מכתבים לקורדליה

אל תתפלאי כשאת מוצאת את עצמך זוחלת על הברכיים הכואבות שלך כשידית הנחושת הכבדה של השוט נעוצה עמוקה בחור התחת שלך כשזנבות העור משתלשלים מאחרייך וההצלפות ניתכות בעוצמות של "כל הכוח" על החלקים היותר מרופדים של שני פלחייך המפוארים, כאשר כל הטבעה של הקיין מחלצת ממך צעקה חזקה יותר מקודמתה.

הקול, שקט אבל חותך, פולח אותך כמו מכות חשמל, המילים, אכזריות, חסרות חמלה, פורשות אותך כמו פרושוטו והקיין שנוחת כל פעם במקום אחר, לא צפוי, חותך בך עד כדי שיתוק של מפתח הלב ושותל בך תובנות מהממות ומתקדמות של צייתנות וכניעה.

את יודעת שאת נוטפת, כן? משאירה שלוליות קטנות על הרצפה בעוד את זוחלת באמצעות ברכייך וכתפייך כיוון שידייך כבולות גבוה על גבך, קופצת כל פעם קפיצה גדולה כשהמגף הגס בועט בך בכח וקפיצה קטנה כל אימת שההצלפה באה וחותכת בך.

את מודה לאלוהים שפיך חסום ואטום, לא מפני שאינך יכולה לצעוק – די, תפסיק! כמו שעובר בך אחת לכמה מלקות, אלא מפני שאינך יכולה לצרוח לו – עוד! עוד!, תכאיב לי, תשפיל אותי! כדי שלא תשמעי את הצחוק הקשה אומר לך שאת כאן רק להיות חור ואסלה והדום לרגלים ולא כדי לנהל את המחלקה.

כשהיד הקשה נתחבת בך ואת מרגישה כמו פרה שידו של הוטרינר מחטטת בה ופעימות מבפנים שולחות בך מכות חשמל המפוצצות את רחמך, חולפת בך מחשבה אחרונה לפני שהכל מתערפל והופך לקליידוסקופ צמרי איך היית רוצה לראות את מבע הזאב הטורף שפניו לובשות כשהוא בועל אותך, בגופך ובליבך.

לפעמים צריך לנענע את העץ כדי לעזור לעלים העקשנים לנשור.
חומות האבן לא נועדו אלא לפרנס את הבנאים. את הרוח אין לסגור ואף מתחם אינו יכול להכיל ולשמר את החופש.
ההד והצל ירדו לעולם כרוכים זה בזה וחבוקים זה עם זה כדי לקיים את מיצוות האשליה בבני האדם: מה רבה הנטיה לשכוח מה מטיל את הצל ולהתרכז רק בצל המוטל!
ועוד, הצל מכיל לא רק מידע על מה שמטיל אותו אלא גם על מקור האור. כמה עניין לענות בו מספקים שניים אלו. והסובייקט? זה שמטיל את הצל? זה נשאר מבוייש קמעא, כמעין פיטר פן, ממחיש את מהות התופעה כאשר הצל קם על יוצרו.

------------------------------------------------------------------------------------------------

...אחרי שעבדת את הזין וסגדת לו, אחרי ששרתת ועינגת והולקית והתפשקת ונבעלת, עטפתי אותך אלי חזק עד שהפסקת לרעוד.

הם מוכרים את נפשם כדי להלעיט את הבשר. הם גונבים ומכייסים ומרמים את דרכם וכאשר הם בורחים הם תמיד משאירים אחריהם פצועים בשטח.

התכרבלת בי ונשמת עמוק.

נכון שהם לוקחים במרמה, לוקחים וזורקים, נכון שהם פוצעים ונוטשים, אמרת בגבך אלי, אבל אתה, אתה הרבה יותר גרוע.

למה? שאלתי, משועשע.

כי הם רוצים רק את הגוף, הם לוקחים, אם הם מצליחים, הם משתמשים וזורקים כי נשמתם שלהם נגועה ופגומה. אבל הקרבנות נשארים בחיים.

ואני? שאלתי בעודי מזדקף על מרפקי, מקשיב לה בריכוז.
אתה? אתה יורה שלא על מנת לפגוע. אתה יורה כדי להרוג...אמרת בשקט והסתובבת אלי.
פתאום ראיתי כמה החוורת.

אתה מבין, אמרת, הם לוקחים רק את הגוף אבל אתה, אתה הולך על כל הקופה.
אתה לוקח את הלב.

אין נגיעה אחת הדומה לחברתה. מה שמאפיין את כל הנגיעות כולן הוא שאי אפשר לנסח מערכת כללים אשר תאפיין את מופען.
והדבר היחיד שאפשר למצוא בכל הנגיעות כולן היא תחושת החסד החד-פעמית, הידיעה שנגיעה היא דבר שלא יסולא בפז ושלעולם איננה חוזרת על עצמה ולעולם לא תשוב.
אבל כשאנחנו נוגעים או כשנוגעים בנו מציפה אותנו תמיד תחושה שזה נשאר לנצח, שלעולם לא ייגמר.
או שמא אין זו אלא תפילה?
*************************************************************************************

ה?ע?נ?נ?ים
כ??ב?ד?ים כ??ב?ד?ים
כ??מו? ש??ד?י??יך?,
כ??מו? ה?א?ש??מו?ת ש??ל ל?י?ל?ה
א?ש??ר ה?יו? ל?ש??ק?ר?ים ש??ל יו?ם.

