מכתבים לקורדליה

מצחיק.
כל כך הרבה דברים קרו בזמן כל כך קצר. הג'ונגלים. פולונרואה. הבודהא השוכב. פסגת אדמס. הרכיבה על הפילים עמוק לתוך יער הגשם. וגם העוני המחריד. ודרכי העפר המצחיקות שנקראות שם כבישים בין-עירוניים. ואפשר היה לייחד כמה מילים על החולשה הגדולה שלי – נשים שחורות - אבל לא. אולי בפעם אחרת. והיו עוד מקומות. ואנשים וקוברה ולטאות ענק וקופים וסנאים שמתרוצצים על חוטי החשמל.


וכל מה שאני חושב עליו כל הזמן זה הכלבים.
מעולם לא ראיתי כל כך הרבה כלבים. כלבים שרובצים כמו מתים בצידי הדרכים. מעולם לא ראיתי כלבים שלא מכשכשים בזנב. מעולם לא ראיתי כלבים עצובים כל כך. עזובים כל כך. כבויים כל כך.

לפחות לא אוכלים אותם כמו בסין המזורגגת.


סרי לנקה. ינואר 2011.

אחד הנרות מהבהב ועומד לכבות ואת נפנית מהראי ופנייך היפים מהבהבים גם הם וכמו השעווה הנמסה הגוף העירום שלך מבריק באור העמום ועור השוקולד החלק שלך מהביל עדיין מהמקלחת מתווה הרים וגאיות ופירות בשלים בתוך הצל.
היום הוא היום הקצר בחיים.
פעם בהרבה זמן מגיעה שנת תשע ומתכנסת אל השילוש הקדוש. למען הדיוק, הפעם היתה הפעם החמישית בסך הכל מאז התחילו למנות ימי הולדת לאותה צליבה אומללה.
21 בחודש 12 בשנת 2010. שלוש ושלוש ושלוש.
בפעם האחרונה שנפגשנו ביום הזה היתה השנה 1200 לספירה ואש גדולה בערה למרגלות מעגל האבנים המזדקר באפלה המתפרשת ככתם דיו מעל ערבת סולסברי.
אני זוכר איך לפני כמה שנים טובות ביום ההופכי שהיה יום אביב אנגלי טיפוסי הייתי שם עם כל הדרואידים החדשים ונשות ה - "Wicca" ואיך השמש קרנה מתוך עיגול מושלם שנפתח בכיפת העננים ואיך הלב שלי עלה על גדותיו.

הדיוק המדעי אומר שבגלל שציר כדור הארץ מוטה ה-21 לדצמבר איננו באמת הלילה הכי ארוך אלא שהוא ממשיך ומתארך עד לימים הראשונים של ינואר אבל מה לי ולדיוק המדעי? את הרי יודעת שמה שבאמת חשוב הוא מה שאומרים עם העיניים, מה שפועמים עם העיניים, ואת זה אי אפשר לכמת בנוסחאות.
שנת תשע היא שנה סופית. שנה שבה נסגרים המעגלים והחיים והגורל פותחים לנו סיבוב חדש. או, אם אנחנו מאמינים לכוהנות ה - "Wicca" – סיבוב חדש ישן בחיקה של אמא אדמה.

את גוחנת ושערך הכבד גוחן איתך ואת מפסיקה את ההבהוב ומכבה את הנרות. העולם בחוץ נמוג, מיטשטש ומשאיר אותנו לבד בחושך המופלא הזה שבו אנחנו לא רואים כלום אבל מרגישים הכל כי המגע מאיר הכל פנימה ואז כל הקימורים מתאזנים אל תוך כל השקערוריות ושתי הפעימות הופכות באחת לאחת ביום הכי קצר בחיים.


