הכרוניקה העיתונאית הביאה בימים האחרונים את תמונתו של הכלב של האישה שנרצחה בידי בן עוולה מתועב, רחל שניידר.
התמונה של הכלב העצוב שוברת לי את הלב.
ראיתי היום שמישהי אספה את הכלב אליה באופן זמני ותדאג לו לבית חם. זה במידה ומשפחתה של רחל שניידר המנוחה לא תשאיר את הכלב אצלה.
וגם זו נחמה פורתא.
ואני חושב לי, מי יודע מה מתחולל בתוך הכלב, מה הוא מבין, מה הוא יודע, איך ולאן נעלמה חברתו, גבירתו ובת לוויתו?
מי יודע נפשו של כלב אחוז געגוע שאולי יודע ואולי לא יודע שלעולם לא יראה ויריח את גבירתו?
ואני יודע, יש טרגדיות פי מאה, פי מיליון יותר הורסות מזאת.
ובכל זאת, התמונה של הכלב העצוב (ואני מודע לעובדה שהעיתון, אמצעי המדיה מפעיל עלי מניפולציה רגשית) הורסת אותי.
כי הכלב נטול פוזות. כי הצער שלו איננו למצלמה.
וכי העצב, למרות הכל, ככלות הכל, איננו מטבע העובר לסוחר.
שיט.
מכתבים לקורדליה
קרדיוגרמה.יום עוד יבוא
בין כה וכה
סוף לנדודי יביא עמו.
פ??ע?מו?נ?י רו?ח?
צ?ע?ד?ים ק?ט?נ?ים ב??ח?ד?ר ר?יק,
מ?ח?צ?ל?ת ח?לו?מו?ת מ?ח?י?יכ?ת
ח?יו?ך ק?ט?ן,
ו?ה?ד נ?ש??ב??ר ל?ר?ס?יס?ים
ש??ל צ?חו?ק י?ש??ן
ת?ו?פ?ס מ?קו?ם,
נ?מו?ג,
כ??מו? ג?ו?פ?ים ש??ל חו?ש??ך
ה?נ??ס?ים מ?פ??נ?י מ?או?ר,
פ?ו?ת?ח?ים ד??ל?ת?ות
ק?ט?יפ?ה,
כ??מו? צ?ע?ר ש??נ?ש??כ??ח,
או?,
כ??מו? צ?ע?ד מ?הו?ס?ס
ש??ל י?ל?ד.
ו?א?ת?? רו?א?ה
ה?כ??ל.
ו?א?ת?? צו?ח?ק?ת.
ו?א?ת?? רו?א?ה
ה?כ??ל
ו?א?ת?? צו?ח?ק?ת
צ?חו?ק ט?ר?י
כ??מו? ט?ל ח?מ?נ?יו?ת
ו?א?ת?? ש??ל?מ?ה
ע?ד ת??ם
ו?א?ת?? ש?ו?מ?ע?ת
ו?א?ת?? צו?ח?ק?ת
א?ת ש??מו?ת ה?א?ה?ב?ה.
ו?א?ת ה?צ??חו?ק ה?ז??ה
עו?ד י?ל?מ?דו? ב??מ?קו?מו?ת
ש??ל ש??ם,
כ??מו? כ??ת?ב ח?יד?ה
י?פ?ה,
ר?ו?וי ע?ש??ן מ?תו?ק של א?ג?דו?ת
ב??ל?י ב??ג?ד?ים ו?ע?ט?יפו?ת,
ו?א?ת?? צו?ח?ק?ת
כ??מו? ח?יצ?ים ש??ל עו?נ?ג
ה?ב??א?ים א?ל ת?ו?ך ה?ל??ב,
כ?מו? ש??ל?ל ש??מו?ת
ה?ה?ב?ט?ח?ה,
ו?א?ת?? צו?ח?ק?ת ל?ך?
ב??ש??ק?ט
צ?חו?ק ש??ל א?ה?ב?ה.
מוקדש באהבה ל - Match Girl
28 במאי 2010
הקמדה (כן, כך).