ה?ע?נ?נ?ים
ת??פו?ח?ים, ר?כ??ים,
כ??מו? ע?ר?ו?ות?ך?
ה?ג??לו?ח?ה, כ??מו? נו?צו?ת ע?ינו?ג
ס?פו?גו?ת ב??ר?יחו?ת ת??ש?ו?ק?ה.

ה?ע?נ?נ?ים
מ?ב?ת?ק??ים ב??א?ל?ם
א?ת ב??תו?ל?י ה?א?ד?מ?ה
מ?ב?כ??ים ב??ח?ש??יכ?ה א?ת כ??א?ב?ם
ש??ל ה?י??ל?ד?ים.

ה?ע?נ?נ?ים
יו?ר?ד?ים נ?מו?ך,
כ??מו? פ??יך ע?ל ע?ט?ר?ת ה?ז??י?ן.
כ??מ?ה ח?ל?ש??ים ה?ם.
א?פ?ילו? מ?י?ם א?ין ה?ם י?כו?ל?ים ל?ה?ח?ז?יק.

beautiful bluebird


ת??נ?י ל?ע?צ?ב ל?ע?ש?ו?ת ב??ך? מ?קו?ם,
ל?צ??יפ??י?ה ל?ע?צ??ב ב??ך?
ד??ר?כ?ים.
ת??נ?י ל?מ?י?ם ל?ה?יו?ת ל?ך?
מ?ס?ת?ו?ר
ו?ל?א?ש? ל?ע?טו?ף ב??ך?
מ?ע?רו?מ??ים ח?ש?ו?פ?ים
כ??ק?צו?ת ע?צ?ב
א?מ?יץ.
ת??נ?י ל?ח?י??ים ל?מ?צו?ת ב??ך?
א?ת ב??ק??ש??ת ה?או?פ?ק
ו?א?ת ה?קו?א?ן ש??ל פ??ע?ימ?ת
ה?ל??ב ה?א?ח?ת.
ת??נ?י ל?ע?צ?מ?ך ל?ש??מו?ע?,
ל?ד?ע?ת קו?לו?ת,
ל?ה?ק?ש??יב ל?ע?צ?ב
ו?ה?ר?י א?ינ?נו? א?ל?א
ה?מ??ל?ט ו?ה?ב??ר?ז?ל
ש??ל ה?ת??ק?ו?ות*
****************************************************************************************************
המפוחית של ניל יאנג הומה את beautiful bluebird ואני חושב על הפעם ההיא, הציפור הקטנה בכף ידי, פועמת ורועדת כמו הכוס התפוח שלך הרוטט גמירה אחר גמירה בידי החופנת, ליבה הקטן גואה את פחדיו, עומד להיבקע מהתבהלה של החופש שנשלל ממנה, בדיוק הפוך ממך, וכאשר עיניה ממצמצות אני יודע שהכנף הפצועה כואבת לה, בדיוק כמוך.
Beautiful bluebird
See how she flies
Looks like she's
always goin' home
פיטר, שבצעירותו היה חוטב עצים בקנדה, סיפר לי איך פעם ניל יאנג בעצמו נתן לו טרמפ בטנדר החבוט שלו ואיך על פני 300 ק"מ הם לא החליפו ביניהם יותר מתריסר מילים, אבל לפחות חמישה ג'וינטים עברו ושבו ביניהם עד שתא הנהג היה אפוף סוטול מתוק ופרחוני. פיטר, שהמושג של ענק טוב לב פשוט נתפר עליו, הוא לא בן אדם שמדבר הרבה. אני אוהב לשתוק איתו לפעמים, לשתות איתו לפעמים ולראות מדי פעם את ערבות השלג האינסופיות מציצות מאחרי מסך שנפתח לעתים בעיניו כאשר הוא לא שם לב ונרדם בשמירה. ולעולם אינני שואל אותו לפשר העצב שמבליח אז ועוטף את המרחק בינינו כמו הבל פה ביום קר.
If heaven had a window
Where the sun
came shinin' through
Like a beautiful bluebird
I'd come flyin' back to you
אף פעם לא איבדתי אותך?, אמרת?? לי פעם, כי מעולם לא היית באמת שלי. ככה אכלתי אותה פעמיים, הוספת בחיוך עצוב. כי את האובדן חווית מה שלא יהיה? שאלתי. כן, ענית לי, ואת החור שנותר בי אחרי שהלכת מעולם לא סגרתי. אבל את יכולה לסגור אותו עכשיו, אמרתי. את יכולה. אני יכולה ולא רוצה, אמרת. לפעמים לומדים מההעדר הרבה יותר מאשר מן הקיים, הוספת. אחרי כן שתקת והסבת את פנייך ממני אפילו שלא בעיני הבשר הייתי מתבונן בך באותה עת.
Never say a word
There's so much
that I don't know
I've never seen that blue before
Except in one place
כל אחד מאיתנו הוא בועה. מעגל ו?ן סגור. כך תמיד היינו וכך לנצח נהיה. אבל מעגלי ון יודעים להשיק זה לזה לפעמים ולפעמים לחתוך זה את זה ולהתחבר וכך גם אנחנו גם אם רובנו לא יודעים על כך וגם לא שמים זין מלוח על כל זה. לא פעם אמרה לי, אחרי בעילה רוטטת ומכאיבה, שאין קירבה גדולה יותר מזו המושגת על ידי מגע גס ולוקח. אני יודע שהיא אהבה להילקח ולהחדר כמו שבויה שנחטפה על ידי כובש אכזר להיות לו לשפחה. ואני יודע איך היתה מפרכסת ומתפשקת כאשר קולי היה הופך קשה ומצווה ואיך היו עיניה הופכות זגוגיות או מתהפכות בחוריהן כאשר הייתי בוזז בה ועושה בה כבתוך שלי. כמו עלים כמושים עפים ברוח נקרעים ממני הזכרונות בזה אחר זה ואני כבר לא יכול לשחזר אם אני הלכתי קודם או היא. אבל את העצב המחלחל הנספג לריאות כמו גנב המשתחל מההחלון אני זוכר היטב. ואיך הלכה ונהייתה שקופה יותר ויותר עד שפגה. ואף פעם לא הצלחתי להבין, לא באמת, איך ברחה מכל הכחול הרחב הזה אל העבותות השקופות שבהן עקדתי אותה בידיעה שרק שם היא מצליחה להיזכר בשמה.
And she's not
here with me right now
I followed all the way
to the top of the hill
That's where she
kept on climbin' Lord
And someday I will
ישנם פצעים שאף פעם לא נרפאים. בלילה, כאשר המחשבות צונחות ברכ?ו?ת של חסד אילם, כמו פתיתי שלג רותחים, השקט מתעוות כמו אור המנתר את שבירותו מתוך מנסרה ואני מדמה לשמוע את קולך לואט באזני מנטרות של אהבה. זה בדרך כלל הזמן שבו נעצמות העיניים שהיו פקוחות בחושך ומזמינות חזיונות, מופע צלליות על קירות האבן הצומחים לאיטם לאור זריחת הירח שמתגשם פתאום מתוך הלא-כלום. פיטר אומר שהעצים בוכים כאשר הם נכרתים ושממש אפשר לשמוע איך הם צועקים כשהם נופלים. הוא אומר שהגדמים אף פעם לא מתים ושהם מבכים את עצמם בדמעות אמיתיות, כמו מצבות למה שהיו פעם. ולמה שיכולנו להיות גם אנחנו. אני רואה את התמונה שהוא מצייר לי ומנסה להאמין לו. אבל לך תסמוך על מה שאומר ג'ינג'י קנדי של שני מטר עם ג'ק דניאלס ביד .

