.קו המשווה איננו עובר בין שני פלחי התחת אלא בין המקום של ההגיון אל המקום של החלום. רק שם, בין הטירוף והאומץ, בין הצעקה והחיוך, רק שם אפשר לנסות ולהבין את קצה הקצה של מה שמפעיל אותנו. מה שמזיז לנו. ואם נמות או נשתגע בתוך הנסיון הזה מה איכפת.
אחרי שסיפרתי לך שאני נוסע ושאלת לְמָה, עניתי לך שאני נוסע לקנות את אותה חוה מיתולוגית בסקוטלנד שבה אקים את הרמון השפחות שלי. והלכת לחדר השני ובכית אבל כשנכנסתי העמדת פנים שאת משתעלת וצחקתי נורא כשנזכרתי בשושנה של הנסיך הקטן ונעלבת ממני כי חשבת שאני לועג לך ולא ידעת שצחקתי מרוב שזה היה חמוד וכי בעיני את באמת הכי חמודה בעולם.
כבר שלושה ימים שאני בגן עדן.
החמסינים המחניקים שעטפו את הארץ פינו את מקומם לקרירות הנפלאה הזאת ולגשם ולשמיים הכבדים והכבולים במעטפת עננים שנראית כמו רקיע של פעם בסרט שחור לבן.
אבל לי האפור של העננים לא מפריע. בדיוק ההיפך. מה גם שלמרות הסְפֶרָה הכהה שעוטפת את העולם עדיין הכל מואר באור המיוחד הזה של הצפון שפולח איכשהו את כיפת העננים החבולה ושוטף את ההרים והעיר והים במין ענבר ענוג שציירים אוהבים אבל סוכני נדל"ן לא. וכשנסעתי שלשום דרומה אל מעבר לגבול אנגליה נהגתי בעליצות בתוך מבול שוטף דרך האפרים והשדות והבתים הקטנים עם הארובות ואתמול כשחזרתי כבר לא היה חשוב אם אני בצד שמאל או בימין כי ערפל כבד אפף את העולם והסתיר את הדרכים הצרות ונהגתי הישר לתוכו ותחושת אותו אושר מתוק שחויתי באותה פעם ראשונה ובלתי נשכחת חזרה להתמזג בפה ובגרון עם האויר הנקי והחריף עד שאמרתי בצחוק את אותה קלישאה שאם לא אסגור את החלון ייכנס הערפל לתוך הרכב לא אראה אפילו את הקצת שאפשר לראות.
.
לפני 12 שנים. 6 ביולי 2012 בשעה 17:14