...על יד הצג החדש ובקבוקון הפצ'ולי הריק שבושמו ניצחי, בין צנצנת העטים שרובם אינם אלא מוצגים ארכיאולוגיים ובין הקיר שמימין שמצויירת עליו שמש כתומה ושופעת ניצב לו על חפיסת קלפים מהוהה, פסלון קטן ועצוב, פרוטומה של נער שפיסלת ביד אמן כשהיית חדשה כאן עדיין.
סמל קטן ועדין שמעיד כי אחרי הכל ולמרות הכל היופי איננו בר חלוף.
כמו טיפש אני פותח ואומר לך: תדעי שזו הולכת להיות שיחה עצובה...
ועוד המילה האחרונה מהדהדת ואת כבר פורצת בבכי מר. אני באמת אידיוט.
אני קם וחוצה את חצי המטר שמפריד בינינו כאילו עברתי חצי גלקסיה בביצה טובענית. אני מחבק אותך אלי ורק הכתפיים הרועדות שלך מעידות שאת בוכה בלי קול.
אני מחזיק בך ומחשבותי נודדות אחורה בזמן. אני חושב על הנסיך הקטן שלי. אותה הולנדית יפהפיה שרצתה להיות שלי ואשר ויתרתי עליה. ויתרתי עליה למענה, כך חשבתי אז. אבל האם זה באמת כך? גם עכשיו אני אומר לעצמי שאני עומד לוותר עלייך למענך. שאני יודע טוב יותר מה טוב לך. ואני יודע היטב גם מה תגידי. הייתי בשיחה הזאת כבר. טעיתי בשיחה הזאת כבר. אבל עכשיו מאוחר מדי. מאוחר מדי לסגת. מאוחר מדי להמשיך.
...גם כשגרגיר החול האחרון ניגר מבין שפתי הזכוכית הניחרות גוברים הצלילים על לחישות הזמן הגווע ומספרים את סיפורם של הימים שעוד יבואו, אי אז כשהשמש תגרש את צללי הספק מעל חופי החמקמקות.
אני מביט עמוק לתוך עינייך הפעורות. הבוערות. אני מנסה למצות כל שבריר שניה שנמשך לנצח. לקרוא. להבין. להכיל. אני מותח ומותח ומותח את הקפיץ. אני מסובב עוד ועוד את הבורג ומבין שאין סוף ואין קצה לתהליך הזה שניגר ומתפשט בחלל כמו אותה אבן שופעת מים שאינם נפסקים לעולם.
התהליך המחשמל, המכשף הזה שבו את ואני הופכים את עצמנו למשהו שהוא יותר משנינו, יותר משני הגופות המזיעים והמלופפים שלנו כשאני חורש בך ומוריד אותך כל כך נמוך שאין יותר גבוה מזה.
זו לא הדרך שבה אתה נוגע בי, אומרות העיניים שלך.
"זו לא הדרך שבה אתה אומר לי
כשאתה עושה בי את כל המעשים".
"זו יותר הדרך כשאתה מתכוון לזה באמת
כשאתה מספר לי מה יהיה ברבות הימים"
אני מביט עמוק לתוך עינייך הרועדות ואני רואה את השאלה שצפה בהן.
הייתי רוצה שיהיו לי צפרניים מברזל ולחרוץ בך פסים ארוכים ואדומים לאורך הגב והחזה שלך, אני לוחש כשאני לא עוזב לשניה אחת את האחיזה בעיניים שלך.
אתה יכול, רועדות השפתיים שלך.
ואתה עושה, את מוסיפה. זה בדיוק מה שאתה עושה בי. והעיניים שלך מתמלאות.
אני מביט בך עמוק וכשאת לא יכולה לשאת יותר את כל מה שמתמלא בך ומתמלא בינינו את לואטת מילה. וזו המילה היחידה שאת יודעת לכרוע באמצעותה.
ולא. זו איננה אחת ממילות האדנות וההיררכיה.
את פשוט לוחשת את שמי.