_______________________________________________________________________
*פורסם לראשונה בפורטל הבדסם בנובמבר 2006.
http://www.bdsm.co.il/portal/modules.php?name=Forums&file=viewtopic&p=45667&highlight=&sid=0ebd48b84f5dfe65fa01a7acc989524d#45667

והיום במסגרת התכנית "בשידור חוזר" - אור של שקט


קצרים הם ימיו של האושר, כמו עונות המעבר, האביב, או הסתיו. ובדיוק כמוהם, כל יופיו מוצפן במהירות שבה הוא חולף. לפני שמספיקים להתרגל אליו.
ועל אף שדינו למות ועוד ימיו קצרים, יודעת חריפות האושר להשליך ולפרוש את עצמה לאורך זמן, שבועות וחודשים ושנים אחרי לכתו. חיים. חיים שלמים.
ולפעמים, כמו דקירת תזכורת של פצע ישן, חוזר האושר לביקור, הוא מופיע לשניה או דקה, ונוכחותו שוב כובשת ומציפה עד שהיא מתפוגגת מהר, כל כך מהר, ומתחלפת שוב עם אחותו התאומה, הלא היא העצבות.
ואולי אין זה האושר עצמו אלא רק זכרון האושר?
והאם הם כה שונים?


**********************************************************************************

כשנגמר הכל והסופה שככה, הרימה את ראשה אליו וראתה אותו נועץ בה את אותו מבט שלו, לא מעפעף, מרוכז כל כך, מיוצב כל כך, קודח בה. וכמו בפעם הראשונה שהכירו היישירה אליו מבט. אלא שהפעם הסתכלה אליו כפי שלא עשתה מעולם, מלכדת את אלומות עיניה היפות עם האור שבקע מעיניו, מרשה לעצמה לקבל את מתנתו ולעבור אליו פנימה, אל תוכו, לספר לו ולשיר לו באלם את שירת חייה המוקדשים לו.

................................................................................

ככל שנוכחה לדעת שהוא אוהב אותה בדרכו המיוחדת כך למדה להעריץ יותר את האיפוק שלו, הסבלנות שלו, היכולת שלו לקחת ולקחת ממנה ולמתוח אותה כמו קפיץ ובסוף לעצור רגע אחד לפני, לעצור הכל כאילו הוריד איזה מתג, כאילו אמר לה – אני שולט בך עד הסוף. וגם כשאני לוקח אותך ממך, אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה, ולהראות לך.

ואז היתה פועמת בכל הגוף, ממש כאילו היה מטרונום ענק מכתיב בתוכה פעימות קצב, נוכחת שוב ושוב לדעת כיצד ידע לכשף ולמתוח את הזמן ולרוקן את המשמעות שלו מתוכן. דקות נדמו כשעות. שעות חלפו ביעף.
והוא היה לוקח בה ונושה בה ובוזז בה ככל שהתאווה.

.................................................................................

