מעבר למראה

את פותחת את הדלת ונכנסת, מעמידה את המזוודה ליד הדלת וסוגרת אותה מאחוריך. הבית נקי ומסודר, עם ריחות של בישולים, ואת מחייכת כשצועדת אל הסלון, מזמזמת עם בואנה ויסטה שמתנגנים בווליום נמוך. שולחן האוכל מסודר, על השולחן הסלון בקבוק יין אדום שכבר נושם בציפיה לשפתיים שלך, ושתי כוסות.

וליד השולחן, אני, מחכה לך. על הברכיים, לבוש רק בקולר ובכלובון, בראש מושפל. את מתקרבת אלי במהירות, מניחה יד על הראש שלי.

"קום."

אני קם, ואת מחבקת אותי. אני מחבק אותך חזרה ואנחנו מתנשקים, מתמסרים לתשוקה שנבנתה כל השבוע הזה, ועכשיו מתממשת. הידיים שלך בשיער שלי, על העורף, שורטות את הגב ויורדות אל התחת שלי, חופנות, מפשקות, כשאת מחדירה את הלשון שלך אל בין השפתיים שלי.

אני גונח בתשוקה.

"התגעגעתי אליך, מלכה שלי. כיף שחזרת."

"אני יודעת, אהוב שלי. טוב לחזור אליך."

הידיים שלי על הגב שלך, על התחת שאני כל כך אוהב, מצמידות אותך אלי. אני מנשק את השפתיים שלך, את הצוואר, רואה את המפתח לעונג שלי שתלוי על השרשרת, מזכיר לי תמיד של מי אני ולמי אני שייך.

היד שלך עוברת קדימה וחופנות את האשכים שלי, נפוחים אחרי שבוע בלי אורגזמה. אני רועד לך בידיים. את מוחצת אותם בעדינות, ומשתעשעת ברעיון לא לתת לי לגמור גם היום, לשחרר אותי ולהטריף אותי, אבל לנעול אותי בחזרה בלי לתת לי שחרור. את מחייכת לעצמך ומניחה את הידיים על הכתפיים שלי, דוחפת למטה.

"עכשיו תגיד יפה שלום למלכה שלך, עבד."

אני יורד על הברכיים ומנשק את המגפיים שלך, מלקק אותם, בזמן שאת מתיישבת על הספה ואני חולץ אותם ומוריד את הגרביים.

"האמבטיה שלך מוכנה, מלכה שלי."

את קמה ומתחילה להתרחק.

"בוא."

אני קם והולך אחרייך. את נכנסת לחדר האמבטיה, נותנת לי להפשיט אותך, ונכנסת, שוקעת לתוך הקצף.

"אתה יכול להביא לי את היין עכשיו. שתי כוסות."

אני מוזג לנו וכורע על הברכיים, ובזמן שאת שותה אני מסבן אותך. חופף לך את הראש. עושה לך מסאז' בכפות הרגליים. מנשק אותן, ומלקק אותן.

"מממ... התגעגעתי אל העבד שלי. בוא לכאן," ואת מנקה את הקצף מהפטמות שלך. כשאני מתכופף עם הראש את מושכת אותו אליהם. "תמצוץ!"

את עוצמת עיניים ומתמסרת לשפתיים וללשון שלי, מושכת את היד שלי ומניחה אותה בין הרגליים שלך. "תעשה לי טוב עבד, כמו שאתה יודע."

אני מוצץ ומלקק בתאווה, ומלטף אותך עם האצבעות. הגניחות שלך מתחזקות, וגם המילים שלך.

"כן כלב, ככה, תעשה את מה שאתה יודע."

אני מגביר קצב, ואת גונחת בקול, "כן עבד נעול שלי, תראה לי כמה התגעגעת אלי.

אחרי שאת מתאוששת, את נעמדת, ואני שוטף ממך את הקצף ומנגב אותך. מסיים על הברכיים. את מצמידה אותי אליך ואני מחבק את הרגליים שלך, מצמיד את הפנים אל הירכיים שלך, מרגיש את הידיים שלך מלטפות אותי. אני מנשק את הירכיים שלך, ואת יכולה להרגיש את התשוקה, את ההתמסרות, ושוב מחייכת. מרחיקה אותי ממך ומסתובבת אל המראה. הידיים שלך מונחות על התחת שלך עכשיו, את מפשקת אותו. אני מבין ועובר לכרוע מאחוריך, מנשק ומלקק את התחת שלך, שאני כל כך אוהב, בזמן שאת מסתרקת ומסתדרת.

"מממ.... התגעגעת לתחת שלי, כלב?"

