גם וגם

אני מתבוננת ברגלי המונחת בגרביון רשת ובסנדל גבוה עקב מונחת על הביצים שלך,
משחקת בהן.
תמונה יפה, אני חושבת לעצמי.
הייתי רוצה לצלם את זה.

אני מנסה לסשן אותך.
כבר מיום רביעי אני נותנת לך הוראות במייל, במסנג'ר ובטלפון.
משתעשעת בך,
אוסרת עליך גמירות.
שולחת אותך לאונן מחובר לגומיה הכרוכה סביב הזין ולאטבים, ליד שולחן המשרד במשרתך המהוגנת.
אם רק יכנס מישהו ויראה אותך כך.

אני רוצה לחבר אותך למקום הנמוך ההוא.
הנשכח.
מנסה לבנות בך את הציפייה.
פעם זה היה מוביל אותך למקומות אחרים.
הפעם אתה בעיקר רוצה לגמור.
מאד רוצה לגמור.


אני יוצאת מהמקלחת, לובשת את מיטב הגרדרובה הזנותית שלי עבורך.
יכולה להתחרות בקלות בזונות גן החשמל.
עומדת מעליך, מסתכלת בצפורני הרגליים שלי המשוחות בלק אדום בוהק, מועכות את אברך הזקור.
אתה נאנק, מגורה.
מצליפה בך. (שיט, זה כואב לי ביד ההצלפות האלה), עוברת להצליף בזין ובביצים.
פעם זה היה מוביל אותך למקום אחר,
היום אתה בעיקר מגורה מאד.
אתה רוצה לגמור.
מאד רוצה.

אני מורידה אותך אל בין רגלי.
"תגמיר אותי" אני מורה לך.
באחת מגמירותי הרבות אני דוחפת את ראשך כ"כ חזק שאתה חוטף מכה איומה באף ופוצח בשרשרת עיטושים אין סופית.
הפוגה מכורח.

הסשנים שלי בעיקר מצחיקים.
אנחנו מתגלגלים מרוב צחוק.
חרמנים ושתויים.
היו לי תכניות אחרות אבל אני נכנעת ומאפשרת לך לגמור.

כשהגדגן עומד, השכל מתאדה לי סופית.

אני שוכבת לצידך ומקשיבה לנשימות שלי.
זה נשמע כמעט כאילו אני ישנה באמת.
אם אני רק אצליח לשכנע את עצמי באמיתותן, ארדם.
אולי גם אתה.

אסור להגיע לדיוה גם מסופקים מדי וגם עייפים מדי.
אני מפחדת לזוז.
תרדם.

אתה קם מתוסכל.

"אנחנו בכלל לא בדסמים" אתה אומר לי.
"מקסימום קצת קינקים".
"אולי", אני משיבה.
החברים שלנו בדסמים.
אנחנו כותבים באתר בדסמי,
אנחנו הולכים למסיבות בדסמיות.

אנחנו פשוט אנחנו,
עם העוצמות
והרוך,
עם הסקרנות והפתיחות לטעום
עם ההתרגשויות
ועם התסכולים.
פשוט ככה,
אנחנו.

קיבלתי הודעת סימוס וקראתיה בדיליי. הנייד היה על שקט.

יחד איתה קיבלתי טלפונים חשובים מעורך דיני שחיפש אותי.

לא ידעתי מה לעשות קודם

הלחץ הוביל לעשיה.

וכך לשון ההודעה:"לקראת בואי, אני רוצה שהזונה שלי יתחיל להתכונן, על מנת לקבל את פני כראוי, בתור זונה יפה וחרמנית.
המשימות שתקבל יהיו קצובות בזמן. בין 15 ל20 דקות למשימה.
כאשר אתה אחראי לדווח כשאתה מתחיל ומסיים.
אני רוצה שהזין שלך יחלום על כוס הרבה לפני שהוא יזכה להתחכך באחד כזה.
שים גומיה סביבו וסביב הביצים.
המשימה הנ"ל תימשך כרבע שעה ועד גירוי ממשי וטיפטוף במידת האפשר.
דווח בסיומה.
עם החוטיני תשאר עד שתלך לישון.
את הגומייה תוריד בסוף המשימה.
מעתה מותר לך לעשן סיגריה אחת בלבד ורק לאחר סיום המשימה ולהמנע מעישון עד קבלת הוראות נוספות."