And when you stop and think about it
You won't believe it's true
That all the love you've been giving
Has all been meant for you
את לא שואלת ואני אף לא עונה לך מדוע אינני כותב אלייך בזמן האחרון. כמו אֹכל חלוד, המילים מאבדות מכוחן אחרי שהן נמצאות בשירות מילואים ממושך.
בחוץ השמיים אפורים וקר אבל האויר צלול והאדמות מנצנצות במליון שביבים ירוקים שמרימים ראש ואת יודעת שהחוטים המשתרגים בינינו חזקים ריבוא פעמים מכל המילים.
אני זוכר ארצות רחוקות שסיפרתי לך עם שמיים אפורים וגשם שלא מפסיק לרדת וסלעים גבוהים וחדים שקצף הים צייר בהם מפות אל מקומות בלי שמות. אין כמו לעמוד מעל הנקיק הגבוה מול הים שתמיד סוער שם בין הצוקים שנופלים אליו בחדות. אחר כך הגוף מושך לפנות לאט אל העבר השני השוזר אפרים ירוקים עם טראסות אבנים משוננות, אפורות ואכולות חזזית. וערפל לח שמתאבך ומסמיך אופף הכל כמו שמיכה מחבקת. אי שם, מרחוק, מחכה בית החוה הישן ומארובת הלבנים האדומות עולה עשן לבן כאילו מסמן לך שזה בסדר. שאת יכולה לבוא.
את רואה, ואני אומר לך זאת תמיד – מכל העדיים לא נותר אלא הגעגוע והוא הגעגוע לא רק אל המקומות שהיו אלא גם ובעיקר אל המקומות והדברים שלא היו. שגם לא יהיו עוד.
את לא שואלת ואני אף לא עונה מה עם כל ההבטחות והתקוות. ואלה הן כל ההבטחות והתקוות שמעולם לא נהגו בקול רם ואף לא בלחש. רק עם העיניים. האם כל מה שנותר מהן הוא רק קצף הגלים?
&feature=related
תשני עכשיו, ילדתי. עצמי עיניים ותשני.
את יודעת שפעם הייתי שם ועוד אשוב. ופעם, בכלות כל ימי הזמן אקח אותך. אל הצוקים ובתוכם.
תשני עכשיו.
לצאת ממקלחת חמה היישר לצלילי מבול ולריח המדהים של הגשם, לפתוח את החלון לרווחה ולנשום עמוק ולחייך חיוך של אושר כמו בפעם ההיא, הראשונה, על הגשר העתיק בעיר הזרה הראשונה לפני כל כך הרבה זמן.
חם בחוץ אבל הגשם ניתך בצרורות ואף אחד לא ממש מופתע. תיכף אלבש משהו ואשנורר מטריה מפקידת הקבלה שעושה לי עיניים ואדדה לי אל הפיאצה שמשתרעת מתחת לחלון שלי היישר אל הג'לטריה שבעליה - בעל ואישה - מסתכלים עלי כנדהמים כל יום מחדש בשל העקביות והנאמנות העקשנית שאני מתווה בביקורי היומיומיים ובשליטה שאני מגלה במבטא עסיסי בשמות הטעמים השונים.
היום שבועות ואני אבחר גלידות שמנת. שלושה טעמים בגביע וופל כולל השוקולדה המפולפלת והחריפה ההיא שצבעה שחור כהה כהה ויש בה - כך תמיד אטען - שיקוי תשוקה רב עוצמה שמוכיח את עצמו פעם אחר פעם.
הרכבת משקשקת איפשהו לא רחוק מכאן ואני מוציא ראש אל הגשם לראות אותה נעלמת עם שריון מבריק לאור הזרקורים שמלווים אותה באיזור של התחנה.
האלפים האפואניים גמרו לי את הרגליים אבל סדרו לי את הלב.
אמרתי כבר שאני אוהב את ההר לא פחות מאשר את הדרך אליו?
בין הימים שהיו לימים שבאים.
ורלוונטי כמו אז ולתמיד.
או: חתיכת הסטוריה קטנה להיסטוריונים של הרוק שבינינו (וסליחה ומחילה על התרגום המרושל משהו).