נכתב ביום 21 לדצמבר 2010

http://celticmythpodshow.com/blog/wp-content/uploads/2008/03/stonehenge-wallpaper-4.jpg

השדות הבוערים שמסביב כמו גורמים למציאות להסמיק מבושה. הניגוד שבין המחנק הבוער הזה לבין השלג והעיר סחופת הרוח שמהם חזרתי רק לפני כמה ימים העיר בי את אותו כאב במפתח הלב.
נזכרתי בשקט המדהים שהשתרר כשהשלג ירד כמסך צפוף בפעם האחרונה שהתעלסנו. עלה בי מראה המבט ההוא שאין לו שם שהיה נסוך על פנייך כשהתחלתי להכאיב ולקחת ואיך ככל שהייתי קשה אלייך יותר כך היית רכה אלי יותר ואיך בסוף אחרי שהרשיתי לך וגמרת בקולות פכפוך ובעבוע נאנקת וצועקת כמו חיה פצועה, פרצת בבכי ושעה ארוכה התכרבלת בזרועותי בוכה רגע וצוחקת רגע והחסרתי יותר מפעימת לב אחת כשהבנתי שנכון לאותו רגע, רגע שיקפא לנצח, היית מאושרת.

ומבין מראות האש השורפת והמחשבות והזכרונות פתאום הבנתי, האור נגה עלי, כמו שאומרים, שכל השירות הזה שאת משרתת אותי בנאמנות, שירות שמתפרש על פני כל הספקטרום הכמעט אינסופי הזה שמקיף התמסרות וכניעה וכריעה וכל עמידה במשימות, עזרה ושרות שאפשר להעלות על הדעת – פתאום הבנתי שהיכולת הזו שלך להתעצם למקומות שבהם אם רק ארצה תניחי לפתחי את הירח, או, לחילופין, תעלי את הגראנד פיאנו הלבן שלי לקומה שישית לבדך על הגב – פתאום הבנתי שזה לא רלוונטי בכלל אם זה בדסם או לא ושאם את שפחה או משהו אחר.

פתאום הבנתי שבעצם אחרי הכל ולפני הכל - את פשוט באה מאהבה.

שלהי כסלו, דצמבר 2010

אי שם מעבר לדמיון ולאשליה ישנו הר. גודלו עצום. קילומטרים רבים רחבו וכך גם אורכו וגובהו. הוא קשה כפלדה וחד כיהלום.
פעם באלף שנה מגיעה ציפור קטנה לחדד את מקורה על ההר.
וכשההר יישחק כך ויכלה וייעלם בשל אותם חידודי מקור – מן הסתם יחלוף יום אחד מהנצח...
(אגדת עם עתיקה).


..............................................................................................

יש ואת שואלת מהי האהבה.
מהי האהבה, את שואלת.
ואין לי תשובה.
אבל גם אם אי אפשר לספר א ו ת ה אפשר לספר עליה.
יום ולילה אפשר לספר עליה.
על כל קשת הצבעים בין העבותות הכבדים ביותר לקורים הדקים כמו קרני אור.

ואולי הכי טוב הוא לספר דבר אחד בכל יום.
כמו שני זוגות עיניים שנפגשות ואותו חיוך מסויים שמתפרץ מבפנים.
או מגע גב יד רך על לחי מתרפקת.
או הנשימה הנעתקת, הפעימה המדלגת והדם שאוזל או ממלא את הפנים כשמושא האהבה עולה מול העיניים.
דבר קטן אחד בכל יום.

כתבי דבר אחד בכל יום.
הניחי ללב לספר לך את סיפורו של אותו יום וכתבי אותו.

אחרי אינספור ימים וסיפורים תהיי כאותה ציפור.

Carry tiger to the mountain

אני נע עם התנועה כשאני עם הגב אלייך ויודע שאת מאחורי מ?נ?ס?ה לדייק את הניואנסים לפי מהלך הזרימה שלי בחלל כבהילוך מואט.

אני אוהב את התנועה הזאת ומסביר לך אותה ופוקד עלייך לבצע אותה שוב. ושוב.
הזיעה מבצבצת על מצחך, פה ושם – כמו שזה קורה הרבה כשאנחנו מתאמנים - עוברים ושבים בפארק נעצרים להסתכל עלינו ואז הולכים הלאה.

