטנף תחת כנפי מאוורר התקרה.
ווש ווש מונוטוני שמאיט את קיצבו ומחריש אט בקצב הרדמותי.
צמרמורת בגבי ואני מנסה להשיל את הסדין שכיסה אותי אך לפני רגע, מגלה שאלו אצבעותייך ולא אגלי זיעה.
המגע המוחשי שואב אותי מתוך חלום שהתפתח באופן שמצא חן בעיני, חזרה למציאות.
מציאות שבה הזין זקור מכין עצמו ואותי להמשך החלום האירוטי או לחילופין לזליגת המגע מאזור הגב אל הירכתיים.
ערומה ורטובה מביט בך וחושב כמה סקסית את שברצוני לאמץ את כוחותי מתוך השינה ולטפס עלייך למטרת חדירה.
מתנועע בתוכך, מעסה את גופך את עכוזך, חומד את חלקייך האירוטים בשקיקה.
מובילה את ראשי בין ירכייך.
לפני שעה קלה בתחרות לשונות משפחתית הכתרתי אותך כ"חצי לשון" ואת, לא נותרת חייבת וענית, אתם? אתם מולטי-דאבל-טונג. בגלל זה אני כל כך אוהבת שאתה יורד לי.
ואני עכשיו יורד לך, נזכר במשפט שגורם לי לענג במולטי-טאסקינג-ליקינג-פליי.
אוף כמה שהתפוצצת עלי, הגרת את כל תשוקתך בתנועות לא רצוניות ובלתי נשלטות.
גרמת לזין שלי להתקשות יותר מתחכך ברגלייך הנרעדות, ווריאציות של חיים.
"הפעם אלוהים החליט לא לשלוח את המלאך הצמוד שלי אלא בחר להגיע לכאן בכבודו ובעצמו" כך טענת עם גמר ההתנשפות, הודיה מפרגנת.
ואני אמרתי שאני חייב לחדש את בטוח האיברים הנמצאים בסכנת כלייה. כשהגמירה מתחילה להיבנות בך את ננעלת כמו רוטווילר אימתני שלא רואה דבר לנגד עיניו. כל גופך, נשמתך, רוחך, הופכים להיות פרפר.
פרפר קטלני שבעיני גופו הוא כוס לוהט כנפיו הם התחת שלך ומחושיו הן פטמותייך הרגישות.
פרפר שכל כולו נתון ומכוון לפורקן.
וכשזה קורה את ננעלת עם אצבעותייך זרועותייך ושינייך על כל איבר מגופי שנותר ללא הגנה או מכסה. מחיר הגמירה שעולה בכמה סימנים כחולים במקרה הטוב או נמק בביצים במקרה בו אלוהים בא לבקר.

עת רכן אל מיטת חוליה לנשק את עיניה התמות
ריחפה בגדולתה מעל נשמתו, חיזקה את אמונתו
עת דחק בחזהו הפחד לחצה את חזה אל ליבו, תקווה לכאבו
שחורה ונאווה באה במלוא אונה למלא את אונו

עד ימי דמי ימות תורתי
כי
אין ולא יהיה אחר למקומי

בד' אמותיה ד' ימים סיפקה מזור, מנוחה לנפשו המשוטטת
אספה אותו בטובה המופלא ללא גבול, השילה מחסום
ליטפתהו ברוך בתוכו, ריככתהו בקושיו העוטף
גילתה אוזן, פשקה מתק שיפתותיה על אוזנו, שארו
בתבונתה כי רבה, חמלה ולא חמדה.

עד ימי דמי ימות תורתי
כי
אין ולא יהיה אחר למקומי

ובאין אונותו להשיב, חיבק בעוצמתו הברוכה
מילותיו נותרו כבקיעים שבקיר, רמזים לסערה, גלדים מצולקים.
סחרחר ממחשבתה הישרה מנשיותה המתפרצת
ובמבט אחרון אל תוך עיניה המוכרות, בבת עינו
פרש בעניותו מענוותה.

(נכתב זה מכבר ומועלה לאויר הלילה.
לעיתים התובנות העמוקות ביותר מקבלות משמעות בשיחה מול הנשמה השחורה של עצמך
בה תמצא את הרכות ואת הקושי)

..........ומשכבר ריצה ועמד לעוף
מכר לה בכורתו בנזיד אפונים
בתמורה לכנף ותרמיל ובלחש דרש את ראשו הערוף
זלגו דמעותיה, תמסחית בת שנים
מולו העצימה מחסום העמיקה גיא
עד בלי די וברשעות שלא תועיל
פיזרה חידודים אורבי דרך ושביל.........

ולבסוף?
מצא הגורל את אותו, או שמא הוא ימצא את גורלו
ונשמתו השחורה את כאבו עוד תכיל

ברמה