לפני מספר שנים, אחרי שובי מהכינוס השנתי של שוחרי אליס, המראה הפלאית, שנערך באותה שנה באחוזת משפחת הרגריבס (שהפך למוזיאון) בברדפורד שעל האבון – ולאחר שנחשפו בפני טיוטות מקוריות של הג'ברווקי (או הג'ברפ?ריק כפי שנקרא בטיוטה המוקדמת) התחוורו לי משמעויותיהן האמיתיות של מילות השיר. כך, מצויד בכמה תובנות פנטסטיות שהוענקו לי בידי התאומים סיימון וקולין מיילס-ברוקמן (שהם היום הנפשות הכי פעילות באגודת לואיס קרול) ואילונה הרגריבס (נינתה של אליס) (שהראתה לי בחשאי את הטיוטות הכתובות בכתב ידו של קרול), התיישבתי לתרגם מחדש את השיר.
RIS
ג?'אבּר?ש?מוֹק?י
ב??ז?מ?ן ז?יר?זוּר כּוּל?י אוֹת?פּוֹת
צ?ב?מ?ץ אוֹנוֹ ו?א?ת כ??ר?ע?יו
ז?ק??ר כּס?ד?ה פ??ל?ש ש??פוֹת
מ?יס?ז' א?ת ש??נ?ק ז?ר?ע?יו.
ד??יר ב??ל?אק ש??מוֹק?י י?א ק?ט?ן
ש??תו?מ?י??ן ש??ח ח?יז?י ח?נ?ז?ק
ד??יר ב??ל?אק ג?ם מ?ה?ש?ק?יט?ן
ה?מ?פוּר?ש?מ?ץ כ??פ??ין ב??ז?ק.
הוֹצ?יא ז?ינוֹ מ?ה?נ??ד?ן
כּ?ה ו?כ?ה ח?יפ??ש? ש?ו?ק?ת?ה
ו?כ?ך הוּא נ?ח עם ה?מ?ג?ד??ן
אַמוֹק בתוך ב??ית?ה?.
ו?אָז ד??נ?ד??ן לו? משׂוֹר?ע?ף
ה?ג?'ב??ר?ש?מוֹק?י ע?ינ?ג??יצ?א?ש?
ח?צ?ל?יק ד??ר?כ?ו? ב??ש?יח צ?ף
מ?פ?צ?יל וּמ?ת?לוֹש??ש?.
ה?אָח! ה?יד?ד! ע?מוֹק, ע?מוֹק!
ס?יפוֹ פ??ל?ש צ?יק?ל?י צ?יק צ?אק
פ??ל?ד?ר?ך ה?ת?ר?יץ את ראש ה?ש???מוֹק
ש?ל?ף נ?מ?ס?ב א?ל?י מוּצ?ק.
ה?א?ם נ?ט?ב??ח ה?ג?'אב??ר?ש?מוֹק?
כּר?ב??ל ח?יק?י ב??אַמ?ת?ח?תוֹ
מ?ט?ר?יף ה?י?וֹם! ל?ל?א מ??תוֹם!
הוּא ה?ש?ת?ח?נ?ק ב??ש??מ?ח?תוֹ.
ב??ז?מ?ן ז?יר?זוּר כּוּל?י אוֹת?פּוֹת
צ?ב?מ?ץ אוֹנוֹ ו?א?ת כ??ר?ע?יו
ז?ק??ר כּס?ד?ה פ??ל?ש ש??פוֹת
מ?יס?ז' א?ת ש??נ?ק ז?ר?ע?יו.
(*)
פורסם במקור בסוכנות ארוטיקה 12.5.03
וכן כאן ביום 29.8.04 (לכן זה שידור חוזרר)
הדרך אל ההר איננה.
הפתרון לקואן מחיאת הכף האחת הוא שאין גוף. אין זמן. ולפיכך הכף פוגשת את עצמה במחיאה באותה נקודה בדיוק שאין בה לפני ואין בה אחרי ואין מימד פיזי. רק מחשבה טהורה.
גם ההר איננו.
וגם האין.
ישנה רק פעימה. וזו איננה הפעימה הקרטזיאנית, חלילה.
זו הפעימה של הבהוב האור המרוחק בתוך הלילה הנצחי.
העולם איננו האויב.
גם ההר לא. הוא איננו, כאמור.
