לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

ניאנדרטלית

לפני שבועיים. חמישי, 4 ביולי 2019, בשעה 01:50

את הסקס, סוטה ככל שיהיה, אני תמיד שוכחת מיד אחרי. 

את העיניים הפעורות בפחד מולי - לעולם לא.

לפני 4 חודשים. חמישי, 14 במרץ 2019, בשעה 15:19

היא ישבה בפינה הכי מרוחקת של פיק אפ בר תל אביבי. העלטה היתה סלקטיבית והיא בחרה להתיישב מתחת לספוט צהבהב. ילדה תמימה שלא קשורה לנוף הסליזי של המקום. פילסתי את דרכי אל הספוט הצהבהב והתיישבתי בצמוד אליה. היא היתה חגיגה לעינים. לבושה בצניעות, חולצת כפתורים מבד רך, כנראה בצבע חמאה, עם שרוולים ארוכים למרות החום הלוהט בחוץ. השרוולים, כמו גם הצווארון, היו מכופתרים עד הסוף, מה שהותיר המון מקום לדמיון. פניה היו מוצלים בשיערה השחור הארוך, מסודר בפן מוקפד ורק כפות ידיה בהקו בלובן חיוור וכמעט חולני. היא שיחקה באצבעותיה בתחתית כוס המשקה, ממנו כלל לא לגמה ותנועותיה היו ענוגות וזעירות, כמעט בלתי מורגשות. כל התנהלותה היתה אלגנטית ואצילית. יכולתי להשבע שהיא נבוכה עד קצות שורשי שיערה. ידעתי שהיא מרגישה הכי לא שייכת למקום, החלטתי שאקצר ב"סמול טוק" ואוציא אותה מהבר מהר, ככל שאוכל. רציתי אותה משוחררת וחופשיה, וזה היה בדיוק ההיפך ממה שהיא שידרה. נעמדתי על ידה בפוזה של סחבק מסוקס חסר בושה שמתחיל עם כל חצאית. המילים הדלוחות, מהסוג המתבקש והצפוי באו מעצמן. בעודי שואפת אוויר, כדי לירות לעברה את המשפט הראשון, היא פנתה אלי וירתה במהירות: "לא, אני לא באה לפה אף פעם ואבא שלי לא גנן, אני לא פרח ולא כאב לי כשנפלתי מגן עדן. אוקי? בסדר? עכשיו קחי אותי מכאן ובואי נעוף, לפני שאני מתעלפת מהטיפוסים האלה שכאן!".

בלעתי רוק מהאומץ של הגברת העדינה, אומץ שללא ספק בא ממצוקתה, אחזתי בידה ומשכתי אותה אחריי לעבר היציאה. משיצאנו וצעדנו אך צעדים ספורים, נעמדה הנסיכה הצנועה, נשענה על ברכיה, והתנשמה משל סיימה זה עתה מסע כומתה, לכל הפחות.

"את לא נורמלית, בחיי!" היא צווחה. "לאן הבאת אותי? לא יכולת למצוא מקום נורמלי, בלי כל ההמולה הזאת? הייתי ככה קרובה לבטל, כשראיתי את המקום" והצמידה את אצבעותיה הדקיקות במחווה של איום לא ממומש.

החלטתי לשנות את חוקי המשחק ובמקום לענות לה, רק חייכתי וסימנתי לה בראש לעקוב אחריי. ככל שהתרחקנו, היא לא סתמה את פיה וסיפרה לי בפירוט רב, את כל שעבר עליה מתחילת הערב ועד לרגע בו הופעתי בפתח הבר, כפי שסיכמנו. היא תיארה את המבטים הרעבים שהיא ספגה מהגברים וחיקתה בדרך מאוד מצחיקה את ההערות המגונות שנזרקו לעברה, הביעה פליאה מכך שכל זה "נפל עליה" למרות הופעתה הצנועה וסיכמה בהצהרה נחרצת - "הזכרים האלה? כולם בהמות וחרמנים חסרי אופי! איכס!" 

