החיים זה זין.

לפעמים,
הוא כזה מתוק וחמים
וכל כך נקי לו מאחורי האוזניים,
שבא לי ללחך אותן כמו גור חתולים;
ולפעמים,
גם עם מטהר אוויר
וגם כשמדליקים גפרורים
נחנקים למוות כשהוא יוצא מהשירותים.

איזו נטאשה אחת, עובדת שלי, באה לי בחצאיות קצרות, מסתובבת לי מול הפרצוף כל היום כמו איזה דבורה, מתכופפת חושפת לי טפחיים. זה די ברור שהיא חולה על התחת המהמם שלי.
אז הצעתי לקחת אותה הביתה אלק. בדרך נעצור לאיזה דרינק, נשחק אותה נדיב, נשלם עליה ת'מיץ תפוזים או מה שזה לא יהיה שהשרמוטות שותות. אני חושב בהחלט שאחרי זה יגיע לי לקבל איזה מציצה טובה. אלה יודעות למצוץ אחושקשוקה.
אז הלכנו אלק לטייל במרינה. בטח שמה ההיא בחיים שלה לא ראתה יאכטה. נקשיב קצת לשטויות שהיא פולטת בקצב עם המבטא המעצבן הזה. נעשה את עצמי מתעניין וקשוב. אני משורר אני. אני ילד רגיש בגוף של גבר אני.
ההיא מצייצת שקר לה ואני יודע שזה הסימן לחבק אותה מאחורה, להיצמד לה לתחת שתרגיש ת'זקיפות קומה ולחמם לה ת'מנועים. אז אני הולך בתלם, כמו שמצופה ממני. ההיא משחקת לי אותה לא מתרגשת, אבל אני מציץ עליה מלמעלה, כי היא כזאתי גמדה, ואני רואה דרך הבד הדק של הגופייה שלה שהפטמות שלה זקורות כמו שני מגדלי אייפל קטנים. שתעבוד על מישהו אחר. אני הייתי מסביב לבלוק כבר איזה פעם או פעמיים. אני יודע מה זה פטמות זקורות אני.
אז אני שולח את היד למטה, מרים לה ת'חצאית ומלטף לה את הכוס דרך התחתונים. וואלק, נראה לי שיש לה שערות שמה. אני חייב לבדוק. אני שולח ת'יד פנימה ונתקל בבוש רציני. זה מפתיע אותי. חשבתי שכל השרמוטות מגלחות. נו, נעשה מאמץ. הכוס שלה לח וחמים והוא מרטיב לי את האצבעות. טוב, היא יכולה לחלום שארד לה גם ככה. אבל ביד אני מוכן להביא לה. למה לא? שתהנה.
אז אני מושיב אותה על איזה ספסל מרוחק ושולף ת'זין ושם ת'יד שלה עליו. הסתומה לא מבינה שצריך רוק, תולשת לי ת'עור מהזין. אני אומר לה בשקט: מתוקה, אל תשחקי לי אותה שבחיים לא הבאת לגבר ביד. את יודעת שצריך רוק, אז קדימה. היא יורקת על כף היד ומתחילה להביא לי ת'שפשוף של החיים. נעים לאללה, אם אני עוצם עיניים זה מרגיש כמעט כמו מציצה. אחרי איזה 3 דקות אני מושיב אותה עליי ונכנס לה לתוך הכוס עם הזין המקונדם. חם פה ולח פה ורואים את הים.
אבא שלי היה מה זה גאה אם הוא היה רואה אותי עכשיו. ככה חינך ת'בן שלו, לתת בראש. כמו שצריך. עוד אחת נוספה לרשימה. ועוד אחת כוסית, לא סתם איזה עקומה או מכוערת או שעירה או שחורה. בלונדינית אמיתית. קלאסה. וגם צעירה, נראה לי שהיא אמרה שהיא בת 18 או משהו כזה. לא ממש הקשבתי.
שפכתי בפנים לתוך הקונדום וכבר באותה שניה הייתי מת שתרד ממני. היא הסריחה קצת, אבל לא אמרתי לה כלום, כי בכל זאת היא אחרי יום עבודה ולא ציפיתי שתריח משושנים. רק שתרד ממני כבר. מה, היא לא קלטה שגמרתי? בסוף היא הבינה והחליקה ממני. קשרתי ת'קונדום וזרקתי כמה מיליוני אלירן פיטוסי קטנים לדגים.
זרקתי לה שטר של 100 שקל ואמרתי שנזכרתי שאני חייב להיות באיזה מקום, ושתיקח מונית הביתה, כי לא התחשק לי לסבול ת'פרצוף שלה כל הדרך הביתה.
באוטו, הסתכלתי על עצמי במראה וחשבתי לעצמי, וואלה, לא פלא שהן מתות עליי, מתחננות ללקק לי ת'תחת. 'סתכלו עליי, בחייאת. אני מהמם. איזה יפה אני. עם הזרועות השריריות שלי והגוף המשולש. אין, אין עליי. גם אני הייתי מביא על עצמי סיבוב, נשבע לכם.