שטפתי עצמי מהר מהר והוצאתי את התיק הירוק מאפסונו. אני לא אשם שהוא מצמם כיוון שלא רגיל לראות אור. התיק הירוק מכיל את השעשועים אליהם אנו מתכוונים ברצינות.

כרכתי גומיה סביב הביצים והזין ומיד עברתי למוד של נישלט עבור אהובתי

מנסה להיכנס בראש למקום הזה.

לא פשוט להגיע אליו אחרי הפוגה ארוכה. פתחתי אתר סירטוני סקס ודמיינתי אותה כפי שאני אוהב לדמיין. רצינית ושולטת בנעה. מדודה צעד אחר צעד לרצונותיה ומובילה אותי בהתאם

אוננתי עם השמן בזמן שהגומיה כרוכה סביב הביצים והזין שנעמד. מרגיש את העיקצוצים עד עכשיו.

כל כך מצפה,

כל כך רוצה להרגיש איך אני מצליח להישאב למקום הנמוך באמת ודווקא לא ממקום מאומלל.

רוצה באינטואיציה החזקה שלי להרגיש שאת שם באמת במקום השולט העליון.

מתגעגע למקום הזה.

כותב ומעשן את הסיגריה שהקצת לי לכרגע ביניקות מדודות והיא נשרפת לאיטה.

מגורה ומלא דמיון מלווה בסרטים, הסרתי את ידי מהזין ואת הגומיה כפי שהוראת.

יושב עם החוטיני השחור-אדום וממתין להוראות לפני משימה בשעה תשע.

נותרו 20 דקות של ציפיה ומתח.

לדעת שהמקום הזה עדיין בנמצא ולא התאדה לו.

לדעת שאני מתחבר כל כולי לנישלט שהיה בי מולך.

מולך ומול הפנטזיות הכבירות אותן אנו מייצרים באהבה.

B

אני אזוקה באופן כ"כ בוטה, מגוחך ומשפיל למתקן כפיפות הבטן שלי.
מהופכת, ראשי מופנה מטה וישבני החשוף אל על.
אני רועדת מקור ואולי גם קצת מהתרגשות ומהתחושה הזו של ההשפלה שמציפה אותי.
הוא מניח לרגלי היחפות והרועדות נעלי בית. מאבדת תחושה של כיוון וזמן, מופתעת ולא מוכנה בעליל.
ציפיתי לסופ"ש רגוע וחמים של חיבוקים והנה אני כאן כשהוא מתכופף אל פני המכוסות בצעיף ולוחש לי שמישהו מחכה בחוץ.
נלחצת, אני מנסה להפעיל את גלגלי מוחי המתנזל ולהפעיל הערכת מצב.
הנה אני מונחת ככה, חשופה, פסים אדומים מעטרים את ישבני שבודאי מופנה אל דלת הכניסה (העיניים מכוסות ומאפשרות לי רק לדמיין). אני רועדת מקור, רגלי כואבות, מפושקות משני עברי המכשיר ונתונות בנעלי בית גבריות.
אני מרגישה בלתי סקסית בעליל, עלה נידף, כאובה מדי, מופתעת מדי, רועדת מדי
ובעיקר יותר מהכל לא מוכנה רגשית.
הוא יודע שבמשחקי פנטזיה בינינו סיטואציה כזו היתה מגרה אותי מאד.
אני אזוקה, חסרת אונים ופתאום מישהו זר נכנס.
ופתאום מציאות. אפשרות אמיתית למימוש.
הוא מתאר לי, לוחש לאוזני באהבה את השתלשלות האירועים העתידים לבוא. איך אתנגד בתחילה, אתכנס בסירובי לשתף פעולה. איך ילטף אותי וירגיע בשלוה. ירטיב וירחיב בזמן שהזר יחדור אלי. איך התנגדותי תתפוגג ותתחלף בחרמנות נרגשת ואני שומעת את מילותיו המרגיעות מתגלגלות אל אוזני, כמו קסם. יודעת שהוא צודק, קורא אותי כך, מתאר שלב אחר שלב.
התחושה הזו של ההתקוממות המוחלטת, של הסירוב מפנה דרכה לאנקה חלושה של הסכמה והוא קם וניגש לפתוח את הדלת.