טיפוף עקביה השתלב עם הפטפוט המעט צווחני שלה ויחד הם יצרו סוג של מנגינה משעשעת, מעין "ראפ בנות" כזה, מלא בטענות וטרוניות. צעדתי לידה, מפעם בפעם תמכתי בה כשכשלה על עקביה הדקיקים, הקשבתי לה והנהנתי, מחייכת לעצמי. ואילו היא -  ממשיכה בשלה, מדברת בלי הפסקה, שואלת שאלות ועונה עליהן, מבלי לאפשר לי להשחיל ולו מילה. לא שניסיתי. לבסוף הגענו לביתה. היא נעמדה ליד דלת הכניסה, שתקה סוף סוף, הסתכלה עלי במבט פתיני ושאלה בטון מתגרה: "נו, אז את עולה לקפה?". הנהנתי וצעדתי לפניה. היא מיהרה לעלות לפניי, כיאה למארחת ומעדה. תפסתי בידה, עזרתי לה להתייצב, והיא, נבוכה, חזרה לענטז מול עיני עד שעלינו לקומת דירתה. 

משנעלה אחרינו את דלת הכניסה, הטיזרית הצנועה החליפה את חברבורותיה  והתנפלה עלי בנשיקה לוהטת על השפתיים, בלי שום אזהרה. היא אפילו לא טרחה להדליק את האור. ביני לבין עצמי, הופתעתי מעוצמת התשוקה וגם מהאומץ שהפגינה. הרי שעד לפני רגע היא היתה ליידי מדופלמת, אמנם פטפטנית, אבל ליידי...

נראה היה שהיא אפילו לא שמה לב שמתחילת הערב, מהרגע שנפגשנו, לא הוצאתי הגה מפי. היא כיסתה את פניי בעשרות נשיקות קטנות ולחשה לי מילות תודה על כך שהיא מרגישה איתי הכי נשית בעולם, ושאני המחזרת המושלמת וכמה היא מרחפת בזכותי, וכמה שהמבוכה בבר גרמה לה להרגיש אישה קטנה ואפילו מושפלת. היא חזרה על המשפט הזה שוב ושוב. "אחחחח" - היא התנשפה בתשוקה לוהטת, "אני כל כך האישששששה הקטנה והמוששששפלת שששלךךךך". נתתי לה להתרפק עלי קצת, ומבלי לשתף פעולה, איפשרתי לה להוציא את האש שהצטברה בתוכה עד שתפסתי בחוזקה בעורפה והרחקתי אותה ממני, כדי להרגיעה מעט. והיא, במקום להבין שחצתה את הגבול, התלהטה עוד יותר מקודם והתחילה להתחנן שאשפיל אותה, ואעשה ממנה קטנה עוד יותר. "כן כן", היא אמרה כשחטפה ממני כמה סטירות. "ככה! תורידי אותי הכי למטה, אני רוצה להיות האישה הקטנה והמושפלת שלך" ואני התחלתי לתהות האם נוכח השימוש החוזר, תפסו המילים האלו את כל "נפח הזכרון שלה" שלה מבלי להותיר במוחה מקום למשהו נוסף. 

עשה רושם שהיא, הליידי למהדרין עד לפני דקותיים, עמדה להגיע לאביונה רק מאחיזתי הקשוחה.  כשגררתי אותה לכוון הארון, היא כבר היתה חצי מעולפת ובקושי הצליחה לעמוד על העקבים. נעמדנו שתינו מול הארון ובו מראה ענקית. לולא האור מדירות השכנים שחדר דרך החלון, היינו בעלטה מוחלטת. אני מביטה עליה דרך המראה והיא על עצמה. שיערה כבר לא היה כזה מוקפד, הנחתי שגם האיפור שלה לא בדיוק מדוגם. הגרביון ברגל ימין הציג רכבת מרשימה שעלתה מעלה ונעלמה אי שם מתחת לחצאית המסובבת בחצי סיבוב.

"ניערתי" קלות את ה"הקטנה והמושפלת" פעם נוספת, לבל יעלו לה רעיונות, סטרתי לה רק עוד פעם אחת נוספת ושאלתי מה היא רואה במראה?

היא קפאה במקומה.

"מה את רואה במראה?" חזרתי על השאלה, בטון ענייני.

"אני רואה אישה קטנה ומושפלת", חזרה הליידי-לשעבר על המנטרה. 

