לפני 16 שנים. 14 ביולי 2008 בשעה 17:50
.
[i]הגורל תמיד מתעתע בקרבנותיו; לטוב או לרע הוא מזגזג בנו כרצונו. לעולם אין הוא מניח לנו לצפות את צעדיו וגם כשנדמה שמכותיו או ליטופיו מפציעים מתוך חוקיות מסוימת כביכול, אין זו אלא אשליה: אף פעם איננו יודעים מה צופן לנו הרגע הבא. אין לנו מושג מה יביא באמתחתו.
וכמו התרנגול של ראסל אין מופתעים יותר מאיתנו כאשר הגורל מבצע הצרחה גדולה ושם אותנו במשבצת זרה ומוזרה ולגמרי לא מוכרת.
מכאן, שלא יהא זה בלתי מועיל לשקול מחדש את כל מה שאנחנו יודעים לגבי שליטה.
(ובעיקר את כל מה שאיננו יודעים...)
הטריק הוא לא לחשוב על זה אומר דנבאר.
אבל מדויק יותר יהיה לומר שהטריק הוא להיות כמו קני הסוף המתמזגים ומשתרגים עם כל עוצמה המופעלת עליהם ומערימים עליה. ואם זה איננו זן ואמנות אחזקת השפחה אינני יודע מהו זן כהלכתו.
וכאשר הגורל צוחק אל נא נב?כ??ה את מנת או מר חלקנו; אדרבא, נמתין בסבלנות עד בוא תורנו לצחוק. (גם אם השלט הדיגיטאלי מכריז דווקא על המספר שלנו בדיוק כשהגורל טורק את האשנב והולך לאכול צהריים).
ובאמת, בל נאמר נואש. נחכה בלב פתוח לכל מה שהרוח תביא בכנפיה. נחכה עם שוך הסערה או הגיאות למתת הים המגיש כל אשר באמתחתו אל החוף.
ובינתיים נלמד להרים את הכפפה ולהסתכל לגורל בלבן של העיניים.
שהרי אם זה לא יועיל, לפחות זה לא יזיק...[i/]
*********************************************************************************
לפעמים את מעירה אותו באמצע הלילה לספר לו על חלום שהקיץ אותך בבהלה והוא מחזיק את פנייך בידיו הגדולות והבעתו איננה כשל מי שניעור זה עתה משנתו ועל פניו היפים אין זכר לארשת הנץ הטורף שהם לובשים כשהוא לוקח אותך.
את לא הכרת קודם אדם שמחייך כאשר מקיצים אותו מתרדמה עמוקה ואשר מתעורר בבת אחת משינה לערות ללא אותה דיסאוריינטציה אשר רבים חווים כאשר מעירים אותם לפתע משנתם.
כאילו המשכת בשיחה שנפסקה אך לפני רגע, את מספרת דברים שעברו בך כשישנת, בקול הסוי ובלי לקחת הפסקה לנשום אויר את מספרת לו על העץ הענק שחסם פתאום את הכביש המהיר ועל הבית השחור עם החלונות המוגפים או על אבא שלך שחי שוב לפתע והמפתחות שהלכו לאיבוד וגורי החתולים המייללים מתוך המים, מ?י?מ?י?מ?ים את מותם הקרב ובא, והוא מקשיב לך בקשב מלא ומצחו מקומט בריכוז ולפעמים הוא מפרש לך את החלום מתוך תובנות שתמיד מפתיעות אותך ותופסות אותך לא מוכנה ותוך כדי כך אצבעותיו הגדולות מוחות מפנייך דמעה מקרית בעודו מרגיע אותך בתוך החיבוק שלו לידי שינה שאת נרדמת לחיקה לידו ולא על היצוע הרגיל שלך למרגלות המיטה.
ואז את נזכרת בפעם ההיא בה כרעת מפושקת עם אגנך מורם גבוה באויר וידייך מפשקות את חור התחת בכל הכוח, אחרי שהראה לך את המחט האימתנית שהטיסה את הדופק שלך מעבר למחסום הקול, ואחרי שדקר בעדינות מספר דקירות קטנות במעלה השריר הטבעתי שרק דקות קודם נפתח בגסות ונאנס על ידי הזין העבה שלו, וכמו שניבא לך פעמים רבות, מצאת את עצמך מתחננת, בליבך, שיעשה את זה כבר וכל גבך הפך לגלידים מנופצים של קרח מפחד ואימה ואז באה הדקירה האולטימטיבית והמחט נתחבה בך עד הסוף והדבר האחרון שאת זוכרת הוא הצווחה האחת שנקרעה ממעמקייך, צווחה שאין ולא תהיה נוראה ממנה, ואחרי זה ירדה עלייך שלווה של הכרה חלקית הפועלת דרך תודעה אלטרנטיבית.
כמו בתוך חלום חשת איך הוא מנגב אותך ושמעת אותו מדבר כמו אל עצמו כמה דם יורד לך ורעד עבר בגבך ואף שהתפלאת איך אין בך כל כאב הרגשת את הזליגה במורד לחיי ישבנך ואת צמר הגפן המספיג אותה.