"לא באמת!"
אני זועקת אחריו, נחרדת.
"לא באמת!"

הרגיש לרגע שהוא ממחזר את עצמו, מקלף קליפות שכבר היו בעברו וצמחו שנית מוקשחות ונאחזות אף יותר.
ישב שם על ספסל מקולף בת"א ברחוב ראשי. מתעלם מכל העוברים ושבים. פגשתי אותו חמוש בכובע, כובע כזה של מדריך טיולים וסנדלים תנ"כיות.
מה לו ולסנדלים בכלל.
מאפשר לאצבעות רגליו לנשום.
סיגריה דלוקה תלויה בזוית, מציצה מבעד חרכי שפתיו. אולי מצא שהנשימה מקלה עליו בלכתו עם סנדלים.
החיוך שלו נשאר בדיוק כפי שראיתי בפעם הראשונה בכניסתו המרשימה לביתה של רויטל מבארותיים.
כבר אז אי אפשר היה להתעלם מנוכחותו .

אז הוא בא לחגוג איתה את יום הולדתו והופתע לגלות שהיא כבר חוגגת ומפזזת לצלילי מוסיקת המסיבה שערכה.
שינויים בתוכניות לעולם לא הפריעו לו לתוכניות.
השתלב.
חזרתי מהמטבח עמוס מגש משקאות וטובין, הוא חזר מבחוץ מריח מסיגריות נובלס אותן עישן במציצה תובענית, "היא מחכה לך בחוץ כבר הרבה יותר מדי זמן ידידי" חרץ בקולו המחוספס.
הוקרתי אותו על מצפונו, שלי הוא, התגאתי.

עמדתי לדקה ארוכה, בוחן את ישיבתו האופיינית בכתפיו השמוטות בשיבה שזרקה בזיפי זקנו בן ימים, חרישי תלמים מעטרים את פניו.
נראה זקן ממני בעשר שנים ולמעשה נולדנו באותו היום.
הניצוץ בעיניים שהכרתי כל כך טוב נראה דהוי , כבוי, חסר חיים, חסר חשק, חסר עזות.
נטול יוזמה.

יוזמה אמיתית - זה כל מה שביקשתי, לצד האמת. דבק באמת, כך חונכתי, כך אמר לי אבי והסביר במילותיו הפשוטות את התפיסה הדיכוטומית. את הראיה האבסולוטית, גם אם הינה סובייקטיבית, מונחת בכל תפארתה על כף המאזניים.
הברירה הקיימת בין טוב ורע, בין אמת ושקר, בין הכלל לפרט המהווה את הכלל.
ובכדי להשיג את האמת, בכדי להניע אותה לצאת לאור צריך את היוזמה מלווה באומץ.

כוס הקפה שקניתי מארומה בדרך לעבודה בידי, פושר ונס ליחו עוד בטרם נמזג. הנחתי את הקפה על הספסל והתיישבתי לאט לאט מושך את מכנסי כלפי מעלה.
יש לנו את הזיכרון ההוא מפעם.
הוא לקח לגימה מהקפה, גלגל את הנוזל על לשונו, "ג'ינג'י, זוכר?" שאל, מבלי להרים את ראשו.
איך אפשר היה לשכוח בכלל. קולו העביר בי צמרמורת קרה ויכולתי להישבע ששמעתי את רשרוש העלים מעץ הצפצפה מצטמררים אף הם. לחלוחית עיניי במבטו המעומעם, הקודר השיבו לו בחיוב.

מה שעבר ביננו אז שימר את האמונה. האמונה שהכל בכוחנו, שהכל אפשרי, כל עוד נדבק באמת הפנימית שלנו.
הקשר ביננו היה מאגי, בין רגע נוצר החיבור שמעבר למילים.
אני הייתי לו המצפון והמצפן והוא שימש לי מראה. ככה פעלנו שנים בסינתזה שהוכיחה את עצמה מעל לכל דמיון.

