מכתבים לקורדליה

גם אלה שהולכים במדבר וצמאים למים יודעים שזה לא העניין האמיתי אלא רק הסחת הדעת ממנו. העניין איננו איך לשרוד ואיך לצאת בחיים מהג'יפה ההיא.
העניין הוא להבין שההליכה על קו האמת היא הליכה על חבל דק באמת. אבל בלהט הצמא מי שם לב שמתרחש כאן שיעור מופלא בהבנת הנקרע? ממתי זה סיבות הצונאמי מעניינות את מי שנקבר תחת הגלים?

מספרים על רופא שאכל במסעדה כשאחד הסועדים התחיל להחנק מעצם בגרון. קם הרופא וביצע באיש את הליך בלאומילך המפורסם (היימליך, היימליך, אני יודע) והציל את חייו. אומר לו האיש: דוקטור, הצלת את חיי, מה מגיע לך?
אומר לו הרופא: תן לי חצי ממה שהיית מוכן לתת לי רגע לפני שהצלתי אותך....

וזה רק על ראש ההר, את אומרת, שאפשר לתעות בין העננים.

בין אולדנבורג לדה קיריקו מתנוסס המגדל האדום של רוברט דלוני לא כסמל פאלי אלא כמכשיר עינויים שנועד לשפד את ערוות השפחה בין עננים של סוטול כמו אלו שילדו את הקבינט הפסיכדלי של ד"ר קליגרי בערך 40 שנה לפני טימותי לירי.

אם יש ביחד אחר הביאוהו לכאן ונדעהו, אם יש ריקוד אחר, פגישה אחרת, בעילה אחרת, שימו אותם באמצע המעגל והדליקו נרות מסביב.

אכן, ככלות הכל, הטיפוס אל ההר איננו הנגטיב של הירידה ממנו אלא בן הלוויה שלו. היילכו שניים יחדיו בלתי אם נודעו? כשביום מן הימים ייכתבו על זקן התיש דברי ימי הנגיעה, הנגיעה הכה עמוקה, הקשה והאכזרית בישירות שלה או אז נקבל, אולי, את הרמז הראשון.

כשהשמש שוקעת בהר על ראשה של האהבה ולאט לאט נרגע קולן של הצפרים, בא השקט כמו אד על פני המים ובחיקו מבליחות לחישות הסויות כמו צליל פרחים נובטים או פרפרי לילה ממתיקי סוד, לחישות רגו?שו?ת שמפלסות את הדרך אל הנגיעה.

הטיפוס על ההר מלמד שיעורים שמבינים באמת רק כשיורדים ממנו ואם רוצים להשתמש בהם כבר אי אפשר. הידע הזה, אפוא, לנוי בלבד הוא. לא לתשמיש. ובכל זאת נותר די כדי לדעת שאין קושי שלא נוכל להדביר אם רק נזכור שהדרך אל האהבה מטפסת כה גבוה עד כי ממש אפשר לגעת בחושך ולדעת בתוך השקט את כל מבואות הנגיעה.

וכמו בפרפרזה שמתנגנת בזכרון כמו הד רחוק של פעמוני רוח בנגליים צפה ועולה מבפנים התחושה החזקה כל כך שהשלווה יודעת לאפוף רק את מי שלא רודף אותה ב??צ?ע.

ההר הוא אם כך מקום מחייתם של דרקוני האהבה השומרים על אוצרות השקט.

הדרך אל ההר צופה פנימה. והחוצה. אל תנסה להבין את זה.
אל תבין. תנשום. שמור על האוויר שלך. עובדה ידועה היא שככל שמגביהים האוויר נעשה דק יותר.
עוד מעט יירשמו בו איכויות הולכות ויורדות, הולכות ולא חוזרות. השמועה אומרת שזה לא-הפיך.
אם תהפוך את מה שהפיך תקבל כיפה. אם תהפוך את מה שלא הפיך תקבל מדליה. או ציון לגנאי. עם זה אי אפשר לקנות במכולת.
בקיצור, אל תנסה להפוך.

הדרך אל ההר משולבת ידיים עם הדרך ל"שם". כשתדע איפה זה "שם" תהיה, מן הסתם מעבר לנקודת האל-חזור. זה בסדר. אנחנו בנקודת האל-חזור מרגע לידתנו.
כל דרך היא גם מצע. גם אופן. גם גשר. גם מ?ע?ב?ר וגם מ?ה?ל?ך. עברו בה קודם ואולי יעברו בה אחר כך אבל היא לא תשוב להיות אותו הדבר.
כי אי אפשר ללכת פעמיים באותה הדרך.