ואז כאשר הרשה לך לקום ולבוא אל המיטה העפת מבט אינסטינקטיבי אל יצועך שעל הרצפה ופליאה אחזה בך כאשר לא ראית סימנים של דם והבנה מוארת מילאה אותך ובאותו הזמן ידעת שעוד תשובי ותתחנני שיעשה בך כך ואף חזק מזה ובכי גדול נולד בך ומילא את כולך בעודו מכרבל אותך בין זרועותיו הגדולות וישנת איתו כך במיטה את שרידי הלילה בלי להתעורר ובבוקר הקצת ובעודך מנומנמת הזדקפת מעליו בלי להיות מודעת לכך שהוא ישן עדיין וחפנת את פניו בכפותייך הרכות ואמרת לו – מאסטר, אני אוהבת אותך כל כך כל כך!
וברגע הזה מצאת עצמך ניבטת אל המבט הכחול שנפקח אלייך ושמעת את קולו המצווה: ארצה! למקום שלך!
וליבך הקט החסיר פעימה ובעודך מתלבטת אם ראית או לא ראית צל חיוך חולף בו זינקת מיד להשתרע למטה ועצב ושמחה – כמו תמיד – פעפעו בך ביחד והתכרבלת לך כעובר לשנת שבת בבוקר והיית מאוד מאושרת.
*********************************************************************************
הגורל הוא זה המביא אותנו להיות יחד.
אבל כדי להישאר יחד, כדי ללמוד זה את זו, כדי לחדור הכי עמוק שאפשר – את כל זה אנחנו צריכים לעשות בעצמנו.
השליטה מפגישה בינינו לפי משוגות ליבו של הגורל. חלקנו קוראים לזה - אהבה. אבל אם אין שם אלא שליטה וגורל – היא תלך באותה מהירות שבה היא באה.
משהו נוסף נדרש כדי שכל הקוביות יפלו למקומות שלהן.
משהו שמעבר לכימיה ולמקרה.
משהו שכרוך בריקמה, אריג, השתרגות.
כי החומר בלי הרוח הוא חומר מת.
ושליטה בלי רוח היא שליטה מתה.
הטריק הוא להסתכל עמוק לתוך העיניים שמולכם ולשאול בעצת הלב הפועם בחוכמתו בתוך החזה. אם העיניים מתות מן הסתם ליבכם יסרב. ואם הלב מסרב - אל תלכו על זה. ולא חשוב כמה הגוף רוצה. כי אל הנהר הזה אי אפשר להיכנס אפילו לא פעם אחת. לא אם אנחנו חפצים בחיים.
********************************************************************************
את זוכרת, בפעמים הראשונות, איך היית משתאה, כל פעם מחדש, איך הקסם הזה מתרחש, איך השליטה, בדמות אותה שמיכה כבדה היתה מופיעה, יש מאין, ועוטפת את כתפייך ומאבנת אותך ומפנימה אותך לאותו ערפל סמיך כמו צמר גפן מתוק שממלא את ריאותייך ומכביד את נשמתך.
לפעמים היית מגיעה פנימה בהחלטה נחושה שלא להניח לזה לקרות. היית מזעיפה גבינים ומצמצמת עיניים במצג של ארשת מתריסה ומנסה לקרוא תגר על אותה מניפת קרני לייזר שהיתה בוקעת מעיניו וסורקת אותך באותו מבט מצמית ושותל אף שאינו נעדר סקרנות, סקרנות לראות איך תגיבי ואיך תעמדי בלחץ.
היית מגיעה ועומדת, משתעשעת בינך לבין עצמך באפשרות לסרב, לא חשוב מה יצווה עלייך, העיקר לסרב, לא לשתף פעולה עם האדנות, להראות לו שיש בך עדיין רצון עצמאי ושאינך שפוטה של איש. את יודעת היום שהקרב הוכרע בעצם עוד לפני שנכנסת והתייצבת בפניו. אבל אז, הימרת על כל הקופה, ידעת שאת פוסעת על חודו של התער. אם יכפה עלייך את רצונו – תאבדי, במובן העמוק ביותר של המילה, את השליטה על חייך. ואם לא יצליח לכפות – תאבדי א ו ת ו.
והיום את יודעת, ומן הסתם ידעת גם אז, שאף הוא מצידו איננו רוצה שהדברים יתרחשו אלא כך בדיוק: שתאבקי בו בשיא הרצינות ושתלכי על כל הקופה. שתהיי מודעת לסיכונים, לסיכויים ולתוצאות. וכך, הלכת על ניצחון, באמת ובתמים, בידיעה שהפעם לא תובסי, אבל עדיין, בכל פעם שהיה מתרחש אותו כישוף שהיה מאבן אותך והופך אותך לבובה על חוט היית משפשת מטאפורית את עינייך בתמהון ולא מאמינה.
איך אתה עושה לי את זה, היו אצבעות הקרח לוחשות מתוך הרעד שבעינייך...
