ללא כותרת

ליומן כאן
ממילא אף אחד לא צופה, לא מעיר לא מגיב ואני תוהה אם זה טוב או רע. כי משום מה אני מרשה לעצמי לכתוב בפשטות יחסית מבלי לנסות להשמע מיוחדת מתוחכמת או מתחכמת מבלי לנסות לפתות. כאילו לא מטרידה אותי במאום אהדת או חיבת הציבור. האמנם?
זה ממש כמו לכתוב ליומן מבלי לחשוב שעין אחרת עלולה לשזוף את הטקסט הכתוב. ואני לא ממש מבינה. למה אני כותבת בכלל ואם זה לכאורה כאילו למגירה אז למה כאן? ואם זה כאן אז עם מי אני מנסה לתקשר או להקשר. ואין לי תשובה טובה. באמת. אני רק מרגישה ככה סתם לפני שאני הולכת לישון, רצון לקשקש את עצמי טיפה.
להיות לרגע קלת דעת, לא מודעת, לא שופטת ורכה. (עם עצמי)
אני סוקרת את סביבתי, את השקט, את הבית שנשאר כל כך הרבה ימים נקי ומסודר אחרי שהעוזרת הלכה כי אני בכלל לא כאן. את הספר שנותר פתוח וזנוח על המיטה ותוהה ברגעים הללו מה נהיה מחיי. מוזר אני לא ממש מנסה לדמיין את העתיד. אני ממש שואלת לגבי הכאן ועכשיו ומרגיש לי שרק לאלוהים פתרונים.
אבל פתאום נזכרתי שאני בכלל לא מאמינה.

ואחרי שכתבתי על שגרה מבורכת היום אני פתאום רוצה שמשהו יקרה. משהו טוב כמובן.

אפילו את עצמי אני משעממת כעת. שום אירועים שאני יכולה לספר עליהם, שום מסיבות סוערות שום מערכות יחסים שמשתברות על סלעים כמו גלים, שום דרמות בחיים.
שגרה.
מבורכת.
מעייפת, מפרה, מטעינה, מתישה, מלמדת, סוחטת מרתקת אבל שגרה.
אני שברחתי כל חיי משגרה, כשכל פעם שהגעתי לנקודה שבה נדרשת התמדה כדי להפיק תוצרים מהדרך הארוכה בחרתי להתחיל אחת חדשה, אני מנהלת שגרה. נכון לא בריאה ממש ולראיה יעידו החברים שישבו היום סביב השולחן לארוחת ערב שצחקו על מה שאני מגדירה שגרה. אבל עבורי זו שגרה. שגרה היפר אקטיבית מה, אבל עדיין שגרה. עבודה לימודים עבודה לימודים ובין לבין נקודות אור מהגברים שבחיי וקצת מחברים.
אני חייבת להתיר את המתח שבתוכי שנצבר במשך יום שלם של עשיה באמצעות מילים כדי שאוכל באמת לנוח וללכת לישון, אני מתירה כאן באמצעות המילים את הווית קיומי ותוך כדי קריאה אני מתמלאת פליאה על המקום שנרקם פה שחור על גבי לבן לעומת אותו מקום שהיה לפני שלוש שנים. כמו מעידות האותיות הקטנות על השינוי שחל.
היי אני, כן אני, ממש אני, מתמודדת לא רע בכלל עם שגרה.
מי יודע אולי בסופו של תהליך אוכל גם להתמודד עם השגרה שבזוגיות ואף להנות ממנה.

שמות.
לא זה לא פוסט על סקס. פתאום במקום להמשיך לעבוד אני בורחת לכאן ואפילו אין לי כל כך מה לכתוב.
איך המרגש הוא שאל הבוקר ואני עניתי אין מרגש.
זה לא טוב הוא ענה ואני עניתי זה מצוין אבל בלב ידעתי שהוא צודק. אני צריכה למצוא איזון בין להרגיש יותר מדי ללא להרגיש בכלל.
היום שעבר מרגיש כאילו עברתי תוכנית ארוכה במכונת כביסה ויודעת שעוד צפויות לי אי אלו שעות עבודה. כל רגע ורגע נתון הייתי צריכה לחשוב וכעת כשאני כותבת זוהי המנוחה.
מוזר כמה רציתי להגיע לנקודה הזו שבה העשיה לכאורה מספקת כדי לגלות שרק לכאורה. טפו טפו טפו אני מכה על ראשי כדי לא להביא את המזל הרע. באמת אני משכנעת את עצמי בפעם המי יודע כמה. העבודה יותר ממספקת. הלימודים גם כן, אני מרגישה שהמוח עובד באופן שהייתי רוצה אלא שהלב הפסיק להרגיש.
אבל all in all טוב לי. מי היה מאמין.