"מאד, מלכה שלי," אני עונה בין נשיקות.

"כי זה המקום שלך. כלב עם הלשון בחוץ, תקועה בתחת של המלכה שלו, כשהזין שלה נעול על מנעול וחסר שימוש, והוא טוב רק בשביל לענג אותה עם הלשון."

את מחייכת לעצמך במראה, מרגישה סקסית ומושכת, יודעת כמה את מרגשת אותי עם המילים האלה.

כשאת מסיימת את מתרחקת מהכיור ויוצאת אל חדר השינה. "על ארבע," את מוודאת שאני שומר על מקומי, ואני זוחל אחריך. על המיטה מחכה לך סט אדום חדש מסאטן, ואת לובשת אותו ומתיישבת על המיטה מולי. מושכת את הראש שלי אליך. אני מניח אותו על הירכיים שלך, מחבק אותך ואת מלטפת אותי.

"אתה אוהב את זה?"

"את מדהימה, מלכה שלי."

"תודה. זה מקסים. אתה מקסים," ואת מושכת אותי לנשיקה.

"אתה מקסים ואני רעבה. בוא תאכיל אותי עכשיו," ואת מושכת אותי לעמידה ודוחפת אותי לפנייך, מסתכלת על התחת החלק שלי מתרחק וזוממת עליו, מתכננת מה את הולכת לעשות לי, איך את הולכת להתענג עלי, להשתמש בי, להטריף אותי.

אני ניגש לשולחן האוכל, מניח עליו את בקבוק היין והכוסות, וניגש למטבח. את מתיישבת לשולחן, משועשעת לראות שערכתי רק צלחת אחת, לא בטוח אם תרצי אותי לידך או שאוכל על הרצפה. את לא אומרת כלום, מחכה שאחזור גם עם הצלחת שלי ומשאירה אותי לעמוד לרגע מביך, מחכה לראות איפה תגידי לי להניח אותה.

את מסמנת עם הראש אל הכסא שמעבר לשולחן, "שב איתי, עבד."

אנחנו אוכלים, משלימים פערים מהשבוע הזה כאילו לא בילינו כל כך הרבה שעות בסקייפ, ובראש רצות לך תכניות זדוניות לאחרי האוכל. מדי פעם את מחייכת לעצמך. מדי פעם היד משחקת בשרשרת שעל הצוואר, במפתח שעל השרשרת, ואני נדרך, משתוקק לקבל שחרור, משתוקק לאישור לגמור, משתוקק לענג אותך עוד ועוד. כשאת מסיימת לאכול את כבר רטובה כולך, דוחפת את הכסא שלך לאחור ומפשקת רגליים.

"בוא כלב שלי, הקינוח שלך מוכן."

אני קם, ואת מתחילה לכוון אותי למטה, אל מתחת לשולחן, אבל מתחרטת.

"לא, חכה. אני רוצה לעשות את זה כמו שצריך. לך תביא רצועה, את הפלאג הגדול וחומר סיכה. שתזכור מי ומה אתה בזמן שאתה מקבל את המתנה שלך ומראה לי כמה הלשון שלך התגעגעה אלי. תמלא לי את הכוס לפני שאתה הולך."

היא חופנת את האשכים שלו, ומטלטלת את הכלובון.
'או, הזין שלי רוצה לצאת החוצה?'
'כן, מלכה שלי.'
היא מלטפת את הביצים, שורטת בעדינות. הוא גונח.
'האמת,' היא לוחשת לו באוזן, 'האמת שבא לי זין עכשיו,' בידה השניה היא צובטת את הפטמה שלו. הוא גונח בכאב והתרגשות.
'כן, בא לי זין בתוכי,' והיא נצמדת אליו, מחככה את הכלובון על גופה.
היא צובטת אותו חזק, בזמן שהיא מאוננת על הכלובון שלו.
'אז מה, עבד, אתה חושב שאתה יכול לעזור למלכה שלה? היא רוצה להרגיש זין שממלא אותה.
'כן, מלכה שלי.'
'נהדר. אז לך תלבש את הסטראפאון.'
היא לוקחת צעד לאחור, וצוחקת למבט המושפל שלו. 'מה חשבת, שאת זה אני רוצה?' והיא מטלטלת את האיבר הנעול שלו, 'נראה לך? אמרתי שאני רוצה זין. זין אמיתי, גדול וקשה. אבל אתה תזכה להרגיש איך זה היה יכול להיות אם היה לך זין. לך תתכונן וחכה לי במיטה.'
הוא מסתכל על עצמו במראה כשהוא חוגר את הסטראפאון, זין גדול ועבה וקשה, ומתחתיו הכלובון שנועל את האיבר שלו. משפיל ומרגש. הוא מתיישב על המיטה, והיא נכנסת ומתיישבת לידו, דוחפת אותו לאחור, לשכיבה.
'אתה רואה, ככה נראה זין אמיתי. עכשיו תעשה ביד.'
הוא שולח יד ומשפשף את הדילדו, והיא מתחילה ללטף את עצמה.
'מממ... אני עדין רטובה. עשית עבודה נהדרת קודם, עבד. אם אין לך זין לתת לי, לפחות הלשון שלך יודעת את העבודה. תמשיך,' היא אומרת, ולוקחת את היד הפנויה שלו ואוזקת אותה למראשות המיטה. ואז את השניה.
היא מטפסת עליו, ומתחילה להחדיר את הדילדו לתוכה.
'מה חשבת, עבד? שאתה הולך לזין אותי כמו שגבר מזין מלכה?'
'לא, מלכה שלי.'
'ברור שלא,' היא מתחילה לרכוב עליו, 'אני בסך הכל משתמשת בך כדי להתענג,' היא סוטרת לו, 'ומה שיש לך פה,' היא מטלטלת את הכלובון, 'לא יכול ולא ראוי לעשות את העבודה.' היא רוכבת, והמפתח שחגור לפרק היד שלה מיטלטל, המפתח לעונג שלו, לגבריות שלו.
היא מגבירה מהירות. הוא זז מתחתיה, עושה את התנועות, אבל לא מרגיש את התחושה שהוא רגיל אליה. היא מגבירה מהירות. צובטת את הפטמות שלו, סוטרת לו, יד אחת על הדגדגן שלה, והיא גונחת, 'כן, עבד שלי, טוב מאד, כן אפס!' והיא גומרת בצעקה.
מאטה את התנועות, מתנשמת, היא נשכבת עליו, מרוצה. מסופקת.
כשהיא נרגעת, היא מתרוממת ועולה לכיוון הפנים שלו, ומתיישבת עליו. 'עכשיו תנקה כמו כלב טוב. אולי אין לך זין, אבל יש לך לשון נהדרת.' הוא מוציא את הלשון ומלקק את הרטיבות שלה, מנקה אותה בעדינות.
היא משחררת את הידיים שלו מהאזיקים. 'עכשיו תוריד את הסטראפ ותנקה אותו.'
הוא מוריד אותו, ומתחיל ללכת לכיוון המקלחת.
'לאן אתה הולך?'
'לשטוף את הדילדו, מלכה שלי.'
'בוא הנה.'
היא לוקחת את הדילדו מהיד שלו, ומושכת אותו למטה, מורידה אותו על הברכיים לפניה.
'פה גדול. לשון בחוץ. כלב טוב,' היא דוחפת את הדילדו הגדול אל הפה שלו, 'ככה אתה מנקה אותו. עכשיו תמצוץ.'
על הברכיים, היא מזיינת את הפה שלו עם הדילדו, הרגל שלה משחקת באיבר הנעול שלו.
'או, אתה מוצץ כמו זונה. אני צריכה לראות אותך מענג גבר אמיתי.'
היא מוציאה את הדילדו מהפה שלו, ומפילה אותו על האיבר הנעול שלו.
'לכי תביאי לי עוד מרטיני, זונה. ואחר כך את יכולה לרחוץ את הדילדו, אם גמרת לשחק איתו.'

ידעתי שמחכה לי ערב מיוחד ומפתיע, אבל לא ידעתי מה.
היא אוהבת לבנות צפיות, לחשוב, לתכנן במידה, להשאיר (הרבה) מרחב לספונטניות, לשתף אותי מעט, אבל לתת לי להבין שיש למה לחכות (לא שזה לא ברור לי בכל מקרה, אבל עדיין...).
כן קיבלתי הכנה שהפעם לא יהיה לי זמן חסד להתרגע ולהתרווח כשאני מגיע.
על הדלת מחכה פתק עם ההוראה הראשונה.
בפנים, מחכה סדרה של פתקים נוספים.
בלי דיבורים.
עוד לא עשיתי שני צעדים לתוך הבית, וכבר אני מופשט מהבגדים שלי, ומעוד הרבה דברים שמופשטים איתם ממני ועוד לא הצלחתי לנסח לעצמי בדיוק מה הם, אבל כן לנסח לעצמי שאני מאד נהנה להתפשט מהם.
אני עוקב אחר הפתקים ומבצע את ההוראות.
זה מרגש ומהנה, ולא פחות, אני מתפעל מהיצירתיות, מהתכנון, מהמחשבה על כל הפרטים, שום דבר לא פוספס.
וההוראות כוללות, וזה כל כך יפה בעיני, מודעות מלאה למצבי, ולצרכים שלי, והחלק הזה לא מובן מאליו בעיני, ועושה לי טוב לראות את זה.

בהמשך הערב אני נהנה לגלות גם את הצד השני של המודעות הזו, כשאני מזהה את המקומות בהם למדתי להכיר אותה ואת איך שהיא אוהבת שדברים יהיו, ושאני כבר מצליח לעשות את הדברים הנכונים בלי צורך בהוראות.

ואני מזכיר לעצמי - שני הצדדים האלה חשובים גם בלי שום קשר לבדסמ. טיפ לחיים :-).

וערב שמתחיל ככה, כנראה שלא חשוב מה בדיוק יקרה בו, רע זה לא יכול להיות.

ואכן, לא היה :-).

תודה לך.

אני על הספה.
אזיקים על הידיים, לא מחוברים לשום דבר, אבל המראה הזה מספיק כדי לעורר את ההרגשה הנכונה. הם משמשים תזכורת לכך שאני צריך לשמוח על כך שהן חופשיות, כי זה לא מובן מאליו, וזו לא החלטה שלי.
יש בזה משהו מכניע.
אני על הספה, על הברכיים, ידיים על המשענת, פנים אל הקיר, תחתונים מופשלים.
ואת, עם הקיין. מצליפה.
סתם. כי התחשק לך להצליף בי.
אני אוהב את זה שאת מצליפה סתם כי מתחשק לך. יש בזה משהו כל כך אבסורדי, ומשעשע.
אבל עם הכאב, מגיעה גם כניעות. מגיעה התמסרות.
זו שיש לה את הכוח להצליף, עם או בלי סיבה, מקבלת את הכניעות של זה שנותן לה את הכוח להצליף בו.
אני מסתכל על התוצאות. יש חוסר פרופורציה בין איך שזה הרגיש (ממש לא נורא) לבין איך שהישבן נראה אחרי.
אני מזכיר לעצמי להיבהל פחות בפעם הבאה שאני רואה תמונות שנראות קשות: מסתבר שלא תמיד זו תוצאה של עינוי נוראי.
כמו שאמרו חכמינו, אל תשפוט תמונה עד שתגיע לחוויה.

את מניחה את הקיין, ומורה לי להסתובב ולהפנות את הישבן אליך.
להיפתח, להוריד את הראש, לקשת את הגב.
חשוף. כנוע. בידיים שלך.
אני שומע אותך שמה את הכפפות, ופותחת את הבקבוק של חומר הסיכה.
אני נזכר כמה נדלקתי כשאמרתי לי אז שאת רוצה לחלוב אותי...

את יודעת להביא אותי אל המקום הזה.
המציית.
הרגעים האלה שאני מתמסר לכוח שלך, למגע שלך, לתשוקה.
שוכח את מה שמעבר לדלת, ויודע שכל מה שתגידי, אעשה.
שכל מה שתרצי, תעשי בי. ושלאן שתקחי - אבוא.
ואת מה שאת בוחרת לעשות בי, אני אוהב.
הכל אפשרי, והגבולות היחידים הם הדמיון שלך, והוא מגיע רחוק...
ורוצה עוד. עוד להרגיש את הכוח, עוד את התחושות, עוד לשכוח שבחוץ יש עולם.
וכמו שידעתי שיהיה, זה הרגיש נהדר, להיות שם.
וכמו שידעתי - את יודעת. עכשיו גם הרגשתי.
איזה כיף.
ו... תודה.

אני נכנס עם ציפיה, לאו דווקא לדברים מסוימים, אבל לטוב.
רגע ראשון של היסוס - חיבוק? נשיקה? לחי? שפתיים? כריעה?
לא בטוח מה נכון, או למה היא מצפה, אבל היא לא נותנת לי להסס יותר מדי - אצבע למטה והושטה מזערית של הרגל, והפגישה מתחילה מהתוודעות מקרוב למגפיים שכבר פגשתי קודם, אבל רק בפנטזיות.
לא עובר הרבה ולא נשאר הרבה מהבגדים, רק חוטיני שהיא בחרה, ואני חושב אם נשלט שיודע שהולך להיפרד מהבגדים בערך לפני שהדלת מספיקה להיסגר מאחוריו, אמור להקדיש מחשבה לאיך הוא מתלבש, לפחות בעליונים..
אבל זו כנראה לא שאלה של דינמיקה אלא של הרגלים, או אופי.
גם היא, אני רואה, השקיעה מחשבה - הגיוני, היא גם נשארת עם הבגדים. אבל גם נעים, גם מההיבט המחמיא וגם מצד המראה.
היא עושה חשק, אבל החשקים שלי לא רלוונטים בפעם הזו, היא חכמה ומשאירה אותי כשחשקי בידי (ולא תרתי משמע...), משאירה טעם של עוד וציפיה למה שעוד יגיע.
אני על הכורסא, פנים לקיר, ידיים אזוקות לאחור, ומצפה לי עונש, ידעתי שציפה וידעתי למה אבל הספקתי לשכוח, או להדחיק, אבל היא לא אחת ששוכחת. אני סופר, משתדל לקבל בגבורה את מה שהחליטה שמגיע לי, ומרגיש, שזה נגמר סוף סוף, שזה מכניס אותי למצב מאד כנוע, ומאד בידיים שלה.
המושג maintenance spanking עולה בראש, ונדמה לי שפעם הראשונה אני מבין איך זה עובד.

ואני לומד להכיר אותה מתפנקת, ולומד להכיר אותה מענישה, ולומד להכיר אותה מתענגת, ולומד להכיר אותה מוכיחה, כשהתשוקה אליה מתגברת ואני טיפה שוכח איך להתנהג, ושמח על כל פן שאני פוגש בו, ומנסה להגדיר לעצמי מהו הפן הנוסף שאני מחכה להכיר (אחד? אני לא בטוח), אבל לא מוצא את הכותרת - היא שומרת אותו, כנראה, או נותנת לי להרויח אותו, לזכות אותו. זה שמלכתחילה גרם לי לרצות להיות פה, ולהאמין שזה מקום שיהיה לי בו טוב.

ומחר, אולי, יש מצב, למשהו מיוחד.
מיוחד זה טוב :-).

יש את המקום הזה, שאתה רוצה להיות בו,
או, אולי לא בדיוק רוצה להיות בו, אבל משהו בתוכך משתוקק אליו לפעמים,
זה צורך שאתה מרגיש. הוא פנימי, בדיוק כמו המקום.
ויש את האישה הזו, שאתה אוהב לדמיין אותה שם, במקום הזה.
לדמיין שהיא מביאה אותך אליו.
שמזמן ידעת, שהיא תדע איך. שהיא תעשה את זה נכון לך.
והנה אתה שם.
והנה, זה איתה.
והרבה זמן קיוית שיהיה לה את העונג לראות אותך על ארבע.
ועכשיו יש לה.
זה כמו שרצית את זה, וכמו שדמיינת את זה, וכמו שקיוית שיהיה - ברגעים האלה, אין שום דבר אחר בעולם.
רק היא.
ואתה, כולך קשב. אתה מתכוונן.

של גוף חדש,
ושל מגע ידיים חדשות.
שהמחשבות עליו, והתשוקה אליהן, העבירה לי הרבה פנטזיות נעימות.
ההבנה הזו, שכאן זה אחרת, שפה צריך לקבל רשות כדי להפשיל, להחליק יד, להתקדם.
זה מכוונן היטב את התודעה, אליה, לחפש את מה שהיא רוצה, שהיא אוהבת, לנסות לקרוא אותה ולהבין אותה - לא לנסות לכבוש אותה.
זה הטוב בליהנות מכל העולמות, אתה יודע להצביע טוב על ההבדלים.

התחושה הזו, של ידיים עם כוח, הרבה יותר חזק מפיזי, ידיים מכוונות, ידיים שלומדות אותי, את העוצמה, את הכיוון, את הנקודות. שמלמדות אותי, שנותנות לי רק רמז למה שיכול לבוא. הידיעה שאתמסר, שאגיע למקום הזה, שמוכן לכל. שנכנע לכוח.
הגוף הזה, ללמוד אותו, בעדינות, בזהירות, מה מניע אותו, מה עושה לו את זה. ריח חדש, מגע ראשון של עור, של שפתיים, אנחות חדשות, לחישות חדשות. התרגשות של פעם ראשונה.

להישאר עם תחושה חזקה מאד של עוד.
לחכות למה שיבוא.

לעוף יומיים, ואז להבין שלא יבוא.
להיות עצוב, אבל להאמין שעשית את הדבר הנכון. גם זה משהו.

עוד יגיעו דברים טובים.
היום - לא.

פתאום הוא מרגיש כמה הכינוי שבחר לעצמו מייצג אותו.
כאילו זה כתוב לו על המצח.
הוא חושש להתרגש יותר מדי.
כל כך הרבה פעמים כתב אליה, חלקן רק לעצמו.
הוא כבר הפסיק לקוות שיכתוב אי פעם עליה.
ועכשיו... נראה לו שהיא מבינה.