לפני שלוש שנים הוא נעלם, ארז את עצמו בפיאסטה הכתומה שלו ונעלם. השאיר לי פתק קטן, ממוגנט על המקרר ובו כתוב: "החלטתי להשאיר את המצפון שלך בי נקי, לא מתכוון להשתמש בו יותר". על השולחן לצד כוס הקפה הקר מצאתי גם את המצפן השוודי שלו.

כבר כמעט שלוש שנים שאני מחפש אותו.
אמרו לי שראו אותו לאחרונה מתבודד עם עירית בקרבת המקווה בתל עדשים. כשהגעתי לשם ראיתיה מרחוק יושבה במרפסת ועיניה החומות והגדולות המוכרות לי כל כך, בוהות בכוכבים כאילו מצפה שאחד מהם ינשור לחיקה.
סבתי על עקביי וחזרתי לקולחוז המוכר.
לא הייתי מסוגל להתקרב מדי, לא הייתי מסוגל להביט בעיניה אחרי שנעלמה מחיי לפני שלוש שנים.
ברור היה לי שפספסתי את המועד.
הם כבר לא היו. לא היא, לא הוא, בשום מקום.

"כבר מספר ימים אני מחכה לך פה" המשיך כמעט בלחישה, "תסתכל על עצמך, השקר לא מיטיב עם עור הפנים" חייך במרירות ולראשונה הרים את ראשו ופניו הצהובות והנפולות יצרו בי רתיעה. "מילא אני חסר המצפון אבל אתה? אני המראה שלך ואני סובל פיזית מהשקרים הללו".
"מצטער שאיחרתי", מלמלתי "אתה חייב לעשות משהו עם עצמך, אשמח לעזור."
"כן כן", הנהן לעומתי, "עזרת כבר מספיק, לו היית ממשיך באמת שלך ולא משקר לעצמך את הפעם היחידה הזאת הייתי ממשיך להראות צעיר ממך בעשר שנים".
סרתי מעימו וידו החזקה לפתה בדש חולצתי "תיסע אליה, לפחות לה אל תשקר".
צחקתי "סורי, היא הפסידה בהתערבות".
לאחר מספר צעדים עצרתי מלכת, פשפשתי בכיסי ושלפתי פתק ישן בן שלוש שנים ובו כתוב: "החלטתי להשאיר את האמת שלי בך בריאה, לא מתכוון לכאוב אותה יותר".
דחפתי את הפתק חזרה לכיס.
את המצפן הנחתי על הספסל לצידו.

אני ישובה באוטובוס המנומנם בשעת בוקר מוקדמת.
מותירה אותך ואת ירושלים בגבי.הדרך מתפתלת במורדות ההרים, מוארת בקרני שמש חורפיות.
במושב שלפני יושב חייל צעיר ומגלח את הכומתה שלו בהקפדה ובתשומת לב. אוסף בליל סיבים אדמדם אל הסכין הישנה.
אני חושבת על בליל הסיבים שלנו, על החיבורים והקשרים שאנחנו יוצרים.
על בליל המחשבות והפנטזיות. על מעצורים וחריקות ופחדים, על אהבה גדולה וגעגועים שמלוים את אורח חיינו על בסיס קבוע.

אני חושבת על ההצעה המגונה והמפתה כ"כ שמישהו הצניח עלינו מאי שם.
תשלום נאה עבור מפגש חד פעמי.
אני חושבת על המורכבות שבהצעה הפשוטה הזו.
לאן זה יוביל אותי, אותנו.
הכסף כאן הוא כלי, הוא לא המטרה.
הכסף הוא כלי שיוצר ממני חפץ.
העברת בעלות ממוכר לקונה.
ואני מרגישה את ההתרגשות ואת הפחד ואת המבוכה מהמעמד.