...אני זוכר את הפעם שקשרתי אותך עירומה מתחת לשולחן ובעוד ידייך צלובות לצידי השולחן, התפניתי לעניניי, קורא, כותב ומשוחח בטלפון.
מפעם לפעם הייתי נוגע בך בקצה הנעל כמי שזורק שיירי אוכל לכלב שממתין בסבלנות מתחת לשולחן.
אחרי זמן מה החלה התנוחה להציק לך והתחלת לנוע בחוסר שקט במקומך.
כל פעם שהשגחתי בתזוזה שלך גחנתי ולפתתי בגסות את כל קצה השד שלך עם הפטמה הנפוחה והמאורכת וחלבתי אותך, מגביר את הלחץ ומוחץ בכח עד שאנקות כאב נפלטו מפיך.
כל פעם כזו ידעתי מבלי שאסתכל כי אגלי זיעה פרצו מגופך וכולך דרוכה ומחושמלת.
שאלתי, כמי שקובע עובדה, אם את רטובה, תוך כדי שנעלי דורסת את מפשעתך ושמעתי רק גניחות ומלמולים.

ואז ציויתי עלייך לאונן לי על הנעל.

הצצתי בך, למטה, המבט בעינייך היה אותו מבט מוכר ואופייני, מבט של מישהו שרואה ולא רואה, שנמצא ולא נמצא, שמרחף בתוך חלום.
אבל תנועת האגן שלך שהתפשק אל הנעל שלי, כמו פיסת מתכת שמתבייתת ונמשכת אל המגנט, היתה רחוקה מאוד מחלום. אנקה ארוכה התנשפה מפיך ורעד עבר בך בגוף כשכיוונת את הדגדגן שלך לרכב במדויק על קצה הנעל וצליל ארוך, כמו נשיפת בכי, בקע ממך כשהתחלת להתחכך בקצב הולך וגובר.
נשענתי לאחור והתבוננתי בפנייך שטופות הזיעה הנעוות בתשוקה ומאמץ, עובדת כמו בוכנה, דוחפת את עצמך ומזיינת את עצמך לדעת, חזק יותר וחזק יותר אל קצה הנעל.
ידייך הקשורות מתחת לשולחן שימשו לך כמנוף וכתפייך השתרגו והבריקו ביופין, משקפות כל שריר בתנועת הגל כל פעם שאגנך שב ונדחק בריתמוס רוטט אל קצה נעלי.
הסתכלתי בך וראיתי אותך נרעדת בתאווה, מדייקת יותר יותר את ההתפשקות שלך בעודך מחככת את נעלי.
באותו רגע שמת את כל הנשיות שלך על כף המאזניים, ריכזת אותה ומיקדת אותה לנקודה אחת, בוערת ושורפת ומרגשת והנחת אותה לרגלי כמנחה...

...............................................................................

הוא כבר לא זוכר בדיוק את המילים האכזריות והחותכות שהטיח בה כשעלתה וירדה בטירוף מתחננת שירשה לה לגמור, כמו שציוה עליה; וגם לא את רגע הגמירה עצמו שחבט אותה בהתכווצויות מתחת לשולחן, רועדת ורוטטת את עירומה היפה כמו דג לבן גדול ומפרפר;
הוא כבר לא זוכר מה בדיוק היו המילים שאמר לה באותו רגע, מה פוצץ בה את האורגזמה החד פעמית ההיא, וגם שכח מה עשו אחר כך, האם בכתה והאם חיבק אותה? או שאולי ליטף את ראשה השעון על ברכיו כמו שעשו כל כך הרבה פעמים?

הוא רק זוכר בפרטי פרטים ובבהירות שאין כמוה את המבט שהיה על פניה כשהרימה בלאות את ראשה לראות אותו מתבונן אליה.
מעולם לא ראה אמת חשופה כל כך ועירומה כל כך. מעולם לא ראה מבט כל כך נחוש, כל כך נקי ומזוקק בהבנה שלו את עצמו, כמו קדו?שה, כמו הכוהנת שתמיד רצה שהיא תהיה על מזבח הזין שלו, מבט היולי וקשה וישיר שחשף עד העצם את מה שהיא, את כל מה שרצתה אי פעם להיות.

מבט שקשר אותה אליו ואיחה אותה אליו ועשה אותה חלק ממנו.


............................................................................................

קצרים הם ימיו של האושר, כמו עונות המעבר, האביב, או הסתיו. ובדיוק כמוהם, כל יופיו ויחודו טמון במהירות שבה הוא חולף.
לפני שמספיקים להתרגל אליו.

לפעמים, לפני שבכלל ידענו שהיה.

עת לרקוד


הדרך אל השלמות עוברת דרך לימוד מחדש של שימוש בחושים.
המכשף הזקן לימד אותנו שראיה – ר א י ה כפי שקרא לה - היא אלמנט שמתרחש ונחווה בכלל ביקום מקביל לזה שלנו, שאם כי גם הוא תופס מקום בדיוק באותם נון צדיקים של היקום שלנו הרי שחוקיו אחרים; ממוקדים יותר וטהורים יותר.
אין דבר קשה יותר מאשר להיפטר מהמלאי החקוק והטבוע בנו של המוסכמות והמקובלות שכופות עלינו עיוורון מדכא ושינה עמוקה בעיניים פקוחות.
רק מאמץ עליון ומרוכז המשולב בעבודה קשה ואמיצה ללא פשרות יכול לאפשר לנו הצצה באותו יקום מקביל.
הז?ן, אמנם, איננו מתלהב מטענות בסגנון הנ"ל, כלומר ש ז ה עולם האשליה וההוא, של המכשף, דווקא עולם אמיתי; בעיני הזן בודהיסטים הכל אשליה.
אבל אני חושב לעיתים קרובות שאת מה שמורי לימדו אותי לא אוכל לשים תחת הכותרת של אשליה. לא, אני מאמין שהם זיכו אותי בחלון נדיר אל האמת.

