החיים זה זין.

הבן אדם המתייבש לו לאיטו במשרדו המשמים, מה הוא מבקש לו לעת הפסקת הצהריים שלו? להיכנס לכמה בלוגים, לצחוק על שגיאות הכתיב, ללגלג על ההפרזות, להתחרמן קמעה נוכח שלל הפנטזיות הבלתי אפשריות, לבוז לאלו שלוקחים את עצמם ברצינות תהומית ולרחם על חסרי חוש ההומור, וזהו בערך.
אבל לא! מתעמרים במסכן. כל פוסט שני בכל בלוג שלישי מוקדש לתלונה (בדרך כלל עילגת ורצופת חוסר עקביות משווע) על המקום הזה או על תושביו המאוננים בסתר.
זה אכל להוא, ההוא שתה לזה, זו ניסתה לגנוב להיא את ההוא, ההוא ניסה לגנוב להיא את ההיא, וכולם נגעלים אלו מאלו ונמלאים שאט נפש וחלחלה צדקנית זה מהתנהגותו של זה. אשכרה גנון בחינוך המיוחד, עם סייעת שובתת וגננת עם איי קיו של ג'מוס.
גושי טרוניה שכמותכם.

ואני חשבתי שלי אין חיים. אני מה זה קטנה עליכם.

כתבתי בפירוש שאני מעדיפה טיפשים. אז למה כולם כל כך מתאמצים לנסות להוכיח לי שהם ממש חכמים ושנונים?
לא רק שזה לא עושה לי את זה, זה אף מייבש אותי. אבל לגמרי.
זה משעמם אותי ולא עושה לי בכלל נעים באיזורים שצריך שיהיה בהם נעים.

זה אומר שלא מעניינת אותי ההשכלה שלך. לא רוצה לדעת כמה אתה מרוויח, איפה אתה גר ועם מי, על איזה אוטו אתה נוהג, כמה זיינת וכמה אתה מתכנן עוד לזיין, לא מעוניינת לשמוע על הטיול האחרון שלך במזרח, כולל חוויות ותמונות, לא רוצה לדעת מה הרעל שלך, לא מתעניינת בהרגלי האכילה שלך, לא מזיז לי אם אתה מתאמן או לא ומה גרם לך להירשם דווקא למכון הספציפי ההוא (ברור שהתשובה היא תמיד הכוסית עם החוטיני שעושה הליכון מול המכשירים של החזה), איך הגעת ל"עולם" הזה, מה הניסיון שלך (ברור לחלוטין שהתחלת כנשלט) ומה בדיוק אתה אוהב במיטה. זה לא רלוונטי.
אתה לא רלוונטי.

על מי שנמנה עם המין הגברי להבין, שבמקרה הזה, הוא מעניין בהקשרים הבאים בלבד:
1. גודל הזין.
2. עובי הזין.
3. איכות הזיון.
4. כמות זיוני השכל שיש לסבול עד שניתן לבדוק את כל הנ"ל.