אני מתחילה מסוייגת, מהוססת, אפילו צינית מעט
"אני מודה שהפנייה הראשונית היא קצת כמו של מישהו שעושה איזושהי עבודת מחקר אנתרופולוגית, על מנת לגלות את מידת ההענות להצעה מהסוג הזה. (בכמה מאתנו טמונה זונה/ זה רק עניין של מחיר כנראה :-).
אני יכולה להבין את הפנטזיה, כפי שאני מניחה שאלו שיענו עליה עומדות על הגדה השנייה, מבחינת הרצון להרגיש זונה. מישהי שעושה פעולה מינית(?)/סשן(?) בעבור כסף. רעיון שעשוי להיות מגרה עבור מישהי שחיה חיים קונבנציונאליים" אני מהבהבת אליו הודעה אדומה.

הסקרנות האנתרופולוגית שלי מתחלפת אט אט בסקרנות המלווה בדמיון מפותח.
מה הייתי מרגישה לו הייתי שם?
עומדת חשופה ונרעדת, נבחנת.
סחורה.
מה היית אתה מרגיש?
אני מנסה להגמיש את גבולות הפנטזיה של הרוכש הפוטנציאלי. "רוצה "להמסר" ע"י B.
רוצה שהוא יהיה נוכח".
אני נאחזת בגבול המוכר, הידוע והבטוח.

רוצה שתחזה בי, בעורי המתחדד ממבוכה והתרגשות. בפיק הברכיים שלי, בהלמות לבי.
שתהיה חלק מהם. שהחוויה הזו תהיה משותפת לשנינו.
אני משתמשת הרבה במילה "חירפון" תחושת החירפון שלי מהידיעה שנמסרתי עבור תשלום לאדם זר.
תחושת חירפון שמציפה אותי, מתגרה ומגרה.

אני מרגישה את האמביוולנטיות שלך. אני מודעת לפערים הקיימים בהתחברות שלנו למימוש הפנטזיה הזו שצנחה עלינו יש מאין,
לבין הגדרות הפנטזיה של הרוכש.
אני יודעת שזה מגרה אותך ומפחיד ומכעיס ומושך.
אנחנו אוהבים לסבך ולפרום את בליל סיבי המחשבות שלנו. לשחק בנדמה לי, במה אם... ולעתים גם לממש.
אם נבחר,
רק אם נבחר.
רק אם שנינו נרצה בכך.

אתה קובע עובדה- "אם את באמת מבקשת את המקום הזה, אם את נמסרת ע"י ה"סרסור" שלך,
אין לך עוד תקשורת דעתנית ומשוחררת מולו. אינך יכולה לפנות אליו באופן עצמאי אלא אם הוריתי לך לעשות כן.
אם את רכוש, עלייך לנהוג ככזה"


האמירה הזו מכה בי והיא מלווה אותי בנסיעה הזו, אל שבוע חדש, אל החיים הקונבנציונאליים והסדורים שלי, אל ביתי וילדי.


אני חושבת על איבוד השליטה המוחלט.

מהרגע שנתתי את הסכמתי הראשונית, אין לי עוד שליטה בסיטואציה.
הכל בידיך,
בידיכם.
בוחרת להיות כלי לסיפוק,
זונה.
אני נרעדת.
זה מקצין את הכל,
סיבי הכומתה האדמדמים,מתפזרים באוטובוס.
סיבי מחשבותי הפזורות.
זה מפחיד ומגרה ומסקרן כ"כ.

תוספת אחרית: קישור לפוסט שנכתב באורח פלא בדיוק לפני שנה ובעל היבטים דומים ביותר. ככל הנראה 1.12 עושה לה משהו. B

http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=160828&blog_id=27387

"עבור החגיגה הפרטית הסודית (נו..נו.. כבר סקרן לדעת) מוכן לחשוף את הסוד יקר הערך שלי, למרות שהתוצר הסופי יהיה חסר את הטאצ' האישי שלי. :-)"

כך עניתי לה באדומה כאשר נתבקשתי לשתף אותה במתכון המרענן הזה שהפיל אותה בשלהי הקיץ.

אז להלן המתכון המקורי:
שני לימונים צהובים גדולים ויפים חתוכים דק כמו לסלט
צרור נאה של נענע לימון/מנטה קצוץ דק
עלי לואיזה/ מרווה (אפשר גם וגם ה.ה.) לא חתוכים כלל.
לבחירתך או סוכר חום + לימון נוסף סחוטרי או מיץ לימונענע של פריגת בקרטון (קרטון לבן עליו ציור של לימון ונענע (לא להתפתות לצהוב))
מים קרים
מקפיא!!!

