לפני 5 שנים. יום שבת, 18 בספטמבר 2021 בשעה 5:34
עת ערב יורד לו ושקט משתרר, אני מוצא את עצמי ברגעים נדירים של הפוגה בה האוויר עומד מלכת, ואני לשנייה אחת של מחשבה, לא אבא מדריך ודואג, לא בוס, לא פותר בעיות ומנהל משברים, לא שומע צרות של אחרים, לא מפקד וגם לא חייל, לא בן זוג ואף לא נשלט, מרצה וכנוע. אני - אני, בלבד, ולעצמי בלבד.
ובעת של חשבון נפש באותם רגעים נדירים, אני ראש וראשית, כואב. אני כואב את כל מה שחסר, את מה שאין וכנראה גם לא יהיה, באופן כללי וגם באופן פרטני, ובעיני רוחי עולים צילומי רגעים של שברירי הזדמנויות שככל הנראה לא נוצלו עד תום, והחוסר הזה שתחילתו בגעגוע וסיומו בכאבי פנטום של היעדר, לובש פנים ושמות ודקירות של סכינים חדות באיברים לא מוחשיים. ובעת שהכאב פושה לו, אני לא מנסה לטפל בו בהיגיון או בהסברים רציונליים הקיימים למכביר. אני מתמסר לו, ולו לשבריר של רגע, וכואב.
ולאחר שכל הכאב הזה יוצא החוצה, אני משלים את חשבון הנפש בהודיה. הודיה על כל מה שקיים והינו, על כל מה שהשכלתי לעשות ולנצל, וגם על כל מה שלמדתי וחוויתי. הודיה על כל מי שנתנה בי צלקת יקרה וזיכרון של רגש, הודיה על כל רגע בו הפכתי לחשוב, ולו לשנייה, והודיה גם על כל היתר שהופך אותי להיות מי שאני. ובכלל, כשאני בוחן את שק החוויות אשר אני נושא על גבי, אני מוצא בו מעט מטובם של כל אלה אשר חלקו עמי פיסת דרך, ואני מודה על כך.
כשהרגע מסתיים לו, אני מרגיש את האוויר זורם יותר בקלות בבית החזה ואת המחשבה בהירה יותר, צלולה יותר. ואני לא צריך לצום לשם כך או לבצע טקס מיוחד. אני צריך רק רגע של שקט, עם עצמי.
מגיע שלב מסוים בו אתה מבין, שכנראה תמיד יהיה חוסר מסוים בלב שלך. שכנראה כל אותן סערות נוראיות של רגש, הנעות על פני זרמי אוויר של כניעה, השפלה ובעילה של נפש ושל גוף, לא נועדו להימשך לאורך זמן, אלא כטבען של סערות, נוראיות ככל שתהיינה, הן נועדו בסופו של יום לשוך. ועם שוך הסערה אתה נשאר שלם מעט יותר וגם חסר מעט יותר, ובעולם שלי - הסתירה הזו אפשרית, ואני חש נוח עמה. אין אנו אלא אסופה של חוויות, של רגעים, של כאב ושל אושר ושל חוט השני השזור ביניהם, ובעת של חשבון נפש אני אסיר תודה על כל אלה.
גמר חתימה טובה.