כן, אני יודעת שחלק בטוח שזה סתם חלק מכל הבלוג הזה, שהוא ציני וקצת הומוריסטי וזה מתלבש היטב על דמות שמנה כביכול. כבר קיבלתי אינספור מסרים מכאלה שבטוחים שמדובר בעיוות חמור של המציאות, כי מי שמעידה על עצמה בווירטואליה שהיא שמנה או מכוערת, בהכרח חייבת להיות כוסית שפשוט מסננת מחזרים נודניקים.
אז זהו, שלא.
שומן זה פגם נוראי, באמת. זה לא משהו שאפשר להסתיר, כמו למשל טמטום, אטימות רגשית, אגואיזם, בוגדנות, או סתם צרות מוחין. את אלה לפעמים קשה לגלות גם אחרי היכרות די מעמיקה. כשאתה שמן, על ההתחלה, ישר רואים את הפגם הכי גדול בך: הכיעור. הכיעור איננו רק חיצוני כמובן, אלא מעיד על מגוון תכונות בלתי מושכות בעליל: אישיות מתמכרת, חוסר שליטה עצמית, הערכה עצמית נמוכה, מפסידנות, ניוון, והכי נוראי - התעטפות בו כבמגן רך וחמאתי מפני התמודדות עם החיים.
פחד. כמה עלוב.
על מנת לצאת מהפינה של הקורבן חסר הישע ומעורר הרחמים, עליי להדגיש, כי אני לא באה בטענות לבני המין השני, שאינם מוצאים אותי מושכת. להפך, אני מזדהה איתם. יש לי בעיה דווקא עם אלה שמוצאים אותי מאוד מושכת. משהו אצלם בטוח לא בסדר. בטח היתה להם אמא שמנה, או מורה שמנה. כי הרי לא ייתכן שגבר בריא בנפשו ובגופו ירצה בת זוג שמנה, בעיקר כשיש 80 מיליון רווקות נואשות רזות וזקופות ציצים למכביר, שרק צריך לבחור מי מהן תשתטח לרגליו השעירות של כל זכר שמוכן להעיד על עצמו כעל פנוי.
די מעציב אותי שכל חבר בשלב כלשהו ייתן לי טלפון של מטפל אלטרנטיבי/רופא אליל/מגדת עתידות/קוראת בשתן אלפקות, שהוא שמע מאיזה מקור עמום שאחותו ירדה בעזרתו/ה 400 קילו בחודשיים; שכל עמית ירגיש בנוח להגיד על כל ביס (שנתקע בגרון) מקצה המסדרון: "לבריאות מותק, תאכלי משהו" [גם אנשים שמנים אוכלים לפעמים, אתם יודעים. לא כל הזמן, באמת שרק לפעמים]; שכל נהג אוטובוס יוכל לומר בשיא הטבעיות ובלי להרגיש שום נקיפות מצפון: "את ממש יפה, רק תרדי איזה 20 קילו ואת מהממת"; שכל מכר רחוק מימי התיכון או רחוק מכך ירגיש חופשי להגיד: "וואוו, שמנת המווווווןןןןןןןןןןןן, מה קרה לך?"; שכל רופא, כולל פסיכיאטר ורופא עיניים, יגיד קודם כל לרדת במשקל ורק אחר כך יבדוק אם יש לי דלקת בגרון בכלל; שכל אחד ששומע אותי מתלוננת, אפילו בצחוק, על כך שקשה לי להיות שמנה אומר בידענות מזויפת ובקלות צורבת: "אז מה הבעיה? תעשי דיאטה!" (וואלה, איך לא חשבתי על זה בעצמי).
אין מה לעשות, אישה נתפסת, למרות הפמיניזם והפוליטיקלי קורקט, כיצור שברירי ועדין. נשים אמורות להיות נמוכות מגברים, עדינות מגברים, רזות מהם, זה ברור. אישה שמנה לעולם לא יכולה להיתפס כעדינה, למרות שמבחינה פיזית, למרות הגודל, אני לא חזקה מבנות מיני הרזות. אולי אפילו להפך בחלק מהמקרים (כבר נתקלתי ברזות שהרימו משאות כבדים ממני, או פתחו צנצנות שהיו סגורות אצלי חודשיים כי לא הצלחתי לפתוח ועוד). אבל גבר לא ירגיש נוח להגיש עזרה לשמנה. שתסתדר לבד, הבהמה.
פעם התביישתי בעצמי. חשבתי על עצמי שאני יצור איום ונורא, עיוות של הטבע, שאלוהים שונא אותי ולכן אני מקוללת, שאיש לא ירצה בי לעולם. אני כבר מזמן לא חושבת כך. אני חושבת שאני בן אדם ממין אישה. יש בי דברים טובים ומצוינים, ודברים איומים ונוראיים. יש לי היסטוריה וכנראה שגם איזה עתיד קרוב ולא רע בכלל. יש לי חברים שחושבים שאני שווה. יש לי חוש הומור וציצים ממש יפים ותחת רך ולבן ונעים. זה לא רק אני אומרת.
אז לא נורא אם לא ירצו אותי רק בגלל שאני שמנה. זה יהיה גרוע בהרבה אם לא ירצו אותי בגלל שאני טיפשה, או שקרנית, או בוגדנית.
מזל שאני לא.

