איך אני מתחילה את הפוסט הזה?
אני שונה מהרבה א/נשים אחרים/ות, אני מקיאה את מה שיש לי לתוך הפוסט ישר, אני לא חושבת יותר מידי.
למעשה, אני כמעט ולא חושבת כשאני כותבת פוסט, אני מנקה את כל מה שיש לי
.
מאיפה להתחיל?
עברתי מה שנקרא "גילוי עריות נסתר" שזה אומר שאני לא זוכרת חדירות מיניות אבל אני בהחלט זוכרת אקטים מיניים
לפני שלושה חודשים בערך עלה זיכרון נוסף שלא ממש דיברתי עליו עם א/נשים.
כל מה שזכרתי עד לפני כמה חודשים היה שבימי שבת, בשביל להרגיע את אבא שלי (הזיכרון מתחיל מגיל 8, כנראה שזה היה קורה לפני כן גם וזה עד גיל 15, כולל) הייתי הולכת לישון איתו במיטה.
אני זוכרת את החדר של ההורים שלי בפרטי פרטים, ברמה שאם הייתי יודעת לצייר אז הייתי יכולה לצייר את החדר בצורה מושלמת
אני זוכרת שהוא היה שם את הרגל שלו עלי
אני זוכרת את הריח של ערק, שעד היום אני לא מסוגלת להריח (הלוואי ויכולתי להאשים את האלכוהול, כל כך הלוואי)
אני זוכרת שהוא היה רק עם בוקסר
אין לי זיכרון של מה אני לבשתי, מעניין, זה אסימון שנפל עכשיו (עוד משהו שאני אצטרך להעלות מחר מול המטפל)
ועם השנים התחלתי להבין שהריח הנוסף שאני זוכרת זה ריח של גירוי מיני גברי.
בזמן אינטייק שהיה לי לבני ציון צץ זיכרון נוסף, באמצע האינטייק (וואו, זה היה יום "טוב"), כשהייתי שוכבת על הספה בסלון
הייתי שוכבת עליו, על איזור הזין במדוייק, אני זוכרת את הריח, אני זוכרת את המגע - הראש שלי היה בדיוק שם.
אני לא יודעת איך לדבר על החלק הזה כרגע, הוא עדיין טרי לי.
אז אני לא מדברת עם א/נשים על זה
מה אני יכולה לומר? שאני כל כך דפוקה שהראש שלי עד גיל 15 (כולל) היה על הזין של אבא שלי (לפחות הוא כן היה עם בוקסר)?
שבשביל שהוא לא ימשך אלי אז הוא היה מכריח אותי להסתפר ונראתי כמו בן
שקיבלתי לרוב את הבגדים של האחים שלי וכמעט לא היו לי בגדים משלי
מה אני אומר?
היתה פעם אחת ויחידה שאמא שלי נסתה להגן עלי כשהלכתי איתו למיטה "אבל היא כבר קיבלה מחזור" - אני בחיים לא אשכח את המשפט הזה.
בשלב הבא הוא בעט בה ברחם ואני התחננתי שיפסיק ושאני אלך איתו למיטה.
אני לא זוכרת כמה זמן היה עובר, אני זוכרת שהייתי בוכה בשקט, זה דברים שלומדים לעשות... לבכות בלי שאף אחד ישמע אותך ולהראות כאילו הכל בסדר.
אני זוכרת שאחרי זה הוא היה מתארגן והולך לבית כנסת
הקטע עם הספה היה קורה כל יום, בא לי להקיא רק מלחשוב על זה.
ויש לי תמונה מדוייקת של איך הוא היה יושב ושל איך היתה תנוחה השכיבה שלי עליו.
היתה גם התעללות פיזית והיתה התעללות נפשית מטורפת (הלוואי ויכולתי להאשים כאן אלכוהול, הלוואי, אבל הוא היה שותה רק בשבת וגם אז לא הרבה)
אחד הזיכרונות הכי קשים שיש לי בהקשר הנפשי היה שהוא אמר לי לבחור איזה חפץ הוא ישבור לי בתור עונש והוא התחיל לספור לי - 1, 2, 2 ורבע, 2 וחצי, 2 ושלושת רבע... אם הוא היה מגיע לשלוש אז תמיד ידעתי... האחים שלי ואני ידענו שזה אסון.
אני זוכרת שהוא הסתכל על הארון שלי, איפה שהדיסקים של אמא שלי היו מוחבאים ואני כתגובה לקחתי צלחת מקושטת שחברות הכינו לי לבת מצווה, החברות היחידות שבאו, וריסקתי אותה על הרצפה.
יום למחרת ביליתי בלאסוף את השברים ולהדביק אותה.
עד היום יש לי את הצלחת הזאת בבית של אמא שלי.
אבל איפה הייתי? אה כן, ההתעללות המינית
אני לא יודעת יותר ממה שכתבתי כאן, אני לא זוכרת.
יש לי טיפול בבינתחומי בבני ציון שמתחיל השבוע שגם מתרכז בפגיעות מיניות ואני לא יודעת מה זה יעלה.