****************************************************************

לא הכל בהיר לי בזכרון המחניק והאימתני שלך רוקדת את ריקוד המוות שלך, ריקוד הפרידה החותם את כל מה שעשית כאן וחווית כאן.
לא הכל חי מול עיני; זה היה לפני הרבה יותר מדי זמן, יותר מדי גלגולים. אבל אני זוכר, לנצח אזכור, איך את מרחפת, לפעמים עם כל הגוף, לפעמים רק עם מפרקי הידיים והאצבעות, מעולם לא שיערתי שאפשר להביע כל כך הרבה תשוקה נוטפת בתנועות כה קטנות ומבוקרות. כפות ידייך נראו כאילו הן חגות על ציר; אצבעותייך סיפרו פכפוכי גלים רכים יחד עם נגוהות הסופר נובות.
הלא-יאומן קם וחי מול עיני: גופך חיווה את העגול בהתגלמותו, תנועות של משי זורם בכל כך הרבה מעגלים, ועם זאת לראות ולהבין שהרכות האינסופית הזאת נשלטת על ידי תנאי זהות מפחידים בחדות שלהם. זר לא יבין זאת, רק מי שיודע כמה החדות יכולה להיות מעודנת בחמוקיה.

אינני אפילו יודע מה ראיתי, ואם התנועות משכו אותך אליהן או ההיפך. אני רק יודע שראיתי אמת תופסת מקום, אמת טהורה ומטילת מורא, ושפתאום נגהה עלי הבנה שהבהירה לי את המילון של השפה הזאת. LOUD AND CLEAR הובן לי הדיבור שאת מדברת, והמוזיקה המתאבכת, דקה מכל דק, שגופך מנגן.

כישוף, מעטה כבד ורוטט של חלקיקים אלמנטריים עטף את העולם לפתע, כמו גוש עננים שחורים טעון אשר יצר מסך עבה והותיר רק אותך, מחוללת את עצמך, ואותי, צופה חסר אמון, והפריד אותנו משאר היקום.

גופך היה חליל שצלילו התעבה והפך דק לסירוגין ושר את שירי העוצמה במנעד כה זעיר שהכיל מרחב כה עצום עד שלא יכולתי שלא לחשוב כי ככל שהתנועה נעשית קטנה יותר ומינימלית כך עוצמתה עולה במידות שמעבר לדמיון והיא העוצמה התרמו-גרעינית הצפונה בביקוע החלקיק הקטן שקוטנו כמעט ואיננו נתפס.

אני לא זוכר אם היית לבושה או עירומה, היופי של רצף התנועות המדויק בהק וסינוור וסימא את עיני עד כי היית שקופה בעיני. אני יודע שהרעם שבקע אי משם היו פעימות ליבי המחשב להתפוצץ מהתחושה המפתיעה כל כך של ההבנה.
כי פתאום תפסתי שאני מבין. פתאום השתנו חוקי הטבע, השתנה כל שדה הראיה שלי והשתנה המראה שנשקף מולי.
תפסתי שאני רואה לא באמצעות העיניים לבדן, אלא באמצעות ס?פ?יק?ה כ?ו?ל?ית של כל מערכות התפיסה שלי. שפתי וליבי וידי ראו. הזין שלי ראה. הנשמה ראתה.
בהשתוממות והתרגשות תפסתי שהאמירה שלך נהירה לי, מבלי שאהיה כלל מודע לכך שאני יודע את רזי השפה הזאת.

פתאום הבנתי. ואז גם הבנתי שדברך איננו מופנה אלי, ואף לא היה מופנה אלי גם קודם. פתאום הבנתי שאת מתכתבת עם משהו גדול ועצום ממני, שתנועותייך מסובבות ומתפתלות כעשן, שעינייך נעות בתבניות המתקשרות עם שינוי תנוחת כפות ידייך ואצבעותייך ושאגנך מסביר אמיתות שאין להבין אותן בשכל ומשום כך גם אין לסתור אותן ואי אפשר לבטא אותן אלא בדרכך.

רקדת לא רק בגופך הפיזי, אלא גם בגופך האסטראלי ובעצם התנועה שלך יצרת תנועת צבע תלת מימד שהופקה מקו האור הענברי שתוחם את גופך כהילה, כאותה הילה שיש הטוענים במרץ כי איננה קיימת.

פתאום הבנתי שהטבע איננו משקר והיקום איננו משקר, ושכח עליון מכוון את הריקוד שלך ומתוך מקום לא מזוהה במרכז גופך פורצים ניצוצות שמדשנים ומזינים את האנרגיות שבבסיס כל מה שסובב אותנו.

ואז גם הבנתי שאף על פי שאינך מעבירה את שירך אלי ואינך שרה אותו עבורי, שבחרת בי להיות עד להתמסרות הזאת שאת מקדישה ליופיו של היקום. שאת מודעת למבטי ושבחרת להיות מוארת באמצעותי.

פתאום הבנתי שזו דרכך לעשות איתי אהבה. פתאום הבנתי כמה את מפושקת ופעורה, כמה את אישה, נקבה, כמה כמיהה להיבעל יש בך וכמה מופשט ולא פיזי יכול להיות מבע של עמדה כה חושנית ופיזית כעמדתך.