החושך מסיר ומסיג את מסכיו. את כל מה שחשוב וצריך לראות אפשר לראות גם בחושך. מספיק רק ההבהוב, כאמור.
נותרת אפוא רק עצימת העין האחת....
זו הגירסה של הסיפור הכוללת כמה משפטים וכמה קטעים שלמים שירדו בעריכה או שהשמטתי בפרסום בפורום מתוך רצון לקצר. בקריאה נוספת חשבתי שלפחות חלק מהקטעים היו צריכים להישאר בפנים. הנה, אפוא, "גירסת הבמאי".
באופן חריג לגמרי, הפוך מאיך שזה בדרך כלל קורה, ה י א קלטה א ו ת י לפני שבכלל הייתי מודע לקיומה. בשעמום גובל בסלידה ניבטתי בשואו שהתרחש על הבמה המרוחקת, ואז, כאשר הסתובבתי חזרה אל הבר אל שארית הווילד טורקי ראיתי אותה סוקרת אותי.
המבט הראשון היה הפתעה. כמעט הלם. מעולם לא ראיתי פנים עם קוים כאלו. כאילו פסל נחוש וחזק חיטב כל קימור ושקערורית באיזמל היודע לאן הוא הולך. לא היופי שלה ולא העיניים הממו אותי כמו החוצפה להסתובב ככה בעולם, להראות ככה בלי להרכיב מסכה. כל תו ונים בה העיד על אופי ואישיות.
המבט השני היה דו-קרב. היא הביטה בעיני בלי למצמץ, בריכוז ובקלילות. הייתי צריך להתאמץ כדי לנקב אותה חזרה, דבר שלא קורה לעיתים קרובות. יותר מאוחר נזכרתי שכלל לא עלה בדעתי לתהות מה היא, שולטת, נשלטת, או סתם ל?ת?ת.
כמעט מלפני הזמן שאני זוכר את עצמי הייתי מביא הביתה חיות פצועות או אבודות. תמיד היית אומרת לי שאני המלאך של כל הצפרים שבורות הכנף. וכשהייתי ממש קטן לא הבנתי למה את אומרת דווקא ציפורים שבורות כנף כשהבאתי חתלתול צולע או צב שהילדים הפכו על הגב או כלב בלי זנב.
לא ידעתי אז אבל בעניין הזה הייתי מאוד דומה לך רק שאת היית זהירה הרבה יותר ובררנית אבל אין ספק שאת ההזדהות הזאת עם כל חיה שסובלת קיבלתי ממך בירושה.
לא הרבה שנים היינו יחד ובסוף כשהיית בעצמך צפור שבורת כנף שלא יכולתי להציל למדתי על בשרי שניה אחרי שניה את כל דברי ימי העצב וקצת לפני שהלכת ליטפת את פני בידיים רועדות ואמרת לי שאשמור על הצפרים שנופלות ארצה ושאת תשמרי על אלה שנופלות למעלה.
אחרי דקה שנמשכה נצח, כמו בשיאו של מערבון מאובק ושחוק, הייתי הראשון שמצמץ. החוויתי תנועה לעבר החזיון הנלעג שהוצג על הבמה, באמת, קריקטורה של יחסי שליטה בין אחת שקוראת לעצמה שליטה ויצור שאמור להיות העבד שלה, ועשיתי בידי סימן עם הבוהן למטה, ל?אמור: משהו זבאלה.
והיא חייכה חיוך שהפעים אותי ואמרה משהו שלא שמעתי בגלל הרעש אבל השפתיים שלה כישפו אותי והחוויתי לה בידי על הכסא שלידי שתעבור קרוב יותר. אבל היא חייכה שוב והחוותה אלי שאני אעבור.
אני לא יודע למה, אבל קול פנימי הדריך אותי לא להתחיל במשחקי כח. חייכתי ועברתי כסא אחד הלאה כאומר: הנה עשיתי את חצי הדרך לקראתך.