אם דונה פלור הייתה נשואה לשניים אני רוצה שלושה.
ולא רק ברוח כי אם במציאות.
פתאום אחרי שיובשו הדמעות והודחקו הפחדים הבנתי שאני רוצה שלושה גברים.
ואני לא מתכוונת לידידים. אני מתכוונת לשלושה גברים שכמו בסרט כל אחד עונה על צורך אחר בחיי. נו כן תצקצקו בלשונכם ותאמרו שאני חיה בסרט אז מה? אסור שיהיו לי שלושה גברים?

שניים קיימים בחיי והם יקרים לי מאד. הם מספקים את החיבוק החם, את הצורך שלעיתים מתעורר בתחושת משפחה ושייכות, את המשענת, את כל הדברים הנכונים, כל אחד בדרכו שלו.
אך השלישי חסר. איתו אני רוצה לעשות את כל הדברים הכי משוגעים שעוד לא הספקתי אפילו להעלות בדעתי. אותם דברים שדורשים דחיפה כדי להעיז, אותם דברים שדורשים נפש תאומה שכזו פחדנית אך אמיצה.

נ.ב. שכחתי להוסיף שהכוונה במשוגעים אינה בהכרח רק בהיבטים מיניים.

גדלתי בשנה

עוד מעט יומולדת והוא עצוב לי. ולא בגללי אלא בגלל היקרים לי. אני חוזרת הביתה הלילה עצובה וחושבת שמחר בבוקר למרות שסופסופ מקיימת את שהבטחתי שנה שעברה - הייתי שמחה לבטל.

אז זהו אני סוגרת מעגל של שנה כאן ואני חושבת שאלו הן המילים האחרונות שלי פה (בלי נדר כמובן), ולא אני לא סובלת משגעון גדלות, אני לא חושבת שאחסר. לא כי היה לי רע אני הולכת, לא כי היה לי טוב, לא כי האנשים פה נאים בעיניי ולא כי אינם אלא כי בגרתי סופסופ ואני מבינה יותר על עצמי משהבנתי אז. אני רוצה להודות לחברים שאספתי כאן על הדרך, לאלו ששלחו מילים חמות ועשו נעים. אם הדברים היו טיפה שונים אולי אפילו הייתי מעזה לכתוב שטוב לי כעת. אבל אני אופטימית מקווה ויודעת שעוד מעט אוכל לומר את שלא יכולתי לומר ממזמן- שטוב לי כעת. אני מחזיקה לי אצבעות לשנים שיבואו ואני מחזיקה גם למעט מאלו שקוראים את מילותי.

הציל עולם ומלואו.

בתור הבת של אמא שלי אני נמנעת מלהשתמש ברגשות אשמה, מניפולציה זולה, למעט מקרים ספורים בהם אני זקוקה לארטילריה כבדה.
ובכן הגיעה השעה, ומי שירתם למשימה מעבר לרווח האישי שמובטח יזכה להציל שתי נפשות כלומר לכאורה כאילו הציל שני עולמות ועוד. את זו שלי במובן המטאפורי כמובן, כי אני כבר יורדת מהפסים, אני מתקשה לגדל שלושה כלבים, בייחוד ששניים מהם היפר אקטיביים, מקסימים, אבל היפר אקטיביים. ותמיד, אבל תמיד שכשאני מנסה לעבוד הם מחליטים לנהל מרדף.
ואת שלה, באופן מילולי, כי אם אשבר ואמסור אותה לאגודה, או צער בעלי חיים, הרי שכאילו חרצתי את גורלה. בצער בעלי חיים הורגים ובאגודות מחזיקים לעד בכלובים. וזאת הקטנה הצליחה לגעת לי בלב כי אספתי אותה.

אז זה או זו שיבחרו לעשות מצווה, יהנו מכלבה ערסית מדהימה ואני מבטיחה, כפי שכבר ציינתי, גם טובות הנאה. כל מה שצריך כדי למצוא לה בית חם ולי להחזיר את מעט השלווה.

אנא ראו בזאת קריאת מצוקה

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

כמה רציתי להתאהב, השיחות עימו עוררו בי את התאווה. הדמיון בדברים שאנחנו אוהבים, ההנאות הקטנות מתל אביב, החיבה הגדולה לבעלי חיים, אם כי אני פחות שפויה בנושא כפי שאתם כבר מבינים. הצחוק והכי חשובה הסקרנות. אבל כמה שרציתי ככה גדולה הייתה האכזבה. ולא בגללו, בגללי. אני ישבתי במשך כל הפגישה ושתקתי. הוא מלא אותה בתילי תילים של מילים. לא בגללו, בגללי, אני זו שרציתי ולא הצלחתי ודווקא עכשיו כשאני כל כך חסרה.

אחרי שכססתי את כל הציפורניים על מנת להישאר ערה. ניסיתי את הדובדבנים שקניתי עבורה אך נותרו במקרר משום שהייתי חולה.