נכנעתי לשיעמום ולמחסור בחיים והסכמתי להתלוות לידידי ההומו ע' לצפות בסרטו של אסי דיין "רק כלבים רצים חופשי" (או משהו כזה).
אני מציעה לכל מי ששוקל, ולו לשבריר שנייה של ייאוש/שיעמום, לצפות בפארסה הזו, לחסוך את 35 השקלים, או לחילופין להוציא אותם על רול עסיסי של סלמון סקין אינסייד אאוט. ההנאה תהיה גדולה לאין שיעור. לאכזבה ולמרמור לא יהיה תחליף.
אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי כשהסכמתי לתת לע' לשלם עליי, להסיע אותי ולהזמין אותי לארוחת ערב תמורת העונג המפוקפק שבצפייה בדבר המזעזע הזה בחברתי האנטי-סוציאלית.
אני מתחילה לחשוב שאולי עברתי איזה אירוע מוחי קל, שמנע מחמצן להגיע למוחי, שגם בימים כתיקונם הרי אינו ממש מתפקד במלוא 2% התפוקה הממוצעים, וגרם לי להגיד: "טוב, נו. אבל אתה מזמין. ומסיע אותי לסרט ומהסרט. ולוקח אותי לארוחת ערב אחר כך. ומזמין לפופקורן ולפסק זמן. ולדיאט קולה".
התסריט כל כך מטופש, מופרך, פומפוזי, אידיוטי, קיטשי, יומרני, נטול הקשר וחסר מעוף שלאורך החלק הראשון של הסרט תלשתי לע' את כל השערות מהזרוע השמאלית. בחלק השני זה מחמיר ומתדרדר לתהומות שלא נראו כדוגמתן באחרון סרטי הבורקס, ואי לכך תלשתי את כל שערות זרועו של הצופה התמים שישב לימיני.
מזל שהיה אחר כך סושי מהמם עם סאקה חמים להשיב את נפשי החבוטה והמדוכאת עד עפר.
איף.

שזפתי עיניי במגוון גדלים של אשכים וגיליתי את נפלאות הזרג הסוסי.
האמת? היה מחרמן.
לא רכבתי עליהם כי חסתי על עמוד שדרתם ועל רגליהם העדינות, בכל זאת, אני שוקלת יותר מהם, לא נעים. אם כי לא הייתי מתנגדת לעשות לפחות אחד מהם. טוב, בעצם לפחות שניים מהם. אחד ערבי שחור מסוקס ויפהפה, והשני סתם ישראלי רגיל חום, שהזכיר לי מאוד איזה אקס מרוקאי שגרתי איתו פעם ובגד בי עם גמדה פרסייה ואף השריץ ממנה אי אלו ילדים שנולדו שחרחרים עם חתימת שפם, גבה אחת ופלומה שהתחברה מהגב לקרסוליים.

וזה מזכיר לי, שמזמן לא מצצתי לאף אחד בתא צפוף של שירותים ציבוריים. וזה מתחיל להדאיג אותי.