ספק אם אפשר ללכת בה פעם אחת.

.

תולדות המסע פנימה רוויות בהרפתקאות מסמרות שיער: אין תגליות חינם. ארוחות דווקא יש. כל הרצה של המטוס בטרם המראה מתלווה להרצה פנימית ולנטישה מוחלטת של כל השרשים. וליתר דיוק – אם זה לא כך מה זה שווה בכלל?
שהרי אתה רשאי להיות תייר בתוך ממלכות התוהו, אבל מי לעזאזל רוצה להיות תייר כשאפשר לנוע ממקום למקום כמו מלך?


את יודעת, כמו שאי אפשר לצאת מבטן המטוס הצידה ולהתבונן בסילואטה שלו מול השקיעה כך גם אינני יכול לצאת הצידה מהגוף ולראות מהצד איך אני מחלל ובועל אותך ולוקח אותך הכי מלוכלך וגס ובוטה שיש. כמו הסילונים הפורצים מתוך המנועים ומאיצים עוד ועוד כך אני מרגיש את העוצמה הולכת ומטיסה אותי קדימה, נאצרת ונאגרת עד שאין עוד מקום והיא מתפוצצת לי מתוך העיניים ברשפי גיצים שאני יכול לראות משתקפים בעינייך הקרועות לרווחה ובעורק צווארך המשתולל.

מלאכי האדנות פורשים כנפיים ואני רואה איך החיוורון בפנייך מחליף את הסומק ששלט בהם קודם כשהכרעתי אותך ארצה כמו כלבה. עכשיו את מלבינה ופועמת ברעש גדול ככל שהשליטה גדלה והולכת ומקפיאה איזורים מסויימים בתוכך בה במידה שבאיזורים אחרים היא מציתה אש תופת שמקפיצה לך את התחת ופותחת לך את הכוס ממש בעל כרחך וכמה שאת אוהבת כשזה קורה!

ואיך אפשר להבין את הפרדוקס הזה לפיו את פורחת כשאני דורס אותך ומתענגת כשאני קורע לך את חור התחת וסוטר את פניך הנשואות אלי בציות, כמיהה ותשוקה להילקח יותר עמוק ויותר נמוך ויותר קשה ושם את חיה ופועמת ומתגשמת.


המסע אל תוכך – כך מבשרת אחת מאותן תגליות שליטה – הוא המסע אל תוכי. הגילוי שישנו קשר סיבתי לא בין הצלפת השוט לצעקה אלא בין הצלפת השוט לאהבה הוא גילוי מרעיש ששורק כמו רוח בפרוזדורי הלב קרועי החלונות. ואף על פי שהאהבה חלקלקה יותר מדגדגן של שפחה מלאת שפכה שבריר שניה לפני שמרשים לה לגמור – בכל זאת ברור לגמרי שהסימנים שחורצת היד הקשה מרטיטים לא בגלל שהם מסמנים בידול והיררכיה אלא בדיוק ההיפך – בגלל שהם מסמנים קירבה שיודעת להיטמע בתוך הביחד כמו אותו כוכב שבוחרים בו בשיאה של טיסת הלילה בין מיליארדי השמשות שעוטפות אותו כמו שהאדנות עוטפת את הלב ומרשה לו להתחבק בה.

אי-שם בטוסקנה, איטליה
8.10.09

פיזה

אחרי היום הדחוס בין האיטלקים החוגגים את יום האי-עבודה, אחרי ההתחככות במעברים החלזוניים דמויי הרחם בואכה קצה המגדל המשוגע, אחרי ארוחת הערב הטובה בברונו מצאנו את עצמנו מהלכים ברחוב לא מוכר, חשוך קצת, פנינו אל הכיוון ההפוך מזה שאנחנו צריכים.
ר. היה מהורהר וד. קיפצה מקדימה, שערה המתולתל והרך כמו גל בסלו מושן ובגרונה שיר רועים איטלקי שלמדה כאשר גרה בפירנצה לפני כמה שנים.
שתקתי. התאים לי הטיול.