החיים הם מגע. החיים הם שמש, אור וצמיחה. החיים הם לידה ויצירה. החיים פועמים.
הם פעמו לי, באמצעותך. בזכותך. ואני מניח שאני בתורי, פעמתי אותם עבורך.
ואני יודע שהתחושה שמילאה אותי ואשר כל עוד אני חי לא יישכח טעמה מפי, היתה תחושת אושר טהור ומרוכז.

לעולם לא אשכח את מראך בעודך רוקדת את ריקוד החיים.

היום פינת השידור החוזר מציגה:

הדרך הארוכה והמתפתלת.

עת עוצמה.


יופיה של הסטיה נמדד מול הנורמה שממנה היא מתפצלת; כמו אפיק צדדי שוצף שמתפצל מנהר רחב ושוקט, אפיק פתלתל, סחרחר, שהגעש שבו מתבלט על רקע הנינוחות של הזרימה שממנה בקע.
וכאשר המים הסוערים הופכים לשטף מטורף של אשדים ומערבולות - משקף המפגש בין המים לאדמה והסלעים ספקטרום רחב של ניצוצות אש היורים עצמם אל האויר רווי שלל צבעי רסיסי הקצף ומספרים את סיפור לידת העוצמה.

*********************************************************************

לא פעם חשבה, בעוד החבלים הולכים ומחליפים את העור שלה ככסות לעירום הרוטט שלה, איך זה היה אז, בעולם הישן, לפני שנולדה מחדש להכיר את העוצמה של השלכת עצמה מנגד.

וכל סיבוב של החבל הגס שמוחץ את פטמותיה ויורד וחותך באכזריות את מפשעתה הנוטפת הוא כמו סיבוב של הבורג ההוא בתוך ליבה. אותו הבורג שמצמיד את המלחציים, שהולך ומצמית אותה ומהפנט אותה וטומן אותה חיה מתחת למים רבים וכבדים בתהומות כה עמוקים שאור היום איננו יודע את פשרם.

כמו בחלומות, קיימת בה רק תחושה. חוקי ההגיון אינם מתקיימים בס?פ?ר?ה הזאת, כאשר היא מוצפת כולה בשטף של חשמל שמתפרק בניצוצות אימתניים על שדיה ועל פלחי אחוריה והתחושה עוברת פנימה ומתרכזת באיזור בית החזה שלה, הלב, מקלעת השמש ואותו מקום מדהים שמפרכס בה עמוק בבטן התחתונה בערך במחצית הדרך שבין ערוותה הרותחת לטבור.

ובעוד הפרכוס הזה גורם לה להתפשק מעצמה כאילו אין בה שום יכולת להיות מעורבת בתופעה הזו, שהרי היא מתפשקת פיזית ורגשית, היא נפתחת וחושפת את עצמה לחדירה, מייחלת לחדירה, חיה בשביל החדירה.

אי שם מעליה נמצא אדם שנוכחותו טמירה בחייה. את אצבעותיו עוזבים ברקי חשמל שמענים ומענגים ומהנים את גופה באשר הוא יודע איך לחלץ ממנה את הכאב המדויק כל כך, הנכון כל כך, כל פעם בתחפושת אחרת, שהוא הכאב היחידי לאותה שניה שיודע להפיח בה את רוח הקודש הזו.

כל הווייתה כולה מרוכזת באפיק שעשוי מפלדה מחוסמת שנמתח בינה לבינו. אין בלתו. אין אלא הוא והגשר השקוף והבלתי פגיע הזה שהוא בונה ביניהם באמצעות רצונו והשאיפה שלו לבדוק איתה שוב ושוב היכן נשארה עוד פינה כלשהי שעדיין לא כבש בה ולקח ממנה את הצורך להצל אותה.

באיזור מרוחק בתודעתה, זכרה שהוא היחיד שנמצא מסוגל לעשות בה כך. שהיא אוהבת אותו יותר משיכול ליבה המסכן לשאת. שבכל שעות היום והלילה איננה מוציאה אותו ממחשבתה ומסרבת להיפרד מהחיבוק שעוטף אותה.

אבל, כאן, עכשיו, הוא עומד ועיניו קשות וכולו מעקצץ מניצוצות חשמל שהיא כמעט יכולה לראות, והגם שאיננה מסוגלת לשאת אליו עיניים היא יודעת שהוא בוער כולו באש כחולה ועוד רגע, עוד רגע אחד שיארך נצח הוא יבוא בה ויתערב בה ויקח ככל העולה על רוחו ככובש נכרי המציף ודורס ארץ כבושה.

ואותו רגע, אותו רגע בו ליבה פועם בקצב אחד, מפחיד וסוער, עם מפשעתה ופי הטבעת שלה ושפתיה, אותו רגע שאף פעם לא מסתיים, הוא אותו הרגע שאחריו דבר כבר אינו חשוב עוד, אפילו לא החותמות שבהן יהיה מחתים בה את אהבתו.

שיר לאדמה המתגלגלת.
(W.W.)

A song of the rolling earth, and of words according,
Were you thinking that those were the words, those upright lines?
those curves, angles, dots?
No, those are not the words, the substantial words are in the ground
and sea,
They are in the air, they are in you.