חצ'קונים בתחת זה הפיל השמן והגדול בחדר, שכולם יודעים שהוא שם אבל אף אחד לא מוכן להודות בקיומו, ולכן כולם מתעלמים מנוכחותו הברורה והבלתי משתמעת לשתי פנים.
כמעט לכולם יש אותם. לרוסים פחות, כי למי שנולד בערבות סיביר הקרה כקרח יש עור פורצלן, שעושה חשק לחרב אותו קצת, שיהיה פחות מושלם. נמסר לי על ידי חברתי ר', שגם לתימנים אין חצ'קונים על התחת. מכיוון שטרם דגמתי תימני אין לי מידע ממקור ראשון. אבל אני מניחה שמדובר בתוצאה ישירה של אכילת חילבה, שכידוע, הורגת חיידקים עוד בטרם היווצרותם.
כן, אני יודעת שסיביר כבר לא קרה כקרח עקב ההתחממות הגלובלית ושמוצאים שם לאחרונה מלא שלדים של דינוזאורים, או של אסירים שניסו לברוח ממחנות הכפייה ועצמותיהם נמכרות כעצמות דינוזאור. למי אכפת? אם הם נכחדו לפני מליוני שנים כנראה שהיתה סיבה מצוינת לזה.
פעם ראיתי איזה סרט כחול כושל ולשחקנית הראשית היה לא סתם חצ'קון על התחת. זה היה פרונקל. מורסה ענקית. הר געש קטן ומוגלתי ממש במרכז הלחי השמאלית של עכוזה הדשן.
זה ממש לא מנע משלושה בחורים חסונים ונמרצים לדחוס את איבריהם השמנמנים למיטב חוריה. גם הם התעלמו מהפיל.
אני זוכרת שאני, שלא מסוגלת בימים כתיקונם להתבונן בבחורה מבלי לחוש גל בחילה קט במעלה הוושט, הייתי מרותקת יותר מהכל לפרונקל הזה על התחת של השחקנית הראשית. מיותר לציין שזה הרג לי את האורגזמה.
הו, וול, זו לא תהיה הפעם הראשונה שלא אגמור הערב.

אני מביא הביתה בלונדה כחולת עיניים. משקר לעצמי בלב שזה רק ביזנס. היא כאן כדי שאפשר יהיה להראות לה את המצגת ששכחתי על הלפטופ בבוקר. בכל זאת הייתי רוצה שמישהו, לעזאזל, יהיה אסיר תודה ורצוי מאוד שזו תהיה בלונדה כחולת עיניים ויפת שדיים. אחרי שהיא הולכת אנחנו מדברים קצת בטלפון, אני והחוקית שלי, ואני מחכה לה שתבוא. הבעיה היא, שגם היא חשבה כמוני על ערב ביתי עם פסטה ויין, ואני הרי כבר אכלתי את הפסטה היבשה של הבלונדה.

בסוף אשמין לאללה מההרפתקאות האלה. תהיה לי כרס כמו של דוד, הבוס השמן שלי.

כשהיא נכנסת בסערה דרך הדלת אני מספיק בדיוק לנגב את הצלחת האחרונה ולהחביא אותה בארון, כי ברור לפי הבעת פניה שהיא באה לכיוון המטבח. היא חותכת את הבצל כמו שף ממטבחי הגיהנום ועד שאני פורס את הלחם הטרי היא כבר עברה את העגבניות המרוסקות והיא נועצת בי מבט של "נו יאללה כמה זמן אפשר לחכות לך?" היא פותחת את המקרר ומסננת: "סססססססססססאומו הגבינה מקולקלת!" אז אני יודע מה התפקיד שלי ושועט באבירות לאיי אם פי אם הקרוב למקום מגורינו, שולף מהמדף הראשון שאני רואה את הפרמז'ן שהיא אוהבת וטס הביתה כמו ילד טוב. היא אוכלת בהנאה מרובה ומשמיעה אנחות סיפוק ומצמוצי שפתיים. הבטן שלי מתפוצצת ואני מזיע, אני פורם כפתור ומתפלל שהיא לא תרצה סקס הלילה.

היא מדליקה סיגריה. היא נראית עייפה. אין לה חשק לדבר, היא בוהה בריצוד המסך ואני שפוך ושבע ומסופק מינית. הכלים יכולים להישאר בכיור עד מחר.