ומרוב שיש לי מה להגיד על זה, שכחתי מה הפואנטה. כנראה שזה לא היה כזה חשוב.

1. הוא לא באמת עייף, הוא מזיין גם את חברה שלך.
תראי, אולי זו מחשבה לא כל כך נוחה, אבל מה לעשות. גבר שאומר לך שהוא עייף/צריך לקום מוקדם מחר/מספיק לו 3 פעמים בשבוע, פשוט אומר לך באופן מנומס שאת לא היחידה שהוא מתקתק כרגע, אז ליי אוף, ביץ'.
זה לא שהוא אוהב אותך פחות, זה לא שחברה שלך יפה ממך, פשוט כוס אחד כל הזמן זה משעמם. אם תחשבי על זה רגע ברצינות ותהיי כנה עם עצמך (בקשה בלתי אפשרית מנקבות, אני יודעת, אבל תתאמצי) תגלי שגם את משתעממת רוב הזמן מאותו זין כל הזמן.

2. הוא לא באמת נהנה לשמוע על מעללייך המרתקים במשרד, הוא רק ממתין בסבלנות לרגע המתאים לסתום לך את הפה. בזין.
חמודה, את אינטליגנטית. ושנונה. אפילו טיפה מצחיקה לפעמים. וזה בסדר, רוב הזמן. אבל באופן כללי אם את כבר פה, רצוי שתעשי משהו מועיל באמת.

3. כשאת לא שם, הוא לא מריח את החזייה שהשארת "במקרה" ודומע ענוגות מגעגוע. הוא פשוט תוהה למי מהשרלילות החזייה שייכת.
הטריקים המלוכלכים האלה של להשאיר "מזכרת" מאחור כדי לגרום לו לחשוב עלייך ועל כמה הוא לא יכול לחיות בלעדייך - מיותרים. הוא לא זוכר אותך שנייה אחרי שהתלבשת והזמנת מונית, אז אל תטרחי לרכוש חזיית תחרה של ג'ק קובה ב-500 שקל. את לא תזכי לראות אותה אחר כך. לא חראם?

4. הוא לא באמת חושב עלייך כשאתם מזדיינים.
מה לעשות, היום שלו עובר, כשהוא גדוש במתדלקות, במלצריות, בפקידות קבלה, בעמיתות, בפועלות ניקיון, בארוחת ערב אצל אמא... כל אחת מהן מהווה מושא לפנטזיה מיידית ומתויקת אוטומטית בפולדרים קטנים, צהובים ומסודרים עם שמות כגון: "ציצים גדולים"/ "בטוח בולעת"/ "הייתי קורע לה את התחת" ועוד. ברגע ששכבת איתו כבר פעם אחת, את לא יכולה ולעולם לא תהיי מושא לפנטזיה, אז כדאי להשלים עם זה או להעמיד פנים שלא אכפת לך. זכרי: סצינות קנאה אינן מחמיאות לפרופיל.

5. את לא באמת חושבת שהוא הכי נמשך לשמנות עם שפם, נכון?
הוא יגיד לך מה שהוא חושב שאת רוצה לשמוע, ולו בשם התקווה הקלושה שהזין שלו יחוש באיבר חם הנסגר עליו. בדרך כלל הוא לא יהיה בררן במיוחד אם האיבר הנ"ל יהיה עליון או תחתון, ומאחר שכבר סגרנו שהוא לא חושב עלייך כשאתם מזדיינים, גם לא ממש אכפת לו איך את נראית כשהוא חרמן. אין גבר שלא מוצא את היופי הקלאסי העדין, הבלונדיני, זקוף החזה – מושך. אבל מה את מצפה שהוא יגיד לך? "את דוחה בעיניי, אבל אני חרמן"? למדי להאמין לו כשהוא אומר שאת הכי יפה בעיניו ותעשי את מה שבאת לעשות.