ואז חייכה שוב ועברה גם היא כסא אחד בכיוון שלי מתפתלת כמו נחש חושני בין הבר והכסאות וחושפת חמוקיים של גוף משגע. הנחתי את המשקה שלי לידה והושטתי לה את ידי. במשך רגע ארוך היא לא הגיבה ואז הושיטה לי את יד שמאל שלה במחווה שהתמיהה אותי לאותו רגע, ורק אחרי הרבה זמן שישבנו שם מדברים ומסתכלים בעיניים, כשכבר לא היתה לה ברירה והיתה מוכרחה לקום כדי ללכת לשירותים החוירה פתאום וקמה והלכה ואפילו שניסתה להסוות את הצליעה הקלה ראיתי, וגם ראיתי את יד ימין שלה שהיתה קצת מכופפת פנימה, כמו אנקול, כמעט בלתי מורגש, מעט מדי מכדי שזה יהיה גלוי, אבל מספיק כדי שאני אבחין בזה.
שנים עברו מאז והחיים הציבו אותי כל פעם בבסיס אחר, בדרך כלל בחוץ, בהרים, בבקתה כזאת או אחרת לפעמים עם מים וחשמל ולפעמים קצת פחות אבל תמיד היו מסביבי כלבים וחתולים וחיות אחרות. אני זוכר איך ממש לפני שעברתי עם הסוסה והכלבים אל העיר הגדולה הבטתי סביבי וחוויתי את אותו רגע נדיר של אושר בין עצי הפרי וגן הירק והתרנגולות, האווזים והאתון הלבנה דוידקה שהצלתי אותה מיד זדים שהתכוונו לפגוע בבריאותה באופן סופני ביותר ואולי דווקא בגלל זה תמיד ניסתה לנשוך אותי ותמיד העמידה פנים שכאילו כלום, טעות, אי הבנה.
ושוב עצב גדול שטף אותי אז בגלל הצער שאינך כאן ואינך יכולה לראות את היופי הזה בין עצי הזית הגפנים והתאנים בואכה עץ החרוב הענק והלא גזום שהיינו קוראים לו – המערה.
באותה עת, מסוחרר מכל הויילד טרקי, כשהלכת וחזרת מהשירותים ראיתי את הפנים המדהימים שלך חיוורים ממשהו שזיהיתי כמבוכה או בושה אבל לימים הבנתי שזה היה רק עצב שלא רצית שאראה אבל לא הצלחת להסוות. באת מולי וראיתי שאת רואה את המבט שלי שזיהית כמבט בוחן וחסר הרחמים שלי וידעת שאני רואה הכל ולא ידעת איך הייתי מלא בתחושה של כמה אני רוצה שתהיי שלי. ולא ידעת אז שלראות אותך כך, אישה יפה ובשלה ומינית כל כך עם הנכות הכל כך לא הוגנת הזאת, שאז לא ידעתי עליה כלום, פשוט שבר לי את הלב, כמו אז. כמו תמיד.
וכמו אז וכמו תמיד כל מה שרציתי היה לאסוף אותך אל תוך ידי ולנחם אותך על כל אותם מיליון רגעים של צער וכאב שמן הסתם חווית בעבור אותן יד ורגל שהאמנתי אז ואני מאמין גם היום שלקית בהם רק מפני שאלוהים לא מרשה שלמות בין בני האדם.
אבל את בדיעבד סיפרת לי שמה שקנה את ליבך היה המבט היציב שלי שראית בו לא רחמים ולא חמלה אלא רק בחינה שקטה ותשוקה.
אין דבר שהייתי רוצה יותר מאשר שהיית יכולה להכיר אותה. אני יודע שהיית מתאהבת בה בדיוק כמוני אבל אני גם יודע מה היית חושבת: ששוב אספתי אלי ציפור שבורת כנף וששוב אנסה לעשות את מה שכל כך הרבה פעמים התגלה כבלתי אפשרי; להשיב הכל לקדמותו. כמו תמיד אני חושב ברגעים כאלה מה היית אומרת אם היית יודעת איך אני אוהב לאהוב ושמזה הרבה שנים האהבות שלי נעות על ציר היד הקשה ושיותר ויותר ככל שחולף הזמן אני מבקש אחר נוכחותה של העוצמה דרך המרו?ת או האדנות או איך שקוראים לזה. אני חושב שאולי היה קשה לך בהתחלה לדעת שכך אני. אבל שאחרי שהיית פוגשת אחת מהנשים שהיו שלי ושקראו לעצמן שפחות - ולא שהיו הרבה - היית נרגעת כשהיית רואה את האושר בעיניה.