אני מתעורר בלילה מדפיקות לב מואצות, שמגלגלות אותי מהמיטה וגורמות לי לקלל בקול רם כשהבוהן נתקעת לי במיטה. אני מקווה שהיא לא תתעורר, כי היא תתחיל עם החקירות שלה ואני, יש לי כוח לאס אס הזה באמצע הלילה? אני חוזר בזהירות רבה לשכב על הגב, מעיף בה מבט ורואה את הפה שלה פעור קצת מתוך שינה. היא אפילו לא שמה לב.

בכל פעם שאני מתקרבת לקיר השקוף של חדרו אני רואה אותו מנפנף בסנפיריו כמו תינוק, שמתלהב מהשד המתקרב אליו, בתוכו גלומה הבטחה לחלב המתוק, שמתקשר אצלו מיד עם תחושה של קרבה של אם וכובד נעים וחם בבטן.
גם הוא סגור בבועה השקופה שמקיפה את עולמו. טוב לו לשקוע לקרקעית הלבד שלו ולחוג במעגלים סביב עצמו. כל עוד לא מתקרבים אליו הוא חי את חייו מכורח האינרציה, כנראה עד שימות.
אבל איך שמתקרבים אל הקיר השקוף שלו הוא מנפנף בסנפיריו, מכיר בנוכחות, משתוקק אל הקרבה, מחפש הכרה חיצונית בקיומו.
ברגע ששולחים אצבע לתוך המים שלו הוא מתנפח ונושך, כי זה מה שהוא מכיר.

ואז היא סיפרה לי איך היא העמידה פני ישנה במיטה לצידו.
היא תיארה איך היתה לבושה בשמלה השחורה הצמודה שלה, זו שהבד שלה רך ומצליח לרפרף על הגוף ולא סתם להיצמד אליו ולהעיק. הדמעות, חמות ומלוחות, זלגו לה על הלחיים מבעד לעפעפיים העצומים, ואני דמיינתי את הריסים השחורים שלה רטובים ומונחים על עיגולים שחורים ועל לחיים חיוורות.
ואז היא תיארה לי איך הניחה את שיערה השחור הארוך מאחורי עורפה ופיזרה אותו על הכר העטוף בציפית כותנה לבנה, כי אימא שלו, כוהנת הקריסטלים הגדולה, לא הרשתה לישון על מצעים כהים. ואני ראיתי בעיניי רוחי את הקצוות העבים של השיער הגלי סבוכים אלה באלה ומשתרגים על הכר מאחורי ראשה.
ואז היא סיפרה לי איך היא פחדה לזוז כדי שהשיער לא ייפרע וכדי שהשמלה לא תתקמט, כדי שתישאר מסודרת ויפה בבוקר, כשייפרדו בשדה התעופה.
ואז היא סיפרה לי איך בכתה כל הלילה בשקט והקשיבה לנשימות הכבדות שלו והתפללה לאלוהים שאולי קרני השמש הראשונות יבשרו על נס קטן, במיוחד בשבילה. אולי הוא יחליט שהוא לא נוסע? אולי בבוקר, אחרי שחלם אותה בלילה, הוא יחליט שבעצם הוא לא יכול לחיות בלעדיה, ושאי אפשר ככה לקום, לארוז תיק לא גדול ולנסוע לפראג. אולי הוא בכל זאת יישאר. בגללה.
ואז היא סיפרה לי איך הוא היה כל כך מתוק ונשק לדמעות וחייך ואמר שעוד ייפגשו, אולי לא בקרוב, אבל בטוח. ואני ראיתי את העיניים שלה מתמלאות שוב ואותה מתאמצת לא לתת לדמעות לזלוג החוצה והאישונים שלה צפו בתוך הבריכה השקופה הזו במשך כמה שניות וזוויות שפתיה רעדו והאפר של הסיגריה צנח על רצפת המיני מיינור שלה, אבל לה לא היה אכפת בכלל.
כבר היינו בדרך לירושלים כשנזכרתי שאין לי שום נייר, מלבד התדפיס של הבנק מהיום המיוזע שלפני כן, ועל זה שרבטתי כמה מילים מהירות עם עיפרון העיניים השחור שלה, דקה לפני שהגענו לכותל.