קשרתי את השפחה. היא היתה מבוהלת. הורדתי לה שתי סטירות עם הזין על הפרצוף, שתירגע. כופפתי אותה קדימה, זיינתי לה את שתי החורים כמו שמגיע לכלבה שרמוטה. היא היתה רטובה עד הקרסוליים וזה עשה לי סימנים על הפרקט החדש שעלה לי 23,000 שקל רק לפני חודשיים. התעצבנתי עליה אז נתנתי לה לבחור בין 100 הצלפות שוט סייסים בתחת הלבן הקסום שלה לבין פיסטינג אנאלי בלי וזלין. שתלמד הזונה.
אחרי שהיא בחרה בהצלפות הבאתי בה גם פיסטינג אנאלי. שיהיה לרזומה, אף פעם עוד לא יצא לי. למרות שתקתקתי חצי כלוב, כן? שלא יהיו פה טעויות. אבל כולם פה פחדניות קשקשניות לא רציניות. ישר רוצות חוזים, עניינים, עורכי דינים. למה מה קרה? כולה רוצה לזיין ת'שרטועות בתחת. מה שאין בווניל יענו.
מפה לשם, אני בקיצר מחפש מישהי כמוה. כנועה צייתנית אמיתית שרואה בכניעה קסם וטוהר ושהזיונים האנאליים שלנו יהיו באהבה עם קשת ורודה בשמיים וציוצי ציפורים כי בתכלס אני גבר רגיש וקשוב. ואני בכלל עושה את זה מאהבה לנשים. זה חייב להיות מלווה באהבה ובהיכרות עמוקה וארוכת טווח.
קודם נכיר, אחר כך אני אכיר אותך לחברים שלי. ואת תמצצי להם, כי זה התפקיד שלך.
אה, כן, ובלי שמנות. רק כוסיות עם ציצים גדולים. רצוי משכילות כאלה קלאסה. אשכנזיות. הכי טוב פולניות, אלה הכי חמות.

נגסתי בכריך עייף של סלט ביצים על לחם שיפון כהה עם חסה. לימיני ישב דימה, לשמאלי שלומי ומולי קובי. הם אכלו שניצל, עוף ומעורב. עם תפוחי אדמה וסלט גזר.
בהתחלה הם דיברו על איזו תוכנה חדשה שהולכים להתקין אצלנו. לא הבנתי כלום. שתקתי. לגמתי מים מבקבוק פלסטיק ורוד. נעתי בכיסא, נשענתי במרפקים על השולחן. קול קטן בראשי נזף בי: פויה. לא מנומס. זיהיתי את בעלת הקול ולכן התעלמתי באדישות מופגנת והייתי מאוד גאה בי.
אחר כך דיברנו על המנכ"ל. הוא גבוה מאוד, וכשאני מדברת איתו אני צריכה להרים ראש גבוה ולעתים נדמה לי שהוא מגלגל איתי שיחות סתמיות רק כדי לראות מתי ייתפס לי הצוואר. הוא קורא לי למשרדו עשרות פעמים ביום בתואנות שווא. אני לא מאלה שיודעות להסוות חשק מיני מפותח.
אמרתי שהייתי עושה אותו בשיחים לאחר שעות העבודה. דימה מיד שאל אם גם אותו הייתי עושה ומבלי להמתין לתשובה הציע מלון זול באזור. סירבתי בנימוס.
שלומי אמר שכמה שהוא קטן, הוא מבטיח שיוכל לקרוע אותי, למרות גודלי. ושאין אצלו משחקים. הוא קורע קורע. שאתמודד. משהו בי ניצת ואז נרטב. לא אמרתי כלום. נדמה לי שהרמתי גבה שמאלית בעווית בלתי רצונית של הפתעה. נגסתי בכריך לאט.
קובי שתק.
ואז אמר לפתע בשקט, בין נגיסה לנגיסה בפולקע השמנמן שבידו השמאלית, שמבין כל העובדות כאן, אני אולי לא הכי יפה, אבל הכי שווה. ושאדע את זה. עיניו היו נעוצות בצלחתו והוא לא הרים אותן כשדיבר. במשך כמה דקות השתרר שקט ואף אחד לא דיבר. קובי המשיך ללעוס את העוף לאט לאט. אני הנחתי את שאריות הכריך על המגש. קובי הרים את עיניו מתפוחי האדמה והביט בי ארוכות, לא ממצמץ. נשענתי לאחור בכיסא ושיכלתי את רגליי. השפלתי ריסים אל לחי שאדמומית פרחה בה.
שלומי בהה במפתח חולצתי, המזלג עדיין אחוז בין אצבעותיו החיוורות, הטבעת האינדיאנית שסיפר לי עליה בהשתלמות האחרונה, אחרי ששתינו כמויות עצומות של יין זול בלובי של המלון, נצצה מאור הניאון שהשתקף בה.
דימה מחה את פיו במפית וענה לנייד שלו שטירטר במשך כל הארוחה. קולו נשמע לי פתאום רם מדי. פתאום מאוד רציתי שהוא ישתוק.