"מה שיפה בשם של התנועה הזאת", את אומרת, "זה שהנמר לא נכנע ללא מאבק".
אני מחייך.
"לא כל אחד יכול לשאת נמר אל ההר", את מוחה, אבל חצי מחייכת בעצמך.
"העניין כאן איננו בנמר וגם לא בלקיחה שלו", אני אומר בשקט. "הלקיחה נבדלת מהכנעה במובן זה שהמאבק איננו על עמדת נצחון. אין כאן מנצח כי גם אין כאן מפסיד". אני מסתכל לך עמוק בעיניים ותופס אותך חזק בכל הגוף בלי להניע שריר. רק עם המבט. את מחוירה והנשימה שלך נעשית כבדה פתאום.

"הענין כאן הוא במדידה של הדיוק", אני אומר והקול שלי נשמע לי חלומי קצת, שקט ומונוטוני. "הענין כאן הוא בזרימה. בשכלול של הקשר בין התנועה החיצונית לתנועה הפנימית. לנוע בעת ובעונה אחת בשלושה מעגלי תנועה שונים."
העמקתי חדור לתוך עיניה, מתבשם מהתרחבותן המתהפנטת. "מי שמצליח למחוק את נבדלותם של שלושת המעגלים ולהפוך אותם לתנועה גלית-מעגלית אחת יכול בלי להרגיש לשאת נמר אל ההר".

כל העולם מסביב הפך לסלט אחד ירוק ומטושטש של צבע. רק הפנים שלך היו ממוקדות קפואות בתוך המבט שלי בדיוק כפי שהמבט שלי היה קפוא בתוך הפנים שלך.

"אני רוצה להיות הנמר שלך, שתישא אותי אל ההר", מלמלת בשפתיים חצי משותקות.
"את לא מבינה", אמרתי בעודי עוטף את צואר הברבור שלך ביד גדולה ולוחצת.
"אנחנו כבר מזמן על ההר", הוספתי. "ואת נמצאת כאן בזכות ולא בחסד".

"כן", ענית, ומתוך השיתוק שאפף אותך נצנץ לרגע אותו מבט ממזרי ירוק שאני כל כך אוהב, "כן, זה כי הגעתי לכאן בכוחות עצמי"...."אבל עכשיו אני רוצה ש א ת ה תיקח אותי...."

מה זה הצד הנכון של הלב?
חשבתי שכבר לפני הרבה שנים טבעתי את הביטוי הזה ועדיין לא כל אחד מבין מה בדיוק הוא אומר. ושואלים אותי לפעמים.

מה זה ללכת בצד הנכון של הלב? מי קובע מהו הצד הנכון של הלב?
והאם יש בכלל ללב צדדים. ומתי הם נכונים או לא נכונים.

והנה קרצוף קליל של מעטה קרח נוקשה מעל קצה קצהו של השפיץ של הקרחון:
כמו שהאורקל עונה לנ?יו? ב"מטריקס" בקשר לשאלה אם הוא אכן "האחד":
"להיות 'האחד' זה כמו להיות מאוהב. אתה לא צריך לחשוב על זה. אתה פשוט יודע".

וזהו גם הכיוון שעל שלט הדרכים המאובק בצומת הנשכחת הזאת שאין כמעט טביעות רגל באבק המציף את מרגלותיה: כשזה הצד הנכון של הלב אתה פשוט יודע. אף אחד לא צריך להגדיר לך או להסביר. אנחנו פשוט יודעים שזה כך.

וגם אלה שאינם מהלכים בצד הנכון של הלב יודעים זאת. כלומר שהם אינם בצד הנכון של הלב.
זה לא כמו אלה הטיפשים שאינם יודעים שהם טיפשים. או האטומים והקרים שאינם יודעים שהם כאלה.