לגבי העארק – הפעם השתמשתי בעלית הערק או כפי שמכונה בפי העם עארק איילות. יש 40% (אדום) ו 50% (ירוק) ששניהם טובים ושוב זה עניין של מינון ביחס לכמות המים.

עארק חדד היותר יקר הינו אנין ועדין יותר ואותו אני אוהב לשתות on the rocks אין ספק שהרגישים יבחינו בהבדל וגם את תבחיני בהפרשי עלות בכיס.

בקיצור נסי את המינון הבא: בבקבוק של ליטר וחצי תכניסי את הלימונים והירקות הוסיפי שליש בקבוק עארק (מתחיל ממעט כי תמיד ניתן להוסיף לפי הטעם) 400cc עד 1/2 ליטר מיץ לימון והיתרה מים קרים ללא כלור.. אל תמלאי עד הסוף בכדי שתוכלי לשנות את מינון המשקה החריף ולהוסיף מתיקות באם נידרש.

לחייך ללטף ולאטום את הבקבוק ולהקפיא לפחות 6 שעות לפני.
יוצא סבבה ואם לא בכוס הראשונה אני מבטיח שהשניה משתפרת ללא הכר, בעיקר בגלל ירידה בחוש הטעם ועליה בחוש המישוש (או החרמנות, name it).
החיים יראו הרבה יותר מבטיחים.

הולך מצויין עם אבטיח אדום מתוק וקר + גבינה עיזים מלוחה +זיתים שחורים יוונים מומלחים

פרוש המילה עארק בערבית = זיעה. מקווה שהמאמץ מרמז לבאות, תזיעי להנאתך.

נא לעדכן בפרטים אם התוצר הוביל לתוצאות המיוחלות, באשר הן.

Barma

ה. חברי טוב מתקשקש איתי במסנג'ר ואנו משתעשעים בשאלה המהותית על סיגריות ז'יטאן והקשיחות שהיא משדרת בחוגים מסויימים.
אני עם כוס המשקה שלי מגלגל לגימה איטית מציין שיש רעל שאני חובב ממש והוא ישראלי והוא מפיל, בעל ארומה ייחודית שעושה אותי חרמן.
לצד כל הדרינקים המלוקקים והנחשבים מהדיוטיפר אני מוצא את עצמי מאד נהנה לבסוף לחזור אליו.

ככלל אוהב את כל הפסטיס הצרפתי הנפוח והפרנוד חברו הצהבהב,
האוזו היווני לצד הבוזוקי,
והסמבוקה מולינארי האיטלקית המתוקה,
הזחלאווי הלבנוני לבעלי הזיפים או הראקי הטורקי לקשוחות מעוטרות השפמים,
האניסאדו הספרדי כאשר אני במצב רוח של אנימאזו
והסוג'ו הקוריאני המדקר את הלוע כמו דיקור סוג'וק מסורתי.
איזווקה הפולנית הקפואה
האבסינט ירוקת העין השוויצרית ולמהדרין אפשר לנסות את הצ'כית - לא לבעלי גרון עדין או אנין. אפילו השוודים בהירי העור לוגמים טיפות מהסלמיאקי קוסקנקורבה כסוכריות אויר קרירות במזג האויר המיוזע שלהם.
האניסים למינהם שוש, סוס, אבסוס, שוושי, במביליק וליקריץ

"איכסססססססס" הוא כותב לי ואני מתעלם.
יודע שערק נמצא בקבוצת האיכות הזאת שאוהבים מאד או שונאים מאד, יחד עם חצילים, אבוקדו, צדפות ויתר המטעמים בעלי הטעם הייחודי.
אבל להבדיל מכל השאר, האיילה לוקחת אולי למחוז ילדותי בשכונת הדר שהדרה נס בשלושת העשורים האחרונים.