ולא כי לעסתי מסטיק המון זמן, איף יו קץ' מיי דריפט.

לבחור שלום.

אני חושבת.

נפגשנו בלילה קיצי חם ומיוזע. הוא היה גבוה, שעיר ושרמנטי, אני הייתי נמוכה, שמנה ובעלת שפם. למרות זאת, באופן מאוד מפתיע, הומור-הטימטום הכובש שלי בשילוב עם המחשוף שהגיע לי לטבור עשו את שלהם והבחור החל להראות סימני התלהבות (זו דרכי המעודנת לומר שעמד לו כל הפגישה ואף לאחריה).
מצד שני, יכול מאוד להיות שהוא פשוט לקח ויאגרה.
יחסית לעורך דין, הוא מזיין ממש לא רע. יש תקווה לשיממון ולנרקיסיזם, מסתבר.
אמנם הוא מולל את פטמותיי זמן ארוך מן הרצוי (הרצוי הוא 2 מילולים: אחד לפטמה ימנית, אחד לפטמה שמאלית והופ - לעניין שלשמו נתכנסנו). אם כי, הוא פיצה על כך ביכולת מרשימה שלא לגמור במשך כמעט שעתיים. אח, הצעירים האלה. איזה נוער גידלנו פה.
מצד שני, נורא רציתי לישון והוא די בזבז את זמני והרגשתי כמו צופה בלתי נלהב בעליל במשחק כדורגל שגולש להארכה.
לעניין הפאדיחה ההכרחית, בזמן שהזרג (הגדול מן הממוצע, אגב) שלו היה בפי, חשתי דגדוג מוזר באף שאת פשרו לא הצלחתי להבין, עד שהנורא מכל קרה –
התעטשתי.
בזמן שהזין עמוק בפי.
היה כואב, בעיקר לבעל הזין.
(בסדר!!! הבנתי!!! בלי שיניים!!! לא צריך לצעוק, יש ילדים קטנים בבנין).

לא נורא, כחצי שעה מאוחר יותר הוא עשה אפצ'י קטן משלו.
Note to self: שפיך בעין זה שורף רצח.

אני חשה צורך להודיע בזאת שאני עדיין בחיים.
אני בטוחה שזה *מאוד* משמח את כולכם.
כן, קצת גססתי (שוב, מידע מאוד רלוונטי ומרתק) אבל לא אל עצום ורב שגל כאלוהי היהודים יניח לי לעבור אל העולם הבא בשלוות עולמים. הו, לא. אני רק אראה את הסוף, אך לעולם לא אגיע אליו, בדומה למשה על הר נבו (האמת? עם השפם החדש שלא נגזם מזה שבועיים אני באמת מזכירה לפחות איזה משה אחד).