*************************
את מה שהיה אי אפשר להשיב, אמרתי לך.
ואת עיווית את הפנים שלך בהעוויה מצחיקה, כאילו השמש מכה בעיניים שלך ואמרת לי,
ועוד איך אפשר להשיב.
לא, את מה שהיה אי אפשר להחזיר, התעקשתי.
א ת ה יכול, אמרת, אני יודעת. אם רק תרצה.

...אני מנסה למצוא קצה חוט, להיזכר איך כף ידי היתה הגביע שלתוכו הגרת את מיצי הכוס שלך כשגמרת עבורי.
אבל תמיד כאשר מגיע הזכרון של גופך הרועד את התשוקה המתפרקת - התמונה שוב מיטשטשת ואני נזכר איך לקחו אותך למות בעבור היותך הישרה והטובה מכולם.

אני מסתכל על האגרוף שלי, גדול מדי מכדי שאצליח לעבור אל הרחם שלך, אבל עדיין שווה מספיק כדי שתגמרי בעוד אני מנסה, לשווא, כמו תמיד, להכניס אותו אל תוכך.

לא איכפת לי שהוא גדול.
לא איכפת לי שהוא כואב. ההיפך.
אבל הדבר היחיד שמרכז בי את הזכרון עכשיו הוא לראות אותך מתפשקת מולי, בכל מה שיש בך, כשבעינייך מתפזר ערפל תשוקה שמסמן עד כמה הגוף שלך מבקש להחדר.
ואני לא מבין איך אפשר שכל כך הרבה חשמל יווצר מעצם הצורך לפרק את כל החשמל שהתאסף שם in the first place.....

אתה אוסף אותי כמו שהקוצרים אוספים את החיטה, אמרה, ובעיניה נקוותה דמעת ענבר כמו טיפת שרף הבוקעת מהעץ.
שתקתי.
העיניים שלך משכרות אותי, אמרה, הם עושות לי סחרחורת בבטן, הן לופתות לי את הכוס מבפנים.
שתקתי, והפנים שלה נמוגו מולי בערפל.
אתה רואה הכל ולא מדבר, לחש קול אי-שם בתוך ראשי.
שתקתי והפסקתי לעפעף.
אל תלך לי, לחשה בקול שבור. הבטחת.
אני כאן, בקע ממני דיבור סדוק.
לא, אמרה. רק העצב שלך כאן. אבל אתה כבר אינך.

*********************************

I swear I begin to see love with sweeter spasms than that which
responds love,
It is that which contains itself, which never invites and never refuses.

אני הייתי נער הפוסטר, חלק מתמונה קבוצתית שאני לבדי הייתי מצולם בה.
איך אפשר להבין שאת, לעומת זאת, ראית בתמונה את כולם, כל מי שלא היה מצולם בה, מלבדי.
כמו תמיד ידעת למצוא את הדרך אלי כל פעם שברחת ממנו. ואני עד היום לא יודע אם אכן היית את או מישהי אחרת. אף פעם לא אהבתי את ריקוד שבעת הצעיפים. ומה שיותר גרוע, אף פעם לא ידעתי אם אכן אני הוא מי שהצעת לו את גופך הצעיר ואת נפשך הזקנה או שאולי, לעזאזל, שוב היה זה מישהו אחר.

****************************************************************************

הוא אמר שזאת היתה הפעם האחרונה אבל הוא שיקר.
הוא ידע לשקר גם כשאמר את האמת.
ובאותו לילה היא באה וביקשה שאנחם אותה.
אמרתי לה שאני מצטער, שאנחנו סגורים לרגל שיפוצים, שכאן כבר לא מוכרים יותר כרטיסי ברכה.
אבל היא פשוט לא הקשיבה לי ודשדשה פנימה בלי להרים את כפות רגליה מהרצפה וללא אזהרה מוקדמת היתה בזרועותי בוכה בלי קול.
החזקתי אותה שעה ארוכה בידיים מהודקות והיא התרפקה אלי כאילו אין אפילו מחרתיים.

ואז אמרה כמה מילים מיותרות.
כמה קל להרוג עם כוונות טובות.
אפילו לעדין שברגעי הרוך אין סיכוי.
הכעס גאה בי.
חסמתי לה את הפה וטלטלתי אותה וצעקתי עליה ואמרתי לה שהיא זונה אנוכית שחושבת רק על עצמה.
ובעוד גופה רועד מבכי בלתי נשלט ושדיה הכבדים נעים בהילוך איטי, צף ובא באפי ריח התאווה שבקע ממנה.
הלב שלך נשבר, יא שרמוטה, אמרתי אל פניה הנדהמות, אבל את מתפשקת אלי כמו סוסה מיוחמת והכוס שלך שוב התחיל לקבץ נדבות.
ואז סטרתי על פניה פעם ופעמיים ובעיניה שהתרחבו נולד המבט הכלבי הרועד הזה שגומר אותי תמיד, שמוציא את הזאב הטורף מהאדם שבי. שהופך אותי לזין עבה וקשוח ואותה לכוהנת שעובדת אותו.

וכשזיינתי אותה שם על הרצפה, לוקח אותה כמו חיה, שומע את עצמי מצווה ואותה מצייתת, ראיתי לרגע את חוט העצב שישכון לנצח בעיניה, והלמתי בה ובתוכה חזק יותר ויותר, מנסה לקחת את הבדידות הקיומית האינסופית הזאת למקום אחר. למקום של שקט.