בכל הדברים שעברנו,היא ואני, כשהתבוננו יחד איך הבורג של השליטה הולך ומעמיק בה וננעץ חזק יותר ומשמעותי יותר, בכל הנגיעות הקשות שנגעתי בה, כל הבעילות והלקיחות שלקחתי אותה, וההשפלות, היה דבר אחד שמעולם לא נגענו בו. ככל שיכולתי לנקוט בה בוטות וגסות וככל שיכולתי להוריד אותה נמוך יותר ויותר מעולם לא עשיתי דברים בכף היד והרגל שלה ומעולם לא הנחתי להם להיות בתוך הז'אנר של הנגיעות הקשות שאהבתי לגעת בה.
אני זוכר שתמיד חשבתי כמה מורכב ומתוחכם הוא הנושא של שליטה איתה. הרשות שנתנה לי לעשות בה כבתוך שלי, התשוקה הבלתי כלה שלה להילקח ביד קשה ודורסת היתה תמיד ואך ורק ביטוי של אהבה. והאמון הבלתי מוגבל שנתנה בי נבע מכך שידעה שהיא לי הדבר היקר ביותר עלי אדמות ושאתן עליה את חיי.
אני זוכר יום של גשם, מה זה גשם, מבול, ואת החתולה הרטובה שניסתה לשוא להתחבא מתחת לזיז קצר שבקיר החיצוני של מרכז הקניות השכונתי של ילדותי. ידעתי שאני לא יכול לעשות דבר, שאם אתקרב החתולה תברח חזרה לגשם, ולא יכולתי לקחת ממנה את קמצץ הסנטימטרים ששימש לה מקלט מדומה. היא היתה כל כך רטובה עד כי נדמ?ה כאילו היא בוכה, עד כדי כך המים נזלו מכל מילימטר בגופה.
וכך היינו שם, החתולה ואני מביטים זה בזו כשדמעות מתקשרות בי על חוסר האונים שלי והיא מרוב יאוש כבר הפסיקה להתנער ורק הביטה דרך המים.
כשחזרתי הביתה סיפרתי לך ושאלתי אותך למה זה כל כך קשה לי ואת אמרת שזה מפני שאצל חיות בניגוד לבני אדם במצוקה אתה יודע שהחיה עשתה כל מה שביכולתה, שהיא מיצתה כל מילימטר של מאבק. היה נדמה לי שהבנתי אבל כדי להיות בטוח שאלתי שוב. אבל את רק הוספת במבט מצועף ורחוק – אתה פשוט יודע שהיא מעבר למקסימום שלה.
לאט לאט נפרמה השתיקה ובד ובד עם גבור היכולת שלה להאמין שאכן אני עיוור צבעים לשונות שלה נפרשה בפנינו חלקת אלוהים המדושאת שלנו שבה יכולנו לבחון ולחקור כל פיקסל של עונג ומשמעות להשתרגות של הרצונות שלנו ושל השמחה הבלתי ניתנת לניתוח ולהסבר על קיומנו, על קיומנו המשותף וזה על קיומו של זה בעולם החדש והאמיץ הזה.
שיתוק מוחין.
כמה צער, כאב ותסכול יכולים לעמוד מול שתי מילים קטנות. כמה חוסר מזל.
ומצד שני – איזה מזל שמלאך החבלה הזה נגע בה רק בקלילות, שהשאיר אותה כמעט ללא פגע, יפה וטהורה וחזקה.
ועוד אני זוכר, שנים אחרי שהלכת ממני, את הכלבה האומללה הזאת שמצאתי באיזה אתר בניה עלוב. השומר החזיק אותה מתחת לקונטיינר שלו עם חבל באורך של מטר, כך (!) היתה קשורה מאז שהיתה גורה. הייתי הראשון שליטף אותה אי פעם ומאז כל פעם שעברתי ברחוב היתה מגיחה בהתרגשות ומיד בורחת חזרה פנימה כשהיא מתנבחת בנשימות של התרגשות.