יש בי כעס עצום על אמא שלי שהיא לא הגנה עלי, אם אלו היו הילדים שלי אני הייתי רוצחת אותו עם סכין
אבל הטענה שלה: "הייתי חלשה מידי"
אני לא יודעת איך לקבל את זה.
אבל מגיל 16 הבחירה שלי היתה לא להדחיק ולהתמודד עם כל השיט, הייתי כמעט כל החיים שלי בטיפולים שונים, עשיתי המון התקדמויות, ועדיין... אני מרגישה לפעמים שלא התקדמתי בכלום.
כל מה שקרה עם אחותי ועם נסיך האופל... זה טלטל אותי
אני לא חושבת שהם אפילו מבינים כמה.
הבטחתי לעצמי שעכשיו אני מתרכזת באימפולסיביות שלי, בתגובות האלה שבאות ממקום כל כך כואב שאני לא מצליחה באותו הרגע לשלוט בתגובה עצמה (זאת האחריות שלי לשלוט בתגובה, זה כישלון שלי בכל פעם כשאני לא מצליחה)
למה אני נכנסת לזה דווקא עכשיו?
תמיד הייתי דפוקה מינית, לא הצלחתי חדירה וגינלית עד גיל 22
מה שאומר שגם עם הפחדן לא הצלחתי לעשות את זה אבל לפחות עד שהוא הגיע כל כך נהנתי לאונן ולגמור.
לא השתמשתי בצעצועים או בחדירה... אבל הייתי נהנת מלאונן ולגמור.
כשהפחדן הגיע והדרך היחידה שבה היה מותר לי לגמור זה אם אני מצליחה לגמור בזמן שהכוס שלי משתפשף על הזין שלו, אבל אם הוא היה גומר לפני כן - זהו, אין אופציה.
כשלא הצלחנו חדירה וגינלית הוא דאג יפה מאוד להבהיר לי כמה אני דפוקה ומגעילה.
הוא הסתגר בחדר של אמא שלו ולא היה מוכן לצאת ואני נשארתי בדירה, בחדר שלו.
אני זוכרת כמה בכיתי באותו יום, כמה שנאתי את עצמי שאני לא מסוגלת לתת את זה, כמה אני דפוקה
זאת היתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני חפץ שבור, צעצוע מקולקל.
אז היינו עושים אנאלי, לא באמת נהנתי אבל זה סיפק אותו וזאת היתה המטרה היחידה
כנשלטת אין לי מקום להנות, זה לא רלוונטי בכלל, רק הסיפוק שלו רלוונטי ואם אני נפגעת על הדרך אז זה אפילו יותר טוב
אחרי חצי שנה בערך (לא היתה לנו מילת ביטחון ואני הייתי מטומטמת ולא קראתי על התחום לפני שנכנסתי והתנסתי), אני זוכרת שחזרתי מיום התנסות בשבוע התנסות בבית ספר בגלל הלימודים במכללת לוינסקי.
זה היה יום שישי, חזרתי לדירה של אמא שלי (בזמנו של סבתא שלי, כשהיא היתה בחיים) והוא הגיע ונכנסנו לחדר שלי
אני לא זוכרת איך הגענו לזה אבל הוא פשוט רצה לחדור אלי אנאלי, אני זוכרת שלא רציתי
אני זוכרת שאמרתי "לא" ו"דיי"
אני זוכרת שהוא חדר על יבש, שזה יהיה כמה שיותר כואב (מזל שלא היה נזק)
אני זוכרת שעוד באותו יום כשנסענו אליו אחרי זה אני האשמתי אותו באונס
אני זוכרת שהוא הצליח להפוך לזה ואני נפלתי לזה כמו מטומטמת וטיפשה והשיחה הסתיימה בזה שהתחננתי לסליחה ממנו.
מאז עשינו אנאלי מלא פעמים ואני? אני הכנסתי את עצמי למצב אפאטי, שום דבר כבר לא שינה לי בזמן הסקס.
חדירה וגינלית הצלחתי רק אחרי הקשר איתו וזה היה חתיכת תיקון, בהחלט גם מהכיוון של השליטה, אבל כאן אני נכנסת לנושא אחר
אז למה עכשיו? למה אני מדברת על זה עכשיו?
יש תופעה שנקראת "וגיניסמוס", זה בעצם קורה ששרירי האגן ננעלים כל כך חזק שאי אפשר לבצע חדירה (גם לא של אצבע) בלי שזה יכאב בטירוף
רק בשנתיים האחרונות הצלחתי להגיע למצב כלשהו שחדירה של אצבע יכולה להיות סבבה
עם מישהו אחד גם הצלחתי להגיע לחדירה של הזין שלו (עם קונדום כמובן) שזה כן כאב אבל זה היה נסבל ואז לראשונה הרגשתי איך זה מרגיש כשגבר גומר בתוכי (עם קונדום, אבל יש הרגשה של הגמירה, עד עכשיו אני לא מצליחה להסביר את זה)
אין לי מושג איך השולט שהגיע אחריו הצליח... אבל הוא כן הצליח.