בעודי עומדת לצידה וממשיכה להביט עליה דרך המראה, תפסתי את חולצתה ומשכתי בכל הכח כלפי מטה. הכפתורים עפו לכל עבר והתפזרו ברחבי הסלון. המושפלת הזדעקה – "אבל למה?? כל כך אהבתי את החולצה!"

"גם כי ככה החלטתי וגם כי ביקשת שאעשה אותך קטנה ומושפלת עוד יותר משהצלחת לעשות את מעצמך. אני לא אוהבת לסרב לנשים יפות כמוך". עניתי לה, כשאני מדגישה את שלושת המילים האחרונות. 

היא נדרכה.

הרמתי את חצאיתה וליפפתי אותה על מתניה. בבת אחת משכתי את התחתונים שלה כלפי מטה עד לקרסוליים ואת חזייתה משכתי כלפי מעלה, חושפת את גופה לחלוטין. התוצאה היתה די מבישה. מהופעה צנועה, קלאסית ומוקפדת לא נותר זכר.

- אז מה את עכשיו? - שאלתי, מעמידה פנים של סקרנות תמימה.

שקט.

- תעני לי! - חזרתי שוב.

שקט. החתולה המיוחמת שלי השפילה את מבטה לרצפה. תפסתי את סנטרה והרמתי את ראשה כך שמבטה התיישר עם השתקפותה במראה.

מה את רואה, קטנה?  - שאלתי שוב. 

במראה עמדה אישה אחת, באמצע שנות הארבעים ולידה זכר אחד, רזה להחריד, וחשוף לחלוטין. בגדיו האלגנטיים היו קרועים ומבולגנים. פניו בערו, ספק מהסטירות שחטף, ספק ממבוכה, ספק מעצם החשיפה, ספק מהעובדה שזקפתו איימה להתפוצץ.

הוא מלמל בשקט, במעין חצי שאלה - "אני רואה אישה קטנה ומושפלת? שלך?"

"*אישה*? זה נראה לך אישה? תסתכלי על עצמך! מה זה הדבר הזה?" – שאלתי כשאני צובטת בפטמותיו לסרוגין וסוטרת לאיברו. "אני לא רואה כאן *אישה*". 

"אבל... אבל... למה? למה ככה? למה עכשיו את הורסת הכל? אבל זה את! אבל את אמרת שככה את רוצה. זה היה הרעיון שלך! אבל ...הבטחת לי!..." - מילותיו לא הסתדרו למשפטים סבירים וככל שהמשיך, קולו רעד יותר ויותר עד שהפך ליבבה. בשקט בשקט הוא התחיל להתייפח. 

עמדתי לידו, כמו קפאתי במקומי, ממשיכה להחזיק ביד אחת בעורפו. הוא התבכיין דקה או שתיים וכשראה שזה לא מזכה אותו בשום תגובה מצידי, הפסיק, כמו שעושים ילדים קטנים באפס מענה להתגרות שלהם. הוא משך באפו וניגב את דמעותיו בשרוולו. 

 

אז מה עכשיו? - הוא שאל בקול מובס. 

"עכשיו?" חזרתי על השאלה.

"עכשיו את קטנה ..... ומושפלת. שלי."

לפני 4 חודשים. רביעי, 6 במרץ 2019, בשעה 14:31

אם אתם לא מצליחים להיות מאושרים.

 

ולא, נסיבות החיים אינן תירוץ לאומללות.

 

לפני 4 חודשים. שני, 25 בפברואר 2019, בשעה 15:18

ובחלומי......

אני נכנסת לי לאתר הכלוב, מדפדפת בין הפרופילים של הגברים הנשלטים ומוצאת שהם כולם-כולם, אחד-אחד, שלמים עם המיניות שלהם, אינם מתנצלים על מי שהם ומקבלים את עצמם בלי שנאה והלקאה עצמית. 

חלום, כאמור. 

 

 

 

לפני 9 חודשים. חמישי, 11 באוקטובר 2018, בשעה 04:19

היה לילה מחניק. הסתיו דילג על האזור והאוויר היה כמו ג'ל דביק ועכור. הוסיף לתחושה הזאת הניחוח המתקתק שבא מכיוון החוף, ספק משאריות קוקטייל הבשמים של המטיילים שעברו שם קודם, ספק מעודפי סוכר שרוף שנפלטו ממבטחי בתי המלון, המסודרים כמו חיילים במעלה הגבעה. 