מי שאינו מהלך בצד הנכון של הלב יודע. הוא יודע.

ואגיד לכם עוד משהו, ששת קוראיי הלא-נאמנים: כל אחד יכול לדעת. מספיק מבט אחד בבנאדם. מבט אחד ואתם יודעים באיזה צד של הרחוב הוא פוסע.
ועוד יותר מזה. למי שיש עין חדה ולב רגיש מספיקה גם האזנה אחת לקול. מספיק גם מבט אחד בטקסט.
ואלה היו 213 מילים אודות הצד הנכון של הלב.

המשך יבוא. פעם.

.

יו?ק?ד?ת ת??א?ו?וה נ?ר?צ?ע?ת
א?חו?ר?י?ים מו?כ??ים
ב??סו?מ?ק מ?ב?יך ו?מ?ב?יש
כ??ה?ט??ל ע?ינו?ג?ים
ה?נ?ו?ק?ב ש??ם ש?מ?י?ם
או? כ??ר?ש?ת ה?ב?ו?ק?ע?ת ב??ס?ו?וויש?ש?
ו?פו?ל?ח?ת
א?ת פ??נ?י ק?רו?ם ה?מ??י?ם.



ברצלונה, ספטמבר 2010

ק?ט?קו?מ?ב?ו?ת ל?ך?
ה?ן ה?כ??לו?ב ש??ל ח?ירו?ת?ך?
ו?ת?ק?ו?ות ה?ל??ב.


השאלות הטובות באמת הן לא אלו שאין להן תשובה, לא, אלו, למען האמת, עשויות להיות די בנאליות. או אנאליות.
השאלות הטובות באמת הן אלו שכלל לא ברור מה ייחשב להן לתשובה.
ונדמה לי שבין השאלות האלו הכי טובות הן לאו דווקא השאלות הקיומיות הגדולות כמו מה זה 42 או מה רוצה האישה, אלא אותן חידות קטנות העוקצות כמו גשם דק שנכנס בין העורף והצווארון: כמו מה גורם לגרעין התירס להפוך לפופ קורן או מיהו הסנארק ומה זה grue.

אשר לי, אני מתעניין בשאלות החשובות אך הפחות הרות גורל. כמו האם את מתחילה להרטב בכוס לפני או אחרי שאני שולף את החגורה.
והאם הבורג ההוא מפסיק אי פעם להעמיק.


ש??ל?ש??ל?או?ת ל?ך?
א?ינ?ן מ?ח?סו?ם ל?מ?עו?פ?ך?
ו?ח?לו?ם ה?ל??ב.

.
ל?ח?יב?וק?ים י?ש ז?מ?ן א?ח?ר.
ע?כ?ש?יו כ??נ?ס ב??א?מ??א ש??ל??ה?
ק?ר?ע או?ת?ה?
ק?ח או?ת?ה?
ז?י?ין או?ת?ה? א?ל ה?חו?מ?ש
ג?ו?ון א?ת א?נ?קו?ת ה?ת??א?ו?וה ש?ל?ה?
ב??שו?ט ש?ל?ך?,
ב??מ?שו?ט ש?ל?ך?,
ב??צ?ל?יל כ??ל כ??ך מו?כ??ר.
ג?מו?ר ל?ה? כ??מו? ב??ר?ז כ??יב?ו?י ש?נ?ש?ב??ר.


ל?ר?כ?ו?ת י?ש ז?מ?ן א?ח?ר.
ע?כ?ש?יו ת??כ?ת?ו?ש או?ת?ה?
ת??כ?א?יב ל?ה?
ש?מ?ע א?יך ה?יא נו?א?ק?ת
ב??ח?ר?מ?נו?ת
ש?מ?ע או?ת?ה? מ?ת?ח?נ?נ?ת ל?ג?מו?ר
כ??מו? כ??ל?ב??ה ש?ר?מו?ט??ה
כ??ש?נו?ז?ל ל?ה? מ?ה?חו?ר.
ז?י?ין או?ת?ה? ב??ת??ח?ת
ו?י?ד?יך? חו?פ?רו?ת ב??ש??ע?ר?ה
ד?ה?ר ע?ל?יה? א?ל ת?ו?ך ה?ס??ע?ר?ה.