כך גססתי לי ענוגות בשבריריות ובעוז רוח. אם מחשיבים כעוז רוח את העובדה שהתקשרתי לסרגיי כל 20 דקות בבכי תמרורים לבקש שיבוא מיד לעסות לי את כפות הרגליים ולהביא לי מרק רגל מהתימניה בפינה וקצת נודלס מלאזי מלמון גראס וכריך חביתה מג'ו וקומבינציה זוגית מהסושייה ועוגת פרג מרולדין, כי לא אכלתי כלוםםםםםםםםם כבר שעתיים ואם הוא כבר במרכז אז שיעבור גם בסופר פארם ויביא לי לק ורוד עם נצנצים ולאישה מהפיצוציה ושידליק את המזגן. ויכבה אותו. וידליק שוב. ויכבה. וידליק.
אי לכך, צומצמו מעלליי לכדי נשימה, אכילה וייבוב, ולכן לא אדווח על זיונים סוערים מחד גיסא, או על דייטים כושלים מאידך גיסא. אם כי, מתוכנן אחד להערב, אז תצליבו אצבעות. בשביל הבחור, זאת אומרת. כי אלוהים יעזור לו, אני שבועיים בלי סקס. זה עלול לכאוב.

ואז, כשהוא שאל אותי
מי היה לך במיטה הכי מצוין?
עניתי ללא ההיסוס, שהוא ציפה לו -
מה זתומרת? אני כמובן.

לו היית כאן, ולא רחוק כל כך, עמוק מאחורי הרי ירושלים המשתפלים במדרונותיה הגליים, במקום בו האוויר צלול כיין, ואין דחיסות עשן מכוניות וניתן לראות עד האופק הבהיר והחד, ולשמוע את התנים המתדפקים על שעריך, או אז הייתי מעבירה את קצות ציפורניי על הזיפים הקצרים והרכים של שיער ראשך ושותקת לך באוזן.

אתה לא יכול לראות אותי מנסה, בזהירות וביראה, בטפיפות קטנות ומהוסות, לסבוב את דמותך, לאסוף מילים שעליי להשמיע באוזניך בשתי ידיים קטנות מלהכיל, רפות מלאחוז, חלשות מלשאת.

אינך שומע את נשימותיי נוטשות את ריאותיי בשטף מהיר וחד, המסחרר את ראשי כמעט כמו כשידיך נוגעות בי, בכל פעם שמישהו מזכיר את שמך, מעוצמת זיכרון מוחשי כל כך בעמקי חלציי, רסיסי הכאב הכרוך במילוי גופי באיבריך.

לו היית כאן, במישור החוף, שקוויו עקלקלים ופתלתלים כצמיחת השרכים, כשאי אפשר לדעת מתי תגביה גבעה, ומתי ייבקע ואדי, כמו קווי לבי שעולה על גדותיו במעגליות סבוכה וקצובה של צער ושל אהבה, או אז הייתי כורכת את עצמי סביבך כמו שורשים המשתלחים מן האדמה ומאחזים עצמם סביב גזע העץ שצמיחתו לא היתה מתרחשת לולא קיומם, ושותקת לך באוזן, כי אתה הרי יודע שגם שתיקותיי אינן שלי. גם הן שייכות לך ולכל המילים שבינינו שאינן נאמרות לעולם.

אינני יודעת מה עליי לאחל לך לרגל היום בו נולדת, שאינך נוהג לציינו, שכן מאז כבר מתת ונולדת מספר פעמים נוספות, ולבך כבר גס במיתות ובלידות מחודשות שאלוהים החליט שעליך לעמוד בהן.
אני ממשיכה להזרים את נהרותיי אל הים שלך, וקונכיותיי נפלטות אל חופיך הזהובים, רק כדי להיות מלוטפות בידי לשונך הקצפית, המלוחה והרכה בקצוות הרגישים למגעך.


==========================
(*) אפשר גם ככה. אבל זין זה פשוט יותר מעניין.