ובכל פעם שהרגשת את הפעימות המצמיתות האלה במפתח הלב שלך ואת אותה התעוותות לא-רצונית במורד הבטן שלך ותוך שליבך פוסח על פעימותיו היית חווה את אותה רטיבות שצפה, השד יודע מהיכן, וממלאת את הערווה שלך ששפתיה – כמו שפתייך העליונות – הולכות ונעשות כבדות.
וכשהיית מרגישה את אותן התכווצויות ערווה חזקות היו פנייך מאדימים מבושה, בושה שהלכה והתגברה נוכח מבטו היודע שהזכיר לך את מבטו של החוקר הבודק את הפרפר המשופד על משטח הבדיקה שלפניו.
ולאן תוליכי את הקול, היית מייסרת את עצמך, שלוחש ללא הרף באוזנייך ששם, בדיוק שם את מתאווה להיות, מונחת לפניו, נתונה לו.
הולכת שבי אחריו.
*********************************************************************************
הגורל מכין חביתה מהחלומות שלנו וזולל בכל פה את פרחי התיקווה שעמלנו על רכות גידולם זמן כה רב.
אומרים שהברק איננו מכה פעמיים באותו מקום. אבל הגורל שומע וצוחק. והרי בתוכנו אנו יודעים שאם נחליף כתובת או נברח לסמארה לא נהיה שונים מאותו ילד המסתיר את עיניו באצבעותיו כדי שלא ייראה....
אבל אני מאמין שאם נדע להתבונן מתוך הלב נדע להתכונן לכל אשר יביא עמו. באשר תשאנו הרוח ובאשר יקחונו הגלים. ואני מאמין שרק לב תמים עשוי להבחין באותו הבדל קטן שעשוי לקחת דמות מעורפלת מתוך ההמון ולשרטט את הסילואטה שלה בקוים שחורים ומצמיחים ההופכים אותה לחלק חד פעמי ויחודי המשאיר לעד את רישומו בתוך החיים הבלתי חוזרים שלנו.
התמימות היא תנאי הכרחי ליצירתיות, כלומר התמימות הילדית, אם אפשר להרחיב כך קצת את דברי דה-בונו, ומכאן שאף העירום כך. כי העירום שהוא תנאי הכרחי ומספיק לקיום היררכיה של שליטה הוא ביסודו תמים ונקי בהיותו גם חסר מסיכות ועכבות וגם תוצאה של מצב כריעה פנימי בו העירום הוא מגש שעליו מוגשת ההתמסרות כטס פירות מרהיב המובא בפני ירום הודו המלך בטרם יפרוש לתנומת הצהריים שלו.
*********************************************************************************
את זוכרת בכמיהה וגעגוע את אותו רגש שהתפשט בך כשידעת שהקרב הוכרע, שוב, ואדרת הקוצים חוזרת ומאבנת את כתפייך ועקצוציה מעבירים אותך פאזה לתוך חולשת המצב הפרדוקסלי שבו, מצד אחד, כולך אפופה רפיון איברים ובאותו זמן מתקתקת בך ונטענת בך אנרגיה בוולטאז' גבוה המבקשת להתפרק בעוצמה.
את מבינה פתאום מדוע הוא קורא לך חור באשר כל כולך אינך כרגע אלא התפשקות אחת גדולה הרוויה בתשוקה להחדר, להיבעל, בכל דרך ואופן שיעלה על דעתו, להעשות בפניו אסקופה רועדת ונמסה בתוך הרטיבות הרותחת שלך שעוד רגע ידייך שלך יפשקו ויפרשו עבורו בכח שרק התאווה לשרת אותו ולענג אותו יכולה ליצור ובתוכך נצרחת ללא קול הפעימה הזאת שמעבירה את חייך לרשותו.
********************************************************************************
הגורל מחלק את קלפיו ללא הגיון הנראה לעין ובניגוד לאלוהים הוא דווקא כן משחק בקוביה. אך האם באמת הכאוס שולט ביקום ואין לדעת מראש מי יקבל מה וכמה?
הגורל עיוור צבעים ואיננו מבדיל בין טוב לרע, עשיר ועני צדיק ורשע. אבל נדמה שבכל זאת יש סדר בשגעון כי גם בתוככי הכאוס מתקיימים כללים וגם מערכת ששרויה בבלגאן מצייתת לחוקיות היקום: האנטרופיה, עקמומיות החלל/זמן ומ?ר?פ?י.
הטריק הוא, אומר פתגם מהמרים ישן, לעשות את המיטב בקלפים שחולקו לנו. הטריק הוא להחזיק מעמד. לייצר אנרגיה ולדעת להפוך את החלב לגבינה.
ראסל גורס שהסיכוי שלא יהיה מחר שווה לסיכוי שכן יהיה.
והנה כי כן, אם אכן יהיה מחר – אפשר שבסיבוב הבא נקבל קלפים טובים בהרבה.
ואם אין מחר – וואט דה פאק. מה איכפת לנו שלא נהיה אם לא נהיה.....?
או, כדבריו הנצחיים של מקוואט בדרך למיפגש הבלתי נמנע עם צלע ההר – מה לעזאזל כבר ההבדל.....