חטיבת ביניים ואני בורח עם שניים מחברי מבית הספר, צריכים להספיק לפגוש את סבא שלי בעשר ליד הכניסה לבית קולנוע מירון.
כמדי בוקר מקרינים 3 סרטים בכרטיס אחד:
מדע בדיוני או פעולה שאפילו במאי הסרט לא זכה לראות את תוצר הזוועה שלו בפעם שניה
קרטה, ותמיד זה ברוס לי, גם אם השחקן הראשי הוא כושי
וסקס. תמיד זה שוודיות, גם אם השחקנית הראשית היא כושי.

הסכמה שבשתיקה, גו זקוף וראש מורכן עוקבים אחר סבא במורד המדרגות המצחינות משתן לקראת דלת ברזל אפורה לתוך חדר ההקרנה.
לאחר הסתחבקות עם יוסף המקרין ורגע לפני הפרידה מאיתנו תמיד היה מזכיר שאחרי הסרט השני עלינו לצאת מהקולנוע ולבוא אליו.
בחושך פולשים לאולם בית הקולנוע, מנסים לאתר שלושה מושבי עץ במצב סביל.
אנחנו בפנים ובחינם.
שני סרטים מאחורנו ואנחנו קרועים בין ההבטחה לבין החשקים ומושכים את שהותנו עוד קצת עם אנג'ליקה הנחשקת ועוד גמירה עם בריז'יט המגמרת.
רק עוד קצת לפני שאני נשבר ויוצא בצעדים זריזים, חברי באי חשק אחרי, רק כדי לנסות להגיע בזמן.
והוא בפנים חמורות סבר היה לבסוף מגניב חיוך ואומר הסרט היה ארוך נגמר שוב פעם מאוחר? והיינו מהנהנים בראשנו כן כן.

בעוד אנו יושבים ומעבירים חוויות על אחד הסרטים הראשונים סבי היה קם ממושבו, מכופף את גבו לאחור ומסדר את שערו בשתי ידיו משני צידי הפדחת, משחיל את רגיו לפנטופאלך השחורים ושם פעמיו בצעדים איטיים למטבח. כעבור דקות מספר היה חוזר עם מגש מאזטים. מלפפון ירוק מקולף חתוך לרצועות מומלחות, בוטנים קלויים עם קליפה אדמדמה פריכה וזיתים דפוקים בטעם של פעם.
לאחר מכן היה ניגש לארונית העץ, מה שנקרא מזנון, ושולף משם בטקסיות רבה 3 כוסות אצבע מחוספסות, מוזג לנו מגביע הזכוכית הורוד, בעל פקק היהלום, הפקק שדאג כי הגביע יוותר לעולם חוסן, הגביע הקדוש שלא יגמר לעולם, זופ קטן של ערק איילות.

מוזג ומברך "טיזו בידה" שכל הכוונה להגיד "חברה, פינקתי אתכם בצ'ייסר אז עכשיו תוכיחו לי שאתם גברים ותורידו את כל הכוסית בשלוק אחד."
ואנו שולקים ואף אחד משרירי הפנים לא נע לא מסגיר את הבערה היורדת ומחממת את הבטן ומיד שוב עולה ומתפשטת לפנים המאדימות ולאזניים המצלצלות.
ותוך כדי מאמץ מסווה להיראות הכי קשוחים בעולם סבא מוזג באהבה כבר את הסיבוב הבא.

תמונות חיפואיות


* נדמה לי שצ'יטה דווקא יאהב *

הטונים עולים משני צדי השפופרת.
הוא מרוקאי אני ג'ינג'ית ושנינו בקריזה.
שנינו גם פולנים אז אנחנו נורא נעלבים כמובן (הוא גם בדם ואני בעלבונות).
השפופרת קרובה להטרק.
"שיהיה לך יום טוב" אני מסננת בקול צרוב מעלבון וסוגרת.

"לילו, לכי תענישי את עצמך! אטבים לפטמות כדי להחזיר אותך למקומך במידי, עד שתביני שאין מקום להתנהגות הזו. מורשה להסיר רק כשאת מצטערת" הסימוס לא מאחר לבוא.

ארררררר.... אני מרגישה שהאזניים מתלהטות לי מרוב זעם.
זה ריב בינינו. ביני ובינך. לילו וברמה לא קשורים לסיפור כרגע, אני רוצה לצעוק, למרוד, להאחז בפגיעה.