הם ישבו זה לצד זו בקצה המזח ושכשכו רגליהם בים. המים היו חמימים ולא הירוו את צמאון העור המותש מחום היום שחלף. ובכל זאת, מגע המים המלטף נעם והרגיע.

השמיים היו נטולי כוכבים. עננים באפור וסגול שטו על הרקע השחור ונתנו תקווה של הקלה. 

הם לא דיברו. השקט שלהם היה נינוח. כל אחד הפליג במחשבותיו שלו וחלם בהקיץ: היא על עולמות רחוקים והוא על התוכניות לעתיד.

היא נשענה על כפות ידיה לצידי גופה והוא חיקה את ישיבתה מבלי משים. זרת כף ידו השמאלית נגעה בקצה הזרת כף ידה הימנית. היא לא הזיזה את ידה. הוא חייך לעצמו והתפשטה בגופו שלווה ובטחון שהכל יהיה טוב.

כעבור זמן מה היא קמה ממקומה, ניגשה אליו מאחור ומשכה קלות בכתפו לאחור ומטה. 

מבלי להסתובב ומבלי לשאול לפשר המשיכה, הוא נכנע למגעה העדין ונשכב על אבני המזח.

השמיים והעננים נעלמו לפתע מעיניו ואת מקומם תפס לרגע קט משהו צבעוני ואז הכל נהיה שחור. הוא הרגיש רוך של עורה החמים על לחייו. ירכיה עטפו את פניו ופיו קיבל אותה אל תוכו. הוא כיווץ את שפתיו והוציא את לשונו לקראתה בדיוק כפי שציפתה שיעשה.  

היא התמקמה על פניו משל היה זה מושב אופניים שגרתי והחלה לנוע באיטיות. 

 

קצב תנועותיה האחיד וריחה המשכר היפנטו אותו והוא התמסר למלאכתו בהנאה. לאחר כמה דקות היא עצרה ונשימתה נעצרה אף היא. ראשה נזרק לאחור, היא שילבה את אצבעותיה בשלו והוא הרגיש אותה מתכווצת בחוזקה וזולגת על פניו. הוא ליקק את שפתותיו עד כמה שלשונו אפשרה ואז השמיים הופיעו מולו שוב.  

היא סידרה את חצאיתה הפרחונית, ניערה אותה ממעט החול שנדבק אליה והושיטה לו את ידה. 

 

הם פנו אל שורת המלונות שעל הגבעה ואפלת הלילה בלעה אותם לתוכה.

לפני 9 חודשים. שני, 24 בספטמבר 2018, בשעה 00:35

לזה מתכוונים?

😁

לפני שנה. חמישי, 12 ביולי 2018, בשעה 15:58

אני בוהה בתמונת הגבר הזה (ועוד תמונותיו הרבות המצויות ברשת) ותוהה, מהי אותה נקודת זמן מדוייקת, בה הייצור הלא מושך בעליל הזה, הפך בעיניי לסמל היופי הגברי, עד כי אני מתקשה להבחין בפגמים בחיצוניותו? עד כדי חלומות בהקיץ ופנטזיות עם תוכניות מימוש לא ממש רציונליות, (אך ריאליות למדי ;))

יופי ומשיכה, אלו מושגים כל כך טריקיים.... וכל כך נזילים. 

אחחחחח גרגייב...... איזה חתיך לא נורמלי אתה! 

לפני שנה. ראשון, 8 ביולי 2018, בשעה 01:55

מתוך שיחה: "אז מה סוד הקסם שלך עם בעלך, איך זה שאתם ככה שאתם שומרים על הגחלת אחרי כל כך הרבה שנים יחד?" 

 

- זה מאוד פשוט: הוא לא מזלזל בי בגלל שאני מתייחסת אליו יפה. 

לפני שנה. שני, 25 ביוני 2018, בשעה 13:06

למה אין מניקוריסטיות/ים /פדי מקצועית בדס"מ פרנדלי?

עד מתי אאלץ לסבול את הבעות האימה על פרצופה של המניקוריסטית שלי כשאני מבקשת ג'ל בצבע דם קרוש או סגול טרי או חום מגליד? עד מתי?????

:)