גם בדיקת פאפ לא הצלחתי לעשות עד לשנה הנוכחית (וזה כי הגינקולוגית שיש לי כרגע מדהימה בטירוף, גם איתה זה לקח זמן)
ועדיין... זה כל כך כואב ב - 99% מהמקרים
אז התחלתי לעשות פיזיותרפיה לרצפת האגן, מסתבר שזה מה שעוזר עם זה, עם הוגיניסמוס.
אבל הפגישה היום (פגישה ראשונה) חיסלה לי את הצורה לכמה שעות
לדבר על אופציות ללמה זה קורה, להבין שהשרירים שלי שם נעולים במשך שנים (כן כן, שנים), שעם כמה שחשבתי שאני כן פותחת את הרגליים בזמן ניסיון לחדירה אז אני בעצם מכווצת את השריר של הירך ועוד יותר נועלת את האגן, שגם אונס אנאלי משפיע על זה.
היא התחילה בדיקה של חדירה (אחרי שהיא לחצה על השרירים בירכיים ובצד שמאל זה כאב אבל בצד ימין חצי צרחתי), כמובן אחרי שהיא וידאה איתי שאני מוכנה לזה באותה פגישה ושזה בסדר לדחות את הבדיקה הזאת אם זה מה שאני צריכה, חלק מחדירת האצבע היה בסדר.\
כואב... אבל נסבל
ואז היה את החלק שצרחתי, שזה כל כך כאב.
קיבלתי הנחיות של לשתות יותר מים, לאכול יותר סיבים (כי גם פי הטבעת מכווץ את זה ובעצם כל הדלת של האגן ננעלת) ולהתאמן על תנוחות פיזיותרפיה של האגן.
להתאמן כמה שיותר.
אחרי שסיימנו היא הוציאה קלמר עם דילדואים בגדלים שונים, לא נשמתי בשלב הזה.
לא הראתי לה את זה כי אני יודעת להסתיר אבל נכנסתי לפאניקה, ברור לי שמתחילים עם ההכי קטן וזה גם מה שהיא אמרה ועדיין... כמה שאני מפחדת מזה.
אחרי שיצאתי משם הגעתי למצב שבהתחלה לקח לי להבין איפה אני נמצאת ואז כל הזמן איבדתי את הדרך ולא ידעתי איך לצאת מבית החולים.
דיברתי עם לוקי בטלפון, התכתבתי עם אחותי והתכתבתי עם נסיך האופל (בכנות? לא ציפיתי שהוא יתמוך בי ככה, זה מאוד הפתיע אותי)
אבל... אני כזה חפץ שבור, צעצוע מקולקל
קיבלתי הנחיה של "אסור לך לנסות חדירה בשום צורה כרגע כי זה רק יגרום לשריר להינעל יותר"
וש"יש את הדגדגן בשביל להנות מינית"
הרשתי לעצמי לומר לה שאני לא נהנת מזה, אני לא מצליחה להנות מגירוי של דגדגן
זה התחיל מאז הפחדן
אני כל כך מינית בראש שלי, אני משדרת סקס אפיל מטורף אבל כשזה מגיע למצב שמישהו יורד לי או שאני מאוננת אז אני פשוט מאבדת את זה.
המוח כל כך רוצה את הסקס והסיפוק, אני כן מרטיבה, אבל זה הופך להיות משימה של "את חייבת לגמור" ואני לא נהנת.
כמה דפוקה אני, הא?
לא יכולה לתת למי שאיתי סיפוק של חדירה, לא יכולה לתת את הסיפוק המנטאלי של לראות אותי נהנת מזה שיורדים לי (הפחדן חשב שזה דוחה ומגעיל אז לא עשינו את זה)
ונסיך האופל כתב לי ואמר לי היום כל כך הרבה פעמים "את לא מקולקלת"
ואיך אני אסביר לו? איך אני אומר לו? איך אני אבהיר לו את ההרגשה הזאת?
איך אני אבהיר את זה לא/נשים שאני חווה איתם/ן מיניות וקשר של אהבה?
אני כל כך דפוקה, מגיע להם/ן משהו יותר טוב, מישהי יותר טובה.
אני חפץ שבור, אני צעצוע מקולקל
נולדתי בשביל להגן אבל אין לי שום מטרה אחרת, שום מטרה לקיום שלי.
אני לא מפחדת מלמות... ניסו לרצוח אותי כבר כל כך הרבה פעמים בחיים האלה (ואני פשוט לא מדברת על זה), אני מפחדת מזה שא/נשים שאני אוהבת ימותו
זאת אחת הסיבות העיקריות ללמה אני חושבת ומרגישה שאני קיימת בשביל להגן.
אני יודעת שאמא שלי היום לא היתה בחיים אם אני לא הייתי שם, אני יודעת את זה.
אבל כן, אני חפץ שבור ואני צעצוע מקולקל
כל מה שאני יכולה להציע זה את ההגנה שלי ואת הנאמנות הבלתי מתפשרת שלי.
מעבר לזה? אין לי באמת מה להציע
בטח שבטח לא דברים מיניים
מי אמר דפוקה ולא קיבל?
פאקינג צעצוע מקולקל
פאקינג חפץ שבור