לוקחת נשימה עמוקה ומחליטה לבצע למרות הזעם והרצון לזרוק את הכל ולמרוד.
מבינה שגם ממנו נדרשו כוחות להניח את העלבון בצד כדי לקרוא אותנו לסדר.

"מה מנצח? כאב או כבוד?" אני מסמסת לו.
הרי עד שארגיש שאני מצטערת בודאי יהיה לי נמק ואני סופרת את הדקות הארוכות שחולפות,
מרגישה איך הריב השטותי הזה מתנקז כולו לתוך הפטמות הזקורות והדואבות ומתפוגג משם החוצה.
"לך תשים גם" אני מציעה לו בחיוך, מורידה להנחתה. "זה עוזר".
די!
אני מחליטה כשחיצי הכאב מאיימים על נשירת האיבר החשוב הזה.
"מצטערת שכעסתי" אני מסמסת סוג של התנצלות מגומגמת.
מבקשת להסיר.
אני נכנעת.
"רשאית" הוא מסמס ובודאי מחייך חיוך קטן של ניצחון.

מקלחת, קפה, העמדת מדיח, כביסה...
להספיק למלא הוראות עוד בטרם יוצאת מהבית לעוד יום עבודה עמוס.
לובשת את החצאית ומוותרת על התחתונים, ממילא אצטרך להסיר אותם עוד רגע.
עומדת שעונה אל המיטה כפי שהורית,
ישבן מונף אל על.
רגליים פשוקות.
הרטיבות הזו שמלווה אותי עוד מליל אמש.
הניסוי הזה שאתה עורך בי, להביא אותי שוב ושוב אל הקצה ולא לגמור, רק לא לגמור.
ואני, אלופת הגמירות, מתנשפת, מתאמצת ועוצרת, רגע לפני הסף.
שוב ושוב.
הסגול חודר מייד אל הרטיבות.
היא כבר שם, מצפה, מוכנה לך.
ואני רוצה שזה תהיה אתה שם שתבוא מאחורי ותבעל אותי בכוח ולא הסגול הרוטט.
משהו בתנוחה הזו ועם המבנה של הסגול לא יוצר גירוי מספיק חזק ואני מרשה לעצמי להרים גם את הרגליים למיטה.
ישבן מונף אל על גם כך ואני בטוחה שתרשה.
עכשיו הסגול לוחץ יותר וכך גם ההתנשפויות והגמירה שאוטוטו רק עוד קצת.
מתנשפת ולא מאפשרת לה להמלט.
רוצה עוד.
5 דקות חלפו.
שולפת.
מכווצת רגליים.
מנסה להרגיע את הרעד שנוצר שם, את הריקנות.
סתורת שיער, מסדרת את החצאית, מנסה להרגיע נשימה.
יוצאת ליום עבודה.

מביך לי לכתוב,
אני מסמסת לך.
אני כבר לא יודעת לכתוב ולפרסם דברים כאלה.
אני מנסה לעורר בך חמלה.

פעם לא היה בכך כל קושי
ואני אוספת את עצמי וכותבת
לך.
}{

הייתי שם אותך במקום אירוטי מתענג מול לילו.
ואני.... מי אני, מה אני?
יש בידכן הבחירה
חד פעמית ובלתי חוזרת
למקם אותי
מולכן
לשבט או לחסד
ולאחר שהייתן אומרות את מילתכן
הייתן נודמות
או לחילופין הייתן דוברות

ועד לאותה מילה
הייתי מביט מהצד בריקוד החושני של שתיכן, בעינוג ההדדי הממלא
בידיעה
שלאף אחת אסור לגמור עד לאותה החלטה
ובשלב הטירוף בו הייתן על סף הגירוי, סוחפות אחת את השניה, נזקקות לעוד
עם הרצון לתת דרור לפורקן, דרור לחשקים אותם יצרתן במו ידיכן.

אבל פסע לפני כן, בשלב שעדיין מותר ולא אסור. עלייך להצביע על בחירתך
על פי נטיית הלב או על פי נטיית הגוף, להביע את תאוותך המוטרפת.
להפקיד אותה בידי או לשמור עליה לרצונותייך?

מה היית בוחרת?