לא יודעת מה כולם עושים עניין מ"אבודים". סדרה משעממת, כמו רוב הסדרות האמריקניות הירודות. את הסיבוב הראשון הצלחתי להחמיץ, שזה מאוד אופייני לי. אז חשבתי, נו, ניתן לזה צ'אנס בסיבוב השני, קצת לפני שיגיעו השלישי והרביעי, שאז כבר אעדיף לתקוע לעצמי מזלג בתחת ולדווח לעצמי על מצב הדימום הפנימי, מאשר לצפות בזה שוב.

מה אני אגיד לכם, דיאלוגים עמוקים בערך כמו הגומה הימנית של מת'יו פוקס. זה הולך בערך ככה:
סוייר: "יא שמן, גמרת את כל האוכל?"
השמן (מבט מתנצל ונפגע בו זמנית): "זו לא אשמתי, זה עניין של חילוף חומרים איטי"
סוייר: (זועם) "חילוף חומרים איטי בתחת שלי. אתה גוש שומן מצחין"!
ג'ק (צדקני והירואי): "תפסיקו, חברים. אנחנו חייבים ללמוד להסתדר אחד עם השני"
מיס סטרס: "שניה, אני צריכה להקיא, תנו לי איזה 10 שניות לפני הסצינה הבאה"

מה שכן, ג'ק, סוייר וסעיד נראים מאוד טעימים, והסדרה מספקת אינספור סצינות נטולות חולצה/ספוגות זיעה/מחוספסות זיפים, שזה משמח מאוד. ולכן אני מנמיכה את הווליום, מתעלמת מהתרגום, שמה אוזניות ולוקחת הפסקות אוננות קצובות. כיף.

עם כל הכבוד לאוננות, ויש, אוננות זה לא זיון. למקרה שמישהו חשב לטעות. ביממה האחרונה ראיתי כל כך הרבה סרטי פורנו, שאני שוקלת ללבוש בייבידול ולהזמין פיצה.
הסיבה היחידה שאני לא עושה את זה, היא שאני חסה על חייו הרכים של השליח.

הוא בדיוק מסוג הגברים שעושים לי חלושס בברכיים.
הוא גבוה מאוד ויש לו קרחת יזומה. ויש לו עיניים שחורות עם המון ריסים ארוכים וצפופים וזוג גבות עבות ושחורות. ופייב אוקלוק שאדו קבוע, גם ב-8 בבוקר.
כשהוא מתרכז בנהיגה אני מציצה עליו מהצד ושמה לב לקימוט המצח ולאצבעות הארוכות והחסונות, לשערות השחורות העדינות על מפרקיהן, לציפורניים הנקיות הגזוזות. ההתחלה הקטנטונת של כרס לא נעלמת מעיניי ואני שמה לב שאני מחייכת בסיפוק, כשאני בוחנת אותה מבעד לטי שירט הלבנה שלו. אני תוהה כמה שערות יש על הבטן הזו ומסמיקה כשאני ממשיכה לתהות לאן מוביל שביל השיער הזה.
אני מקשיבה לקול החם והעמוק שלו כשהוא מדבר למכשיר הנייד שלו, דיבורו חותכני ותקיף. לא זכור לי שראיתי אותו מחייך אי פעם. צבע העור שלו מזכיר לי קרמל, בא לי לגלגל עליו קצה לשון.
אני זוכרת היטב איך הוא אחז בי אז, מידת הכוח האצורה בו מפתיעה אותי, וידו האחת מושכת בשערי כמעט באלימות וללשון שלו יש טעם של מרלבורו וקפה שחור והיא פולשת לי לפה באגרסיביות, בכוח, תובענית. גבי צמוד לקיר, אין לאן לברוח, אבל גם אם היה, מי בכלל רוצה? והזיפים הקשים שעל לחייו וסביב פיו שורטים את עורי ומשאירים אחריהם אדמומית, או שזה היה הסומק שעלה בלחיי, אני לא יודעת, אבל בכל מקרה הוא נשאר כמה שעות אחרי.
ואותו רעד עבר לי אז בברכיים, אני עדיין זוכרת אותו. אני זוכרת שזו היתה הפעם הראשונה בחיי שחששתי שאולי אפשר באמת להתעלף מנשיקה.