היא גמרה כל כך חזק עד שחשבתי שהיא עומדת לספוג התקף לב שם בתוך המוזיקה של הצרחות והנאקות והיבבות שבקעו ממנה.
עיניה נפערו לגודל של צלחות והיא חיפשה אויר בצורה כל כך נואשת עד שסטרתי לה שוב.
שוב ושוב נחתה כפי בעוצמה על פניה שהתעוותו מעוצמת האורגזמה בעוד אני עצמי מתפוצץ אל תוך רחמה כמו ראש של דרקון שהאש נחנקה בגרונו זמן רב מדי.

ואחרי זמן בלתי מוגדר, אולי הרף עין או נצח, עיניה הורמו אלי בתנועה איטית, כמעט ביישנית. מבטה כמו ביקש, התחנן, נשא כפיים בתנועה של הפצרה כל כך מוחלטת עד שלא החזקתי מעמד ואמרתי לה.

אני אוהב אותך, שיקרתי.

ובאותו רגע קרס בה משהו, גופה רפה בבת אחת והיא קפאה בחרגון. הבטתי בה, בנשיות השופעת שלה, רואה אותה כמות שהיא. נקבה. חור.
אתה אוהב אותי לחשו שפתיה באושר מתוך העילפון שלה בעודה מתכנסת לתנוחה העוברית המכמירה הזאת.

אבל היטב ידעה שגם אני יודע לשקר כשאני אומר את האמת.

אם הזמן הוא מימד הרי שהוא מתעקם סביבנו ועוטף אותנו בחושך שלו, סורג צעיף על עינינו ולוחש דברי פיתוי שמתעים אותנו אל האפלה.
לאינסוף אין התחלה, רק נקודות מיפגש אקראיות שבאות מהריק והולכות אליו.
מעגלי התנועה של הגלקסיות הן מבוך הבולע את עצמו לתוך חור שחור, המוזיקה של היקום מתפתלת והאהבה צורחת לנו באוזן וקורעת אותנו לגזרים.

**********************************************************************

...אני כבר לא יודעת מה מוקדם ומה מאוחר, הסתיו כל כך מעמיק את אחיזתו והימים נמוגים כל כך מהר ובתוך הצללים המעמיקים אני בקושי זוכרת מתי היית את ומתי הייתי אני.
מעולם לא פגשתי אותך, היית איתו כשעוד היה בחיים ואני נכנסתי אל חייו אחרי שאזלו והתאיינו, אבל אני יודעת עלייך הכל.
אני רואה את עינייך המתרחבות כשאת רואה איך הוא בוצע את המנגו כקוסם, איבחות הסכין המהירות, הפרי הנפתח וחושף את עצמו כמו שהיית מרגישה את הכוס שלך נפתח לקראתו כשהיה מכה באצבע צרידה, נפתח ומתמלא בנקטר הענברי הזה בעוד הגרון שלך נחנק מריגוש נוכח הפלא הזה שלעולם לא הצלחת להבין – איך הצליח לאלף ולתכנת לא רק את ליבך ונשמתך, אלא גם את העיניים, הגרון והכוס וחור התחת שלך – כולם הוצאו מתחום השליטה שלך ואולפו לרטוט ולפעום באופן עצמאי עם נקיפת האצבע המסויימת מאוד הזאת, המבט המסויים מאוד שליווה אותה, מבט שהיה מצמית אותך ומפריח אלפי פרפרים מיקרוסקופיים באיזור הקיבה שלך, ותמיד תמיד גם מתמיה אותך ומעיר את הקול הזה שיושב בירכתי המחשבות שלך ושואל: איך לעזאזל הוא עושה את זה?

אני בוכה במחשכים וחושבת עלייך אוהבת אותו. שקט לי כשאני רואה בעיני המתות איך את עוטפת אותו בהתמסרות שלך, איך ליבך פועם עם שלו ואיך ידו הקשה מוצאת ניחומים בהתפשקות הרועדת שלך, שקט לי. לפעמים אני מתנחמת בכך שאהבתך הביאה אותו לגעת בך ולמשול בך ושידעת למשוח בצרי את פצעיו והגם שלא העלו ארוכה, אני יודעת שלרגעים ארוכים, ימים ואולי אף שבועות גירשת את העצב מליבו.

ועל כך אני אוהבת או?ת?ך?.
על כך אעבור בשקט את סאת הנדודים השמורה עבורי באמתחת הגורל, עד אשר יבוא זמני.
עד מסע כל הגלקסיות.
עד אשר אהיה שוב לרגליו.

אני כבר לא יודעת מה מוקדם ומה מאוחר, הסתיו כל כך מעמיק את אחיזתו והחיים נמוגים כל כך מהר ובתוך הצללים המעמיקים אני בקושי זוכרת מתי חיית ואיך היו עיניו משנות את צבען בשמש...

ואם תקומי ואם תבואי ואם תיקרי בדרכי אאמץ אותך אל ליבי ואקרא לך – אם ואחות.
ואם תשלבי בי את ידייך ותמשכי אותי לרקוד, ארקוד איתך, לאט ובחושניות או פראי ודוקר.
איך שתרצי. איך שאת אוהבת.
כי כשאחבק אותך יבוא בי ריחו מגופך.
וכשאבכה תראי את דמותו בדמעותי.
ודמותי שלי תישקף אלי מחלומך.
.
.
.
.
פרפרי הערגה יקשטו את עורך
פרחי השקט יישזרו בשערך
ואהבתי תעטר את ליבך.