***********************************************************************************

אחר כך, כשאשב בלאונג' ברומא ואתהה בין הקוניאקים הרבים איך בדיוק התגלגלתי לכאן, יבוא לי כמו כאב ראש זכרון הדברים שאמרנו כשכעסנו והידיעה ששום דבר מכל המילים שעברו בינינו לא היה בעל חשיבות או משמעות ושהן לא היו אלא כנפיים להשכיר שעליהן הנחנו לכעס שלנו לדאות ולקבל ביטוי במרחב ובזמן.

ואת הרי יודעת שקירבה גדלה והולכת היא אש שסופרת את עצמה לאחור, שכאבי האהבה שורפים יותר מכאבי הפרידה. את יודעת שהשקר איננו ההיפך של האמת אלא חלק ממנה, הנגטיב שלה בלבן על שחור שהרי הלב מדבר בשפה משלו וכל נסיון לתרגם אותו לשפתנו נועד לקחת אותנו אל פי התהום, הלא הוא המבחן השני בעוצמתו בתבל כולה אחרי מבחן ההתאבדות בקפיצה מהשטיח.

את אוהבת לשאול, על מה אתה מדבר לעזאזל ואני רואה איך עינייך מתערפלות ואני יודע כמה הכוס שלך רוצה וכמה הוא מקבל חיים משלו, הולך ומתכווץ ומרפה ומתכווץ בפעימות מציצה ומגיר את רטיבותו. את משתגעת מזה שאני משאיר אותך בערפל אבל באותו זמן בדיוק אני עצמי כל כך שקוף לעינייך ואת רואה את ארשת הטורף שהולכת וכובשת את מקומה על פני ואת מפסיקה לנסות ולהבין מה אני אומר ואת יודעת שגם אני כבר לא חורז וקושר יחד את המילים, שלא המילים הן החשובות אלא האינטונציה השקטה והמונוטונית בה אני מסנן אותן מבין השיניים, מספר לך כך בעצם שאני רוצה אותך, שאני תובע אותך ושאני עומד לקחת אותך ביד קשה ואת מתקטנת והולכת, נרטבת והולכת ונמסה אל מול החזות הקשה והתובענית שמטילה בך מרות ואימה וריגוש ומקפיצה את ליבך כמו זיקוק המנתר אל מותו בכניסה מרשימה אל מעל הקלעים ואת רוצה לכרוע ולהרכין ראש וללכת לאיבוד בתוך הסערה וקול הדם הפועם בפראות באזנייך שולח אותך לגשש בעיוורון ולהילחם על אוויר כשאת רוצה לומר ולשדר שעוד רגע את מתעלפת והקול לא בא והכתפיים שלך מתאבנות וצונחות ובעיניים רועדות את משדרת את ההתפשקות שלך בלא שיהיה איכפת לך עוד אם את באמת נמצאת כאן או לא או בכלל.

*********************************************************************************

דיברנו על נושא שהטריד אותנו ועל אנשים שעבורם השקר טבעי כמו עפעוף.
"ישנם אנשים שהשקר זו הנורמה עבורם" אמר ר.
ואז הוסיף בלי אזהרה מוקדמת - "בדיוק כמו שישנם אנשים שאוהבים סאדיזם".
ההשוואה חלפה בי כמדקרת חרב.
"איך אתה מגיע לזה?" שאלתי בשלווה מדומה.
"כי ישנה נורמה וישנה סטיה מהנורמה" ענה מהורהר מתבונן בד. המפזזת כמה מטרים לפנינו.
"אבל אתה מציג את זה כמשהו שלילי" התרסתי.
"כן, כי האנשים האלה שאוהבים סאדיזם הם לא נורמטיביים בדיוק כמו ששקרנים הם לא נורמטיביים"
"כמוני למשל" אמרתי בהתרסה.
"מה??" קפץ. "מה אתה אומר?"
"האנאלוגיה שלך פסולה בתכלית" אמרתי בזעם. "בענין האנשים שאוהבים סאדיזם. הנה, אני כזה ואף פעם לא היתה לך בעיה להסתדר איתי"
במשך רגע ארוך היו הדברים תלויים באויר כמו בועות כבדות .
אז, הוא נפנה אלי בחדות ובחן אותי באריכות. אז גיחך כאילו שמע בדיחה טובה, הניף יד בביטול ואמר:
"אתה, אתה לא תחמיץ שום טריק כדי לנצח בויכוח...."

פיזה, אחד במאי, 2009

אין עודף מרגשות פרומים. אי אפשר לפרוט שטרות של חשק או של נפילה. מי יודע מה חשה אליס באמת כאשר צנחה לאותו בור. המחלף המוביל בין ההכרה למורדותיה איננו יותר מסקרן מאשר מאיים: בין כך ובין כך אם תזכה לחזור כבר לא תהיה שוב אותו אדם.
דמות היופי מגיחה בלי אזהרה מוקדמת ובשערותיה שלובים קוצי דרדר שהשתרגו מתוך הנשמה, דורשים קיום ומוכנים להתפשר על דו ובתמורה זורחים אל תוך הלילה ומאירים באור עמום את האדמה, ספק מאירים את הדרך ספק מסתירים אותה. וכלל לא ברור מה עדיף.

********************************************************************************


הגיע הזמן שתתחיל לכתוב כתיבה תמה, היא אומרת.
אף פעם לא התעניינתי בצורה כמו שבתוכן, אני עונה, אוטומטית.
כל עוד אתה נושם אתה מחויב לאסתטיקה של היושר הפנימי שלך, היא אומרת ומחייכת בשקט.
אין לי מושג על מה היא מדברת. נראה לי שהיא עוקצת אותי, בדרכה.
את רומזת לכך שזרקתי את המפתחות, אני אומר לבסוף, באנחה.
אז גם את חושבת שאני סתום, אני מוסיף.
ההיפך, היא אומרת, בדיוק ההיפך.
אני חושבת שאתה חשוף עד אימה, עד הביצים של העצם. אבל זה מה שעצוב בזה.

אני שותק ומביט החוצה, אל העננים, שוקע בהרהורים.
תמיד ידעתי שיש בי הכח להצמית אותה ברגע, בנקיפת אצבע. במבט.
אבל לא ידעתי שיש בי הכח לעשות אותה כה עצובה.

עבר קצת זמן ואני שואל, מה עצוב בזה, בעצם?
והיא אומרת, שאתה לא רואה אף אחד ממטר. שאתה כאילו עלום ובעצם בין השורות חושף את עצמך בלי רחמים.
את לא סותרת את עצמך? אני שואל.
ממש לא, היא אומרת. אומרת ומשתתקת.
ואני מחכה.
אתה חושף כאילו הרבה, היא אומרת אחרי הרבה זמן. ובעצם אתה משתמש בחשיפה כמו בגלימת מסתור. אתה כאילו מרשה להסתכל, למי שיודעים לראות אבל באמת אתה באמת לא מראה דבר. רק את הצל של העקבות שלך.

ומה רע בזה? אני שואל.

שאנשים הולכים אחריך היא אומרת ועיניה רטובות פתאום.
והם מאמינים לך ומרשים לך לנחם להם את הכאב.

ורק אני יודעת שאתה לא הולך לשום מקום.

רק היום, הזדמנות חד פעמית, מכירה שלא הייתה בהיסטוריה ולא תהיה כמוה. רק היום גבירותי ורבותי, רק היום תראו כוכבים לאור השמש ותשמעו את שריקת הברבורים הממריאים לקרב האחרון של חייהם.
חיים, רבותי, חיים, רק היום. רק למהירי החלטה היודעים לזהות הזדמנות אמיתית.
רק היום.

*************************************************************************************

מתנות החיים החשובות באמת אוהבות להתחפש למכיתות חצץ אפורות ומסוות עצמן בצידי הדרכים כאילו היו גללים הפזורים בעקבותיו של העדר.
את רואה איך מחפשי הזהב המלאכותי והזול פוסחים בשכרון חושים ריקני על שכיות החמדה האלה, הלבושות בבגדים הפשוטים והמאובקים, עוצמות עיניים ומתחזות למאובנים חסרי ערך.

מחפשי הזהב הזול, אלה התרים אחר חרוזי הזכוכית הצבעונית והפנינים המזויפות מורידים את בורסת היופי החי ביגון שאולה, מתנפלים באמוק על כל יהלום מלאכותי ומעושה כמו חסרי בית על צלחת המרק בבית התמחוי וחוגגים את חנוכת בית המ?ט?מ?א בדיוק כמו אנשי הסחורה המשומשת הרוכלים בסידקית מרכולתם הריקה כאילו היתה זהב צרוף המשובץ ביהלומים.

עין חדה שהיא שלוחתו של לב מבין תמיד תמצא את עצמה בסכנה: בארץ העיוורים בעל העין האחת איננו מלקק דבש כמו שלמד ישו, להוותו, או, להבדיל הבדלה ורבע וקידוש, כמו שחווה על בשרו גיבורו של היינליין, הלא הוא ולנטין "מייק" סמית.

את רואה, מי כמוך, את הקומדיה האנושית ברגעים בו היא פורצת בבכי.
את רואה. רואה ושותקת.
את רואה אנשים רבים, רבים מדי, מסתובבים עם קרניים וזנב ומנסים להסתיר אותם בתו?רם אחר משיחי השווא. לפעמים עולה בידם ולפעמים לא עולה בידם להתחבא אבל אף פעם אינם מצליחים להסתיר את זיעת השקר הקרה.
אף פעם אינם מצליחים לטשטש את ריח הפחד.
ואף פעם, אבל אף פעם, אינם מצליחים לגעת עם הלשון בדובדבן הגומי המסוכר שבקצה אפם.

*****************************************************************************************
כמה עולים מכנסיים ליתום? מי מכיר את עצי העטלפים של ז'בוטינסקי בואכה כיכר המדינה? גבירותי ורבותי הקרקס בא העירה! מאתיים שקל למי שיצליח לנשק את המרפק של עצמו.
בואו, בואו בהמוניכם, בואו לראות את האישה עם הזקן מרימה בשיניים את האיש החזק בעולם.
בואו, רק היום, גבירותי ורבותי.
רק היום.

Les feuilles mortes se ramassent à la pelle
Tu vois, je n'ai pas oublié
Les feuilles mortes se ramassent à la pelle
Les souvenirs et les regrets aussi.


אתמול חוויתי זריחה מדהימה בקיטשיות שלה. השמש העולה צבעה את האופק המסוים שהתגשם מול עיני בצבעים כל כך מיוחדים ואחרים, כמו דרך פילטרים של מצלמות הוליוודיות. כמו בהרבה מצבי עניינים חשבתי על ההיפוך הנואל הזה שגורם לעיתים קרובות לחיים להידמות לקולנוע, בגלל עומס המטאפורות המפורקות והלעוסות שהקולנוע נוהג להגיש לנו.

חשבתי איך היית נוהגת לומר שאני מבלבל אותך. שאת אף פעם לא יודעת בדיוק איפה הדברים עומדים ואיפה הם יושבים ואיך זה תמיד היה מחייך אותי, אחרי כל א ת היית האישה, כלומר זו שאצלה הדברים תמיד במצב היולי.
ואחרי שהייתי ממלמל משהו ברוח זו, היית מקמטת את המצח היפה שלך לאות שאת חושבת במרץ ואז היית מנענעת את הראש ואומרת: אתה רואה? שוב אתה הופך הכל על פיו.
וכמו תמיד הייתי נזכר ברגע שבו אמרת לי – you know you really rock my world, ואיך עינייך מלאו חשרת דמעות ואיך ידעתי שהגם שאת מתקשרת איתי את בעצם מתכתבת עם עצמך בלשון שאינני מבין.

זה מוזר, כי יום קודם יצא לי לראות שקיעה לא פחות מיוחדת. הקרניים הציפו כמניפה והאירו בצבע שאין לו שם את אחד המראות הכי יפים בעולם ושוב, חשבתי כמה זה יכול לגעת עמוק. זה היה מוזר כי בדרך כלל שקיעות מיופיפות כאלו משאירות אותי מהורהר בלבד, בודק בציניות מסוימת שדבקה בי לאחרונה את תסמונת הנסיך הקטן שמן הסתם גם אני לוקה בה, אלא שהפעם היא נגעה בי, נגעה בי ונגהה בי את האור האחרון, הכה צלול שלה וגרמה לי לחשוב עלייך, שוב, והפעם באו לי המילים דווקא בצרפתית:

Mais la vie sépare ceux qui s'aiment,
Tout doucement, sans faire de bruit
Et la mer efface sur le sable
Les pas des amants désunis .


קשה לדעת מה בא קודם ומי ניגש אל מי – השמש אל ההרים או ההרים אל השמש אבל המפגש אף פעם, לעולם, איננו חוזר על עצמו ואף פעם, אבל אף פעם איננו מספר את אותו הסיפור.

ואותו החול, אותן טביעות רגלים, שפעם, לפני הרבה גלים שהתרסקו אל החוף, ספרו את הסיפור המשעמם ההוא על פעימות הלב האבודות שהתלקחו עם אותם המבטים, אותו החול נשאר שם, רושם אל עצמו ומוחק, רושם ומוחק, והוא לבדו עד לאידם של מי שפעם היינו ואיננו עוד, הוא לבדו היודע שהיינו ואיננו עוד ואין בו עוד דמעות להכיל את הצער ורק ליקוקי הגלים הקטנים המוחים אותנו מדעתו מביאים לו נחמה.


C'est une chanson qui nous ressemble,
Toi tu m'aimais, moi je t'aimais
Et nous vivions, tous deux ensemble,
Toi qui m'aimais, moi qui t'aimais.


http://il.

.

הדקויות הקטנות של הקיום, בין שהן נהירות לנו או נעלמות מעינינו,הינן רוויות אירוניה. אלה לא המהלכים הגדולים שקובעים את גורלנו, הרי הם עצמם נולדו מתוך מהלכים קטנים מהם בהרבה, סתמיים כביכול, חסרי משמעות אפילו.
זו לא הקרבת המלכה הגרנדיוזית שבאמת מנצחת עבורנו את המשחק אלא דווקא אותה הזזה סתמית וקטנה של הפיון, עשרה מהלכים מוקדם יותר, הזזה שבקושי שמים אליה לב ולא מייחסים לה את העוצמה הגלומה ביכולתה להפוך את המשחק על פיו.

**********************************************************************

את עומדת כצאן המובל לטבח ועירומך מתנשם בכבדות, בקול, בתשוקה ובמבוכה ואת שואלת את עצמך מה הביא אותך למקום הזה, בזמן הזה מול הגבר הזה, הזר, הקרוב, שעיניו לוקחות אותך ובוזן הקר משפיל ומרומם אותך באותו זמן באשר את יודעת היטב כי כך הוא מביע את תשוקתו.

*********************************************************************

מצחיק עד כאב שלפעמים פלחים כל כך קטנים של ההתנהלות שלנו מתבררים כהרי גורל: אותה הסטת שיער מעל כוס הקפה באותו היום; הטעות בספרה אחת במספר הטלפון שחויג; הים שהיה גבה-גלי מכדי להיכנס לשחות בו.

********************************************************************

את יודעת שבשעות ובימים הקרובים תבחני את הסימנים שישאיר בגופך ובליבך ותתרפקי עליהם כאילו כל עולמך ממוקד בהם. ובעוד חלק ממך יודע שהסימנים באים אך גם הולכים, יש בך גם ידיעה נוספת שהכריעה שאת כורעת מולו, לא זו שבחרת בה אלא זו שהוא מאלץ אותך לכרוע, באה מאותו מקום, בלתי מובחן כמעט, שמאמין כי נבחרת לא בגלל שאת מסוגלת לרדת אלא בגלל שאת יודעת לקום.

***************************************************************************

הקמטים הזעירים של ההתרחשויות עוברים לעיתים כל כך קרובות על פנינו מבלי שנבחין כלל כי פני השטח אינם חלקים. קורה A ואנחנו רואים B שדומה לו כשתי טיפות מים ואם החמצנו את ההבדל ייתכן ועברנו מבלי משים לפאזה אחרת, פלנטה אחרת, גלקסיה אחרת, ולא זו בלבד שלעולם לא נשוב הביתה אלא אף זו שכלל לא נדע מכל העניין.

***********************************************************************

את תוהה, כמו תמיד, בטרם יהיה גוב?ה בך את תאוותו ביד קשה ובוטה, איפה בדיוק, ומתי, ידעת שזו דרכך לאהוב ולהיות נאהבת ואינך יודעת. את רק יודעת שכשאת נבעלת כך, מחו?ללת, מוצלפת, מושפלת, שבים אלייך, כמו חיילים ותיקים, אותם זכרונות שמוצאם לוטה בערפל, בילדות הרחוקה אפופת הצללים והלחישות המהוסות.
אותה יד שהצמיתה אותך אי אז, אותו סרט שבו נעתקה נשימתך למראה הגיבורה השבויה, אותן נשים שפחות במטעי הדרום הנלקחות וספק מתמסרות ספק נאנסות על ידי האדונים.

***********************************************************************
הדקויות הקטנות של הקיום אינן נעדרות אירוניה. הקלישאה המכריזה על בואה בקול צורם גורסת כי אלוהים נמצא (או נמצאת) בדברים הקטנים. אבל אם תחשבו על הכאוס ועל אי הוודאות של הייזנברג תבינו שאלוהים אחראי (או אחראית) על הדברים הגדולים.
על הבלגאן של הדברים הקטנים של חיינו אחראיים אנחנו לבדנו.