ת?א?סו?ף או?ת?ה? ב??ז?מ?ן א?ח?ר.
ע?כ?ש?יו ג??מו?ר או?ת?ה?.
ג??מו?ר ע?ל?יה?
ר?א?ה או?ת?ה?
ר?א?ה א?ת ר?יגו?ש?ה?
א?יך ה?יא נו?ט?פ?ת
מו?צ?ל?פ?ת
ב??עו?ל?ה
פ??תו?ח?ה מ?ט?ב?ו?ר ו?ע?ד ע?צ?ה
ב??כ?ו?ס פ??עו?ר
ו?חו?ר ת?ח?ת מ?תו?ח
ו?מ?פו?ש??ק?ת ע?ד ק?צ?ה
נו?ש??את י?ד?י?ים
מ?ת?ח?נ?נו?ת
ש?או?מ?רו?ת כ??ל כ??ך ה?ר?ב??ה.
ש?ר?ק ת??ק??ח
ש?ר?ק ת??ק??ח ו?ל?א ת??ר?פ??ה.

..................................

ו?ב?ש?ו?ך? ה?ס??ע?ר?ה
ב??עו?ד פ?ר?פ?ו?ר?י ז?יו?ן א?ח?רו?נ?ים
מ?פ?כ?פ??כ?ים א?ת א?ד?ו?ת?ם
ע?ל חו?ף ל?ב??ך ה?מ??ת?פ??ק?ע
ח?פו?ר ע?מו?ק א?ל ת?ו?ך ע?ינ?יה?
ש?ל?א ת??פ?ס?יד א?ת ה?ע?יק?ר
ש?ל?א ת?ח?מ?יץ מ?ב??ט מו?כ??ר
מ?ר?א?ה ש?לו? ח?יכ??ית?
ל?פ?נ?י ד??מ?עו?ת
ל?פ?נ?י ה?ר?ע?ד
ל?פ?נ?י ר?ג?ל?י?ם ש?פ??קו?ת
ק?ר?א א?ת ה?מ??ב??ט
מ?תו?ך ע?ינ?י?ם רו?ע?דו?ת
ק?ר?א א?ת ה?מ??ב??ט
ו?א?ז א?מו?ר ל?ה?.
א?מו?ר ל?ה?,
או? ד?ו?ם ל?ע?ד.

פורסם בעבר אבל אני כבר לא זוכר איפה ומתי...

..וכשהסתכלתי בך אז ידענו שנינו, מיד, שדבר מה מסתורי קושר בינינו והבנו שנינו, כמעט מיד, בתוך אותה ננו שניה של שקט מתפעם שהעלילה קיבלה תפנית והיא מסתבכת ועתידה להסתבך עוד הרבה יותר, כמו כתב חידה מורכב שבשניים שלושה פיתולי נחש לחש ועיבה והוסיף קשר על קשר עד בלי התר.
ובתוך אותו פיצול שמצד אחד נצמת ממעשה קפיצת הדרך הזה ומצד שני מתחשמל ממנו, ראיתי אותך אומרת לי דברים עם העיניים, דברים קשים ודברים רכים ועמוק בתוך עינייך נלחשה שאלה ועמוק בתוך עינייך נצרבה חידה ונדמה לי שאולי הבזקת מבט רך ונימוח כמו ריחה הלח של האדמה אחרי הגשם אבל אני לא יכול להישבע על כך.

ואז הסתובבת בהחלטיות והלכת באותה הליכה קצבית שלך כשראשך הנד ושיערך הארוך והחלק מנשוא כמו מוציאים לי לשון מאחרי גבך אבל ידעתי שתחזרי וגם את ידעת.