לכל אלו ששואלים אותי שוב ושוב איפה אני, ולא מאמינים לי כשאני אומרת שאני בפינלנד. אני באמת בפינלנד.
אם יש לכם ספק שאני לא רצינית או שאני משקרת מסיבה כלשהי - תעשו את החושבים שלכם עם עצמכם לגבי הסיבה לחוסר הבטחון הזה.
הלכתי למאנצ' של הקהילה הבדס"מית בעיר שלי, בצהרי יום ראשון (כידוע - חופש באירופה) באחד מחמשת הפאבים בעיר.
במפגש היינו בסך הכל כ15 איש, מספר מכובד בהתחשב בעובדה שמספר התושבים בפינלנד כולה נמוך מזה של ישראל.
בחור צעיר, גבוהה וחינני תפס את תומת לבי והמשכנו לפטפט גם לאחר המפגש בפאב.
נדיר למצא אנשים בשכבת הגיל שלי שמתעניינים בנושא כל כך לא נפוץ. הוא הזכיר שיש לו תיק במשקל 20 קילו של ציוד, ואני אמרתי שאשמח לסיור, הוא אמר שבהזדמנות אני מוזמנת לסיור באוסף שלו על קפה-שוקו (למי שלא יודע, קפה + שוקו זה משקה האלים).
המשכנו לפטפט ובסופ"ש בדיוק כשרציתי להחריז שנמאס לי ואני עוברת לשיחה לבבית עם בקבוק הבקרדי שלי שלח הודעה ואמר שאם בא לי אני מוזמנת לקפוץ.
*כאן יהיה כנראה המקום הנכון להגיד שאני לא ממליצה להגיע לבתים של אנשים עם הכירות כל כך שטחית, בתור פגישה ראשונה. אבל מהניסיון שלי - קפיצה למים לפעמים היא דווקא הדבר הנכון לעשות. מה שכן, זה משהו שלא קורה הרבה אצלי, וצריך לעבוד לרוב דיי קשה כדי להרוויח הרגשת בטחון מוחלטת כזאת ממני*
לא נדרשו הרבה שכנועים עד הרגע שבו עליתי על אוטובוס (פלא אירופאי - אוטובוס גם ביום ראשון!) ונחתתי בכניסה לבניין שלו - ניתנו לי הוראות מדוייקות "צלצלי למספר הזה חכי כמה שניות ואז תפתחי את הדלת".
נכנסתי לדירת שני דרים, הוא גר לבד. שיחה על מה עשה השבוע ומה אני עשיתי, על כך שהשמש לא שוקעת פה לעולם, על העבודה שלו ושלי שנושקות במקומות רבים ועל כן יש לנו הרבה במשותף.
הוא הכין לשנינו קפה שוקו - כמו שהבטיח, וכשהתיישבתי בנוחות על הספה בסלון הקטנטן, לבקשתי הביא את התיק עם המשחקים.
"לא צחקת כשאמרת שזה שוקל 20 קילו" אמרתי בקול מופתע באמת ובתמים.
"למה חשבת שצחקתי? רוצה לנסות להרים את זה?"
"אני מאמינה לך!" אמרתי וניסיתי בכל זאת. זה שקל המון.
חזרתי לשבת בנוחות והוא פתח את התיק והתחיל להוציא ציוד שלא יבייש את אלכסנדר גריי (אני צוחקת!)
היה ציוד שממש אהבתי, יש לו אוסף מאוד מכובד של גאגים. מדדתי ספיידר עם ווים לאף והתאהבתי.
מדדתי גם כמה רתמות לידיים, כמה קולרים ועשיתי רשימה מנטלית לגבי הדברים שאני לחלוטין רוצה באוסף שלי.
הוא הציע שננסה את החבלים, והלכתי אחריו בצייתנות לחדר השינה.
קשירה פשוטה חזה וידיים, הו כמה שהתגעגעתי למגע של החבל על הגוף. בקושי הצלחתי להמשיך לדבר. חבלים.
הוא השאיר אותי עם החבלים והלך לתלות כביסה.
"הייתי עוזרת לך, אבל הידיים שלי קצת עסוקות" אמרתי והוא גיחך, נהנה מהנוף של החזה הקשור שלי.
המשכנו לדבר על בעדפות בקינק, על בחורות, על כמה זה מתסכל להיות דום צעיר בסצנה.
בשלב מסויים הוא התיר את החבלים וחזרנו לשבת ולדבר. השעה היתה כבר 12, בלי לשים לב עפו להן 5 שעות.
נפרדנו לשלום וזזתי לכיוון הבית.
כמה עצוב שאני מרגישה שזו היתה חוויה מיוחדת, בעוד אינטראקציה כזאת היא דבר שצריך להיות הנורמה.
כמה עצוב זה שכשאני נכנסת לכל מקום שבו יש אינטראקציה או רמיזה למיניות, הצד הגברי מפרש אותה בתור אישור לשלוח ידיים ולגעת. לבקש תמונות ולדרוש ציות.
יותר מפעם אחת נשאלתי על הערב הזה "ומה הוא לא הזרים את זה לשום מקום? לא זרמתם?"
ואני רוצה לדפוק את הראש בקיר ולצעוק - אתם מפספסים את הפואנטה.
אני לא רוצה שתזרימו אותי. אני לא רוצה שתכוונו אותי לשום מקום, שתדרשו, שתרמזו שכל סמיילי עם פה פתוח גורם לכם לחשוב על גרון עמוק.
אני לא בחורה אבודה שמחפשת כיוון. אני אישה עצמאית עם דעה, אני קודם כל אדם. ואם אין בכם את המעט שדרוש כדי לשים את הייצרים שלכם בצד ולפגוש אותי בגובה העיניים, להכיר את האדם שאני לפני שאתם דורשים תמונת מחשוף או מספר טלפון - אתם כנראה לא באמת שווים את הזמן שלי.
בתקווה,
פאנל.
