לפעמים אנחנו קובעים והוא מבטל.
לפעמים שוכח. סתם כך לא מרוע לב.
לפעמים הוא לא מפוזר.
לפעמים הוא מסוגל להוציא אותי מהכלים, לפעמים.
אבל תמיד הוא חבר, חבר טוב.
בחבריי יש תכונה שבה אני תמיד מתגאה.
הם מקללים, נאנקים, מקטרים אבל בסוף תמיד הולכים.
תמיד, כשהמדינה קוראת.
וגם הוא כזה. תמיד הולך. מיד אחרי שנזכר היכן לעזאזל הניח את הנעליים הצבאיות.
כזו היא גם המדינה החבוטה שלנו וגם... בלתי צפויה.
וכך קרה שמצאתי זמן בין הפצצה להפגזה לבקר אותו
בבסיס שבו התארגן הגדוד שלו בטרם יציאה לשטחי כינוס.
הימים ימי מלחמת לבנון השנייה. כמה שעות לפני עוד השתזף בדולפינריום.
דיברנו קצת, צחקנו קצת, שנינו על מדים ונפרדתי ממנו בלב כבד.
לאחר כמה מטרים נעצרתי. איזה מן דחף להביט לאחור.
המחשבה שאולי אולי. אולי...
לא הייתי רחוק מלרוץ חזרה, לומר לו שהוא החבר הטוב שלי וככזה שישמור על עצמו.
בטח היה יוצא לי משהו כמו "היי אל תבנה עלי לדחוף לך את כיסא הגלגלים על בסיס קבוע".
ואולי בעצם חיבוק חזק יאמר הכל.
אבל רק ליוויתי אותו במבטי נכנס חזרה דרך שער הבסיס. השער אל הלא נודע.
נדרתי נדר שלעולם, לעולם לא אקח את חברי הקרובים כמובן מאליו.
לא במציאות בה אנו חיים.
כמה שעות לאחר מכן במספר חיים אקראי,
היה בין הזוכים להישאר באוטובוס שפרק את חבריו ליד הכלים.
הוא חזר.
חבריו חזרו באותו הערב במסוקים לבתי החולים ולבתי העלמין.
לפני 14 שנים. 17 באפריל 2010 בשעה 19:26