חייבת לציין שלא כולם טובים, אבל מספיק אחד (והיה יותר מאחד) כדי להזכיר לי את טעמו של גן עדן. והציפיה לקראת הבא שאתענג עליו שוב, שבה עם כל נגיסה.

נ.ב. אם עוד מישהו יבוא ויספר לי שאני מבולבלת ולא יודעת מה אני רוצה, אני נשבעת, למרות שאני סולדת, אני אהפוך לאלימה.
כי כל מה שאני רוצה בסה"כ רשום לעיל.

את המחשבות רוקנתי דרך טיפות הזיעה המלוחות שלי, למחשבות החדשות דופק הלב והמוסיקה הרועשת לא איפשרו להיכנס. שעה של ריק מוחלט בתוך הראש השלי ואני כמעט כחדשה.

אלא שהתקופה הזו בין יום השואה ליום העצמאות אינה עושה עימי חסד. אני מתקשה להתמודד עם הטקסיות העודפת הזו שמזינה את תחושת המוסריות שלנו ואת העובדה שהנה אנחנו אמפטים והנה אנחנו זוכרים. אני מתקשה עם פעם בשנה. אני מתקשה עם המסיבה על הגג בערב יום העצמאות עם אותם פרצופים ועל האש (צמחוני) ביום עצמו עם אותם חברים (אחרים).

זה לא שאני לא אוהבת את חבריי, או שמזלזלת ב- 22,305 המספר הרשמי של הנופלים. ההפך. אני מקיימת את זכרם כל יום בבחירות הפוליטיות שאני עושה, בהפגנות שאני משתתפת ובידע שאני מנחילה.

אבל התקופה הזו יותר מכל גורמת לי להרגיש לא שייכת.

ובתקופה הזו יותר מכל מתעורר בי הרעב שמישהו יעטוף אותי בשייכות. ובתקופה הזו יותר מכל אני רוצה בשותף לעשות דווקא אחרת. לא כנגד אלא בעד. ובתקופה הזו למרות שאני רוצה, גם אם יופיע על פתח דלתי ויאמר הנני, לא אראה, כי בתקופה הזו אני מכורבלת בתחושה ישנה.

עכשיו חזרתי, המסיבה התארכה מהצפוי, יום שישי בצהריים עם שמש זה זמן נפלא לפגוש אנשים ולשתות אלכוהול. אלא ששם באמצעות האופן שבו אני התבוננתי בהן והן בי, הבנתי שאנחנו מגדירות אחרת את החיים, בעיניים שלהן הייתה הרבה רצינות ואחריות ובשלי רק מבט מרפרף על הכל.
קיבלתי מחמאות והן לא נגעו בי, לא כי האגו שלי מנופח, אני תמיד צמאה למחמאות, לאהבה ולתשומת לב - אבל אלו לא היו עבורי, הן נתנו מחמאות למשהי שהן ראו דרך העיניים שלי ובעיניים שלי יש מבט מרפרף לא קבוע. הן ראו בעיניים את חוסר הדאגה ואת החלום שלהן לא שלי. הן לא הצליחו להבין את צפונות ליבי. הם לעומת זאת היו עסוקים בלדבר על עבודה. ואני עברתי בינותם ושמעתי את לחש מילותיהם וחשבתי לעצמי שאני רוצה מישהו שיראה אותי- כמו שאני באמת.
ואני רוצה עוד המון דברים.
אני רוצה לפרוק כל עול מחר.

אני רוצה לעשות משהו שעוד לא עשיתי אף פעם.

אני רוצה להיות מופתעת.

והעיקר שאני רוצה.

תפתיע אותי בבקשה, גם אני אפתיע אותך מבטיחה, אל תשלח לי ורדים ואל תצטט לי שירים או אמרות כנף או תובנות מספרים (שנלעסו עד מוות על ידי המונים). תפתיע אותי בבקשה, תקרא לדברים בשמם, הם מספיק יפים מבלי לחפש להם מילים אחרות מספרות ילדים. תפתיע אותי בבקשה, ספר לי על דבר אחד שהבחנת כשחלפת ברחוב שחייך אותך. ספר לי על עצב כמו שמספרים על שמחה ועל שמחה כמו שמספרים על עצב. ספר לי את הפרטים כמו שרשומים במסמכים אני אלביש אותם כבר בדם יזע דמעות וחיוכים, ספר לי על אהבה. תפתיע אותי בבקשה, גלה יחד איתי את הקסם שבשגרה ואת ההפתעות שבה, ספר לי שאתה חי את הכאן ועכשיו, לא עבר, לא עתיד, למרות שהם רושמים את היותך אתה, תפתיע אותי בבקשה.

ואני, אני אמלא את חובתי ואפתיע אותך...