עלטה עלטה,
קחי את ראשי והיי לכרית לי
הניחי לי לישון בקרירות צילך,
בתוך השקט של עומקך.
עלטה עלטה,
הסתירי את כמיהתי
ל?מה שלא אוכל להיות
הסיחי את דעתי מהמחשבות המתהפכות בי
על כל מה שאינני יכול לראות.
על כל מה שאינני יכול לראות.
עלטה עלטה,
געגוע ובדידות
הקלי על יומי אשר בו כאב.
חוויתי את קצה העצב
חוויתי את מעמקי הפחד.
עלטה עלטה,
היי לי שמיכתי,
כסי אותי בחיק הלילה הנצחי
קחי ממני הו קחי את כאבי הידיעה
מלאי את הריק הזה של העכשיו
הריק הזה של העכשיו
הריק של העכשיו.
עלטה עלטה,
קחי את ידי והיי לכרית לי
הניחי לי לישון בקרירות צילך,
בתוך השקט של עומקך.
עלטה עלטה,
היי לי שמיכתי,
כסי אותי בחיק הלילה הנצחי
קחי ממני הו קחי את יסורי הידיעה
מלאי את הריק הזה של העכשיו
הריק הזה של העכשיו
הריק של העכשיו.
ג'סי קולין יאנג, היאנגבלאדס.
Darkness, Darkness
Be my pillow
Take my head
And let me sleep
In the coolness of your shadow
In the silence of your deep
Darkness, Darkness
Hide my yearning
For the things I cannot be
Keep my mind from constant turning
Toward the things I cannot see now
Things I cannot see now
Things I cannot see
Darkness, darkness,
Long and lonesome,
Ease the day that brings me pain.
I have felt the edge of sadness,
I have known the depth of fear.
Darkness, darkness, be my blanket,
Cover me with the endless night,
Take away, take away the pain of knowing,
Fill the emptiness of right now,
Emptiness of right now, now, now
Emptiness of right now.
Darkness, darkness, be my pillow,
Take my hand, and let me sleep.
In the coolness of your shadow,
In the silence, the silence of your deep.
Darkness, darkness, be my blanket,
Cover me with the endless night,
Take away, take away the pain of knowing
Fill the emptiness of right now,
Emptiness of right now now now
Emptiness of right....
Oh yeah Oh yeah
Emptiness, emptiness
Oh yeah
אותו חדר, אותה חורשה, אותם שיחים, אינם אלא פנינים הנשזרות כמחרוזת של דברי ימי הלקיחה. לנצח יהא גבך סומר וליבך מכה בפראות כל אימת שתעברי ליד החורשה ההיא או בחורבה הסמוכה ליקב ההוא בהן נלקחת ביד קשה ובזין גס וברוטלי. לנצח תגאה בך התפשקות וערוותך תרטב בשפע ליד הדירה ההיא או המלון ההוא או דרך העפר המוליכה לשום מקום, במיוחד בלילות חשוכים חסרי ירח.
את ממש חווה פרפור קרדיו-וסקולרי כשאת מבינה ולא רק בשכל שאכן ידע אותך. המשמעות הפתאומית של המילה הופכת לחוויה כל-חושית כשאת מפנימה את כל הרכיבים של הלקיחה הזאת ואת עוברת סוג של הארה כשההבנה הזאת נוגהת עלייך.
את מתקשה לנשום כל אימת שמשתחזרת בך אותה לקיחה בוטה וכוחנית שנלקחת כאן וכאן. וכאן. תרתי משמע. ואת קרובה לדמעות כשמראה העמק בו נבעלת עם רדת הלילה חולף על פנייך מבעד לחלון המכונית וגופך זוכר את הכאב ואת הרעד ואת הגמירה המפוצצת שחווית כשציווה עלייך לקרוא בשמו.
ואחרי נסיעה כזאת, כשאת חוזרת למקום לו את לפעמים קוראת בית, את עומדת ליד החלון ומביטה בעיוורון החוצה אל החשכה ובידך המכתב האחרון אותו סרקו עינייך כבר כל כך הרבה פעמים דומעות ואשר מילותיו נחקקו בך באותיות של אש מלובנת ממש כאילו נחרצו בבשרך.
את יודעת יותר מאשר רואה את עיניו כפי שניבטו בנייר אותו כתב בכתב ידו ואשר אותו סיים במספר מילים שנכתבו בכתב דפוס:
את יודעת שזה לא על הגיאוגרפיה של המקום הפיזי או על נקודת מפגש הקואורדינטות שבו היית לי. לא חשוב אם היה זה כאן או שם, או אם לפני שנה או חודשיים ואם הלכנו ברגל או הגענו ברכב.
כי בכל מקום בו רציתי אותך, שם קראתי לך בשם ושם נולדת בעצם מחדש.
ובכל מקום בו הרשיתי לך לעבוד את הזין היה הוא המקום האחד והיחיד שלך ושלי.
וכי בכל מקום בו לקחתי ואקח אותך שם היינו ונהייה, אחרי הכל, בחלקת אלוהים הקטנה שלנו.
בוקר של ליל ירח מלא מציף עולם חדש, אמיץ.
ואחר כך שוב מגיח לילה צעיר שלוחש צלילי תשוקה בין מנורות הנאון שהולכות ודועכות מאחור ככל שהמדבר הולך ומתקרב, מתקרב ועוטף והמוזיקה שלו שונה בתכלית מצלילי הכרך: המדבר איננו פתיין ואיננו חנפן. המדבר מנגן נעימות קשות להשגה. המדבר בכלל הינו קשה להשגה. כמו שקשה להבין מה זה "לא" ומגדירים אותו בטעות רק באמצעות ה"כן".
אני שם. רוב הזמן, באמת. גם אם את לא שומעת את הנשימות השקטות שלי כשאני מרחף מעל השורות שלך. ונדמה לי שרוב הזמן את יודעת. גם אם את לא שומעת. וגם אם את לא תמיד יודעת שאת יודעת.
את יודעת, אחד הדברים המענגים ביותר הוא הלימוד הזה. להתחיל לדעת דברים לא באמצעות השכל. לשים את השכל בצד ולהתחיל להבין עם הגוף. ואם יגידו לך שזה הגוף האסטרלי או שטות דומה לזו – אל תתני להם לבלבל אותך. אני מכיר לפחות חמישה מקומות בגוף שיודעים להקשיב, להבין, לעכל ואפילו להפנים.
ועוד חמישה וחמישים מקומות שיודעים להרגיש את הידיעה ולמתוח קוי הערכה בין חיוך לדמעה כי להרגיש פירושו להדגיש.
השיר הזה אף פעם לא מתחיל ולכן הוא לא יכול להיגמר. כי שירים הם כמו לופ. הם כמו מעגל של שועלים שזנבו של האחד נתון בפיו של זה שאחריו וכך הלאה והלאה וחוזר חלילה עד האחרון. והנה הוא כבר הראשון.
וזו הסיבה שגם הטקסט הזה הוא שיר. אבל זה לא באמת שייך לעניין.
אז אל תנסי להבין את המילים ואל תנסי למצוא את שיטת החריזה או את הצופן שיכהה את המילים המקודדות שמתפרשות מתוך הטקסט ויוצרות מיני-טקסט משלהן שנולד מתוך הטקסט אבל מבחינה גנטית כלל לא שייך לו.
כל זה עצוב וגם מצחיק אבל שניהם הינם כמו מסך עשן כדי שלא יראו את היד שלך המושטת בתחינה. כמו תמיד, את מתחבאת מאחרי העירום ובונה אותו כמסיכה ואת כמו אותו ילד המתחבא בכך שהוא מכסה את עיניו ומאמין שככל שילחץ חזק יותר כך תגדל הבלתי נראות שלו.
אבל אני רואה אותה. את היד. ואני רואה אותך, כמובן.
ואני שם. רוב הזמן. באמת. ואני לא אזיז שריר. עד שתחשבי כי אני פסל.
או עד שתישברי ותבואי בזחילה.