זו היתה תקופת פרנסה קשה אבל הצלחתי לגרד שקל לשקל ופדיתי אותה מהשומר בשלוש מאות שקלים שהיו אז הון עבורי.
חודשים על גבי חודשים עשיתי הכל כדי לרפא אותה מהנזק העצום שנגרם לה. טיילנו, שחררתי אותה בשדות שתרוץ וזה היה מדהים לראות אותה, יפה ושרירית, מדלגת ומקפצת כמו איילה.
אבל היא מעולם לא נרפאה מהטראומות של השבי הנורא שגדלה בו. אף פעם לא הצלחתי לחדור את האטימות שהוטבעה בה. אני יודע פרק או שניים בהילכות אילוף אבל כאן נתקלתי בחומה בלתי עבירה. ועם כל זה כל האנרגיות המבוזבזות לכאורה ותחושות התסכול היו מתפצות ומתקוות כדמעות בעיני ברגע כשהייתי רואה אותה משתוללת משמחה כל פעם שהייתי חוזר הביתה.
לא מיד הבנתי שלחיות איתה בעצם לימד אותי לחיות. היא היתה שונה ממני בכל כך הרבה דברים. היה כל כך הרבה ללמוד ממנה. תמיד אודה לאלוהים על הזמן שלנו ביחד. על האומץ שלה. על היופי שבחרה לחלוק איתי. לא ידעתי אז ולא רציתי לדעת כמה זמן נועד לנו ומה צופן לנו העתיד. אני רק יודע שבפעם הראשונה בחיי הייתי עם אישה שרציתי לעשות איתה ילד. ולא שאי פעם חילקתי איתה את התחושה הזאת. אני לא יודע עד היום למה התקמצנתי. אני רק יודע שכנראה שיקרתי לעצמי כשסיפרתי לעצמי שאני נדיב.
אני זוכר את הפעם ההיא שדיברנו אחרי ששלחתי לך משהו שכתבתי שתראי לפני הפרסום. אמרת לי לי אז דברים על הכתיבה שלי שלעולם לא אשכח, שידעתי שאסור לשכוח, הגם שלא הכל ערב לחיכי. הסברת לי שלכל אדם יש צבע ואין שני אנשים שחושבים אותו הדבר. אני זוכר עכשיו איך זה מתקשר לי למשהו אחר שאמרת לי שנים לפני כן כשדיברנו על צערם של בעלי החיים. אמרת אז - ולקח לי שנים להבין שאת מדברת על בעלי חיים ומתכוונת גם לבני אדם – שהקושי הגדול עם חיות הוא שהן זרוקות בעולם שלא הן קובעות את החוקים בו, וצריכות להסתדר עם חוקים שלא לוקחים אותן בחשבון.
וכשדיברת איתי אז על היחס לדמויות והכבוד שצריך לתת להן, גם לבזויה ביותר שביניהן, נזכרתי בקטע הזה ושאלתי את עצמי במה מצבנו טוב משלהן. וכי אנחנו באמת קובעים את החוקים...?
הייתי שרוע בחיקה באותו אחר צהריים צלול וחד-פעמי, לא מדברים, נוגעים ולא נוגעים, מתערסלים בתוך הדקות הנמסות והמטפטפות החוצה מחיינו. המחשבות שלי צפו וריחפו ופתאום נזכרתי באותה פעם בה איבדתי קשר עין עם הבלגית השחורה שלי באמצע יום העצמאות, בהמון, ומה שעבר בי באותן דקות מזויעות כשחשבתי שאבדה לי לנצח. מכל הדברים העצובים המראה הכי קורע לב הוא לראות כלב או כלבה שאיבדו את אדוניהם. זה הורג אותי רק לדמיין את זה. את ההתרוצצות הנואשת והחרדה בין כל האנשים בתוך קלידוסקופ הריחות שמכה אותם בהלם. הלב דופק בבעתה והריצה הלוך ושוב הופכת יותר יותר בודדה ומיותמת. אין דבר עצוב ומדכא יותר מאשר לראות כלבה שאיבדה את אדונה. וכשחשבתי מה יהי עלייך בלעדי נמחץ בי משהו עמוק מאוד ואותו גוש שב ונכח בגרוני כמו אז. כמו תמיד.
באותו זמן כשמבטינו השתלבו ופניה היפים התמקדו בתוך הפריים של מבטי צף ובא אלי מרחוק גם המראה שלך ועם אותו הגוש הוצפתי במחשבות על כל האבדן והצער והעצב והכאב שאנשים נידונים לחוש כל החיים. פתאום, בלי שארגיש כיצד ומתי, בצבצו ובאו דמעות ושטפו את לחיי. עיניה נפערו עת החסירה פעימה וידיה החליקו על שערי וירדו ברכות של נוצות למחות את הרטיבות מלחיי. התבוננתי עמוק בתוך עיניה ומשהו פתאומי ורועש קפץ ופרפר בתוכי כשהבנתי את מה שידעה כמעט מהרגע הראשון: שאחרי ככלות הכל א נ י הוא מי שהיה הציפור שבורת הכנף.
צעיר לנצח.
היום אני נזכר בשיר של דילן וחושב במרירות איך הכל מתהפך. איך כל המשמעויות הופכות כיוון.
איך התפילה הופכת לקינה.
איך המברך הופך למספיד.
ואיך נשארת שם לתמיד.
וכמה קר ובודד שם או למיצער, כמה קרה ובודדה היא הפינה שלך בלב.
ואיך תמיד תהיה.
צעיר לנצח.
הדרך אל ההר משלבת ידיים ועוצמת עיניים. אל תחשוב שזו שלווה; השקט הזה מטעה. זו אפאתיות טהורה. כמו ה?צ??ב??ה מו?ר?ל?ה מ"הסיפור שאינו נגמר" - לדרך לא איכפת אפילו אם איכפת לה או לא. אם תתקדם ותעפיל או תיפול ותתרסק – היינו הך הוא לה.
וכל העמדות הפנים כאילו היא ידידותית לסביבה לא נועדו אלא לפתות אותך להלך בה/עליה. מאין ולאן היא באמת – לא ברור לאף אחד.
מכאן שכל הסיבות בעולם לא לפנות ולהלך בה מתהפכות והופכות להיות סיבות מוצקות אחת לאחת דווקא כן לקחת אותה: וזאת למרות שברור לגמרי שכשתגיע לפיסגה תגלה שאתה נמצא למרגלות הר אחר. אם תהפוך פניך לא תזהה את המשעול שבו טיפסת. איזה חרא.
אבל בחיים אין את הרומנטיקה של פ?רו?סט; כאן אין מוצאים בקלות כזאת את מזלג ההחלטות. הגם שבניגוד לפרוסט אם כבר יוצא לך להצטרך להחליט - דווקא הדרך שאותה בחרת לא לקחת היא כמעט תמיד הדרך הטובה יותר, כך יתברר לך בהמשך. מדוע? מפני שלעולם לא תדע מה היה קורה לו הלכת דווקא בה.
מדוע אפוא העקשנות הזו? מדוע לקחת את הדרך אל ההר?
התשובה היא כי לא לקחת אותה משמעו למות. לשקוע אל שינה בלי חלומות בתוך מדבר צחיח.
כי הדרך אל ההר היא הדרך אל תוך הלב.
אין קשה, מטעה, חלקלקה ומסובכת ממנה. אל תאמין לאף הבטחה שיבטיחו לך החוזים והרואים בכוכבים. זו חרא של דרך. ואף פעם לא יודעים אם סוטים ונופלים ממנה או לא. אתה מבין?
ובכל זאת בתוך כל הערפל הרטוב הזה ש??ט??ח את העיניים ונכנס בין העור לנשמה ובין הגרביים לנעליים וממעיד כמו תיל – יש בכל זאת נחמה אחת, זיקוק הצלה אחד הנפרש כמו מגדלור – אם לא תוותר לו הלב לעולם לא ישקר לך, לעולם לא יציב בפניך מראה מעוותת.
אולי תיפול בסוף ותתרסק. כן. אבל רגע לפני תדע שעשית כל מה שאפשר.
וגם לידיעה שבאמת באמת אי אפשר לרמות אותנו ישנו ערך כלשהו, איפשהו.
מי יודע איפה.
אין עוד מילים.
לא. דווקא יש עוד מילים. אבל בעת הזאת יש להשתמש בהן במשורה ובזהירות רבה מאוד מאוד מפני שברבות הזמן דהו צבעי הכאב ויבשו חגוי הדמעות ורק המילים נותרו לשאת את השבר הבלתי נתפס שאין לשאתו.
והמילים כדרכן של מילים, עם הזמן לאט לאט שוכך כוחן ומשתכח המשא שהן נושאות וכדרך הטבע מה שנטבע בזכרון הוא הד המילים ולא הד המעשים שנועדו להנציח אותם.
יום אחד בשנה כדאי לשים קצת בצד את המילים ולתת ללב לשאת אותנו לאן שראוי שנהיה.
עיניים, העצמנה. ריאות, לנשום.
הנה הם באים.
כ"ז ניסן, התש"ע
ב??מ?ע?ש??י?יך?
א?ת?? ב?ו?נ?ה מ?ג?ד??ל
ק?ל?פ?ים
ה?מ??ק?ל?פ?ים א?ת ח?י??י?ך
ע?ד ל?ע?צ?ם,
כ??מו? ה?נ??ש??ר?ים
ע?ל ס?ל?ע?י ה?ה?ימ?ל?י?ה
ה?ח?ד?ים
ה?צ?ו?ב?ע?ים א?ת ע?צ?מו?ת ה?ל??אמו?ת
ב??ל?ב?ן.
ב??ח?לו?מ?ך?
א?ת?? ב?ו?נ?ה קו?ב??י?ו?ת
ט?רו?פו?ת;
א?ת?? מ?ז?ד??י?ינ?ת
ז?יו?ן ק?ש??ה
ע?ם ג??ב?ר ב??ל?י פ??נ?ים
ה?ד?וח?ס א?ל ת?ו?כ?ך?
א?ת כ??א?ב?יו
ו?א?ת?? ב?ו?כ?ה.
ב?מו?ת?ך?
א?ת?? ש?ו?ל?ח?ת נ?ש??יקו?ת
פ??ר?פ??ר
ו?מ?נו?פ?פ?ת ש??לו?ם
ב??ה?ילו?ך א?יט?י
ע?ד זו?ח?ל
כ??מו? ה?י??ל?ד??ה ש??ה?י?ית
פ??ע?ם
ו?א?ש??ר ת??ח?י?ה
ר?ק כ??מו? ה?פ??ר?ח?ים
ה?י??ב?ש??ים
ה?מ??ת?עו?ר?ר?ים
ב??א?ין רו?א?ה
ב??ין ה?ד??פ??ים.
הדרך אל ההר איננה הדרך אל ההר.
הדרך אל ההר היא הדרך אל התהום שהיא, בתורה, איננה אלא קיצור הדרך חזרה אל מרגלות ההר. כאילו.
התהום איננה מטאפורה. היא מוחשית מאוד. כל אחד מאיתנו שהרכיב אי פעם משקפי תלת-מימד צפה בה, מתחבאת אי שם בין איי לנגרהנס לסול?ר פלקסיס.
התהום שם. תמיד שם. גם אם היא נחבאת מאחרי מסכים כבדים.
כשקסטנדה קופץ אליה, התהום איננה מזמינה אותו לחיות אלא למות.
הוא איננו מצפה לשרוד את התהום. רק את הפחד שלו מפני הקפיצה.
כשהפחד מוטה, מוסב או מתועל לקוי אנרגיה אחרים – מתחולל שינוי. ואז הקפיצה לתהום איננה אלא טיפוס אל עוד פיסגה. טיפוס מזכך וגואל.
ולמה "כאילו" מרגלות ההר? כי אינך חוזר למקום שבאת ממנו. וכי התהום גבוהה הרבה יותר מההר. מכל הר. הרים ישנם הרבה, אבל התהום אחת.
ואשר לזיכוך הזה שחשים בזמן שנופלים - יש לו שם. והשם הוא חד משמעי ופותח כל דלת כמו מפתח גנבים.
ואני ידעתי אותו פעם, אבל שכחתי.