Temporary Sanity

מעולם לא התבקשתי לתחום את חוות דעתי, צליל קולי, או חזות מהותי לתוך מגבלותיה הרבות של פיסת נייר. אני עושה זאת מבלי להתבקש, על מנת להשביע את רעבוני ולממש את ייעודי. אני מתקשה להאמין שאפסל במילים הממוסגרות בנייר למשך שארית חיי, שתמיד יהיו לי מילים, ותמיד יהיה לי נייר על מנת שישטף בהן. אשתמר ואדם, עטויית חסד והדר - מילים, בנות חלוף או נצחיות, רק שיעידו על עצמן כשלי. במידה ותואילו לעקוב את אלה, ולהבטיח להן מקום בתודעתכם, אינני יודעת האם אעמוד בזה, אם יום אחד יהיה עליכם לגמול לי על המילים שלי. יש דברים שהם פשוט שלך, ואני עשויה לחיות את חיי כשאני מקלידה מילים של מישהו אחר על מחשב של מישהו אחר, ולקבל משכורת שודאי הייתה מביישת מישהו אחר. הייתי בולעת את התשוקה שלי ומתמסרת לנקודות הקטנות והמבטיחות. זה ודאי ירגיש לי שלם יותר.

סביר להניח שאהיה האדם האומלל המאושר ביותר שתפגשו אי פעם.

לו היה בוחר לעשות חסד עם בניו, היה מאפשר לי כלים עבור ההתמודדות עם עצמי. אנא, אפשר לי את הלגיטימציה באמונה בכוח עליון, וגאל אותי. אני מחכה.

What was it like to see,
The face of your own stability,
Suddenly look away,
Leaving you with the dead and hopeless?

Eleven and she was gone.
Eleven is when we waved good-bye.
Eleven is standing still,
Waiting for me to free him,
By coming home.

Moving me with a sound.
Opening me within a gesture.
Drawing me down and in,
Showing me where it all began,
Eleven.

He was to scar'd to realize,
You are the voice that's been calling me back home.

Under a dead Ohio sky,
Eleven has been and will be waiting,
Defending his light and wondering,
Where the hell have I been?
Sleeping lost and numb I.
So glad that I have found you.
I am wide awake and heading,
Home.

I wish that I could see you,
Turn and run to play.
Dreams are fading,
Carry my ancient soul.

Carry me into the light.
Aim your body heavenly,
Enduring a memory.
I’ll come to your light,
Hold your light.
Hold your light where I can see it,

Hold it,
High.

Hold your light,
Eleven, Lead me through each gentle step,
By step,
By inch by loaded memory,
I'll move,
To heal,
As soon as pain allows so we can,
Reunite,
And both move on together.

Hold,
Your light,
Eleven lead me through each gentle step,
By step,
By inch by loaded memory 'till,
One,
And one are one,
Eleven.
So glow,
Child,
Glow.
I'm heading back home...

מידותיו של הלב שלי לא ימנעו ממני את החיים כשלעצמם, את ההתעוררות. על אף היותי אדם קשה, ביקשתי לאפשר לכל אדם בעל צבע עמוק וחודר לנסות את מזלו ולהכנס אל תוך חיי. אינני זוכרת מתי לאחרונה פחדתי פחדים שבני אדם מורגלים לחיות תחתיהם מגיל ינקות, אני יודעת מי אני ומה אני רוצה, וזה מספיק לי. אני מצטיינת בהחלצות ממצבים מסוכנים, וניחוח עדין של סכנה גורם לי להתגאות ביכולותי, כמו השחזה של סכין. באותה עדינות אני עשויה לקלף מעליכם את שמכם הטוב, מבלי שתרגישו זאת אפילו. לבסוף אחייך חיוך קטן, ואעפעף בריסי, אני לא אוהבת שמאכזבים אותי.

ייטב לי שאקשור עצמי לידית הדלת ואחכה לך. ללא מילים מיותרות, וללא הסחות דעת. אבל אותם רגעים ריקים של ציפיה שוברים את הלב שלי. אני קיימת במצב בו מאסתי מכך לגמרי, לו הייתה לכם שלווה למסור לי, הייתי מודה עליה ומערסלת אותה בידי.

אני עדיין לא עומדת במקום בו אדע להרגיש בטוחה...

כמה מיואש אתה עשוי להיות בכדי לוותר על עצמך, הגוף כבה לאיטו, נורה נדלקת. באותו רגע אתה הופך בלתי מנוצח, ופגיע כפי שלא היית מעולם. אז מהו הטבע האמיתי שלי? אני מניחה שמקומי הוא בין הפטיש לסדן, המחיצה בין הגבולות שנותרו לי. בין הלהט לבין הקיפאון. האם כל אחד מהם היה שלם וקבוע, האם הייתי אמיתית, ומה בעצם נקרע מתוכי תוך כדי. אסופת הזמן שלי, מתחם הזיכרון. כמו לאבד את אלבום התמונות, ולדעת רק את צילו של רגע ישן, לחוש מעט ממנו מהדהד בתוכך. ואין לו שום כוח, שום כוח בכלל. מיום ליום אני מרגישה עירומה יותר ויותר, תיבת הסודות שלי הפכה פעורה אל מול הכלל...והם שותקים. מידה מול מידה, העמדה שלי אל מול הזמן הפכה אחרת, או שפשוט למדתם למה ניתן לצפות ממני. גם אם אתייסר בשקט, הכאב נותר בלתי מורגש, חסר משמעות, ובכל זאת בעל נפח. התשוקה להשמיד הפכה קטנת מימדים, רק שאשאר שלמה, רק שיוותר בי כוח. הכוח להיות שקטה. ואני חולמת על סוג אחר של אומנות, ללא מילים כלל. ללא שעבוד. אני מקנאה ביוצרים בצבעים וצלילים, הם אינם נאלