אתמול בלילה בכלל לא הצלחתי לישון. מלא דברים הטרידו אותי העבודה הכסף וקו העוני.
לא בגלל שכל כך איכפת לי מאחרים בעניין הזה... כי אני למעשה קצת יותר עסוקה בעצמי
ככה זה עובד בלילה ומי שאומר אחרת... משקר!
באופן מפתיע כבר אמצע הלילה ואני לא מגלה סימני שינה. וזה לא בגלל קו העוני זה בגלל ליל הסדר.
הייתי רוצה להאמין שאחרי צרחות של שישה ילדים ובקבוק יין אין דבר שיעצור אותי מלהימרח במיטה ל13 שעות של מוות שכולו טוב.
אני יכולה להמשיך להאמין ולאכול את הלב על המשפחה המחורבנת
על החיים הזבל
על זה שקקי
ועל זה שאחרי שאני מנבלת את הפה המלוכלך שלי עוד תבוא אלי האצבע המשולשת ותוכיח לי שיש גרוע יותר מקו העוני וממשפחה זבל.
ואני מוטרדת האם מאחורי כל החיוכים והכיף של כולם יש גם כל כך הרבה חרא?
ולמה בגיל מתקדם שכזה אני מרגישה שאני בשחזור מטורף של גיל ההתבגרות.
אי פעם אזכה להיפרד מכל העול הזה שהתיישב עלי ודפק לי את השנים היפות והצעירות שלי....?
תסבירו לי איך זה עובד, כאילו מה, מאסר עולם, מאסר עולם כפול? גזר דין מוות?
מתי זה יגמר? במוות שלי או במוות של הגורמים המזדיינים האלה שאי אפשר להיפטר מהם בעודם בחיים?
משפחה זה דם. תמיד אני אהיה קשורה ואם אתנתק זה מחיר של בדידות. אז מה עדיף? לספוג לבלוע ולהמשיך לשתוק כי אף אחד לא מאמין שהסיוט הזה מתרחש?
להשלים עם זה שיש מצב שיודעים אבל לא איכפת או מפחדים או סתם נמנעים מלפתור את הבעיה?
הם לא אוהבים אותי מספיק כדי לסיים עם החרא הזה?
למה לא אוהבים אותי בעצם? אני כזו קקה?
אז לצאת מהארון להיות מצורעת עם אות קין על המצח או לחייך ולמות מבפנים?
פאקינג לא פלא שאני שונאת את העולם הזה. שאני שונאת אנשים. שאני חושבת שההתנהלות שלו עקומה דפוקה ומטומטמת.
אבל היי. לפחות יש לי אי של אושר פרוותי ובלונדיני שמגן ושומר ואוהב אותי בלי תנאים.
החרא זה שגם הוא ימות בעוד כמה שנים.
לפני 12 שנים. 6 באפריל 2012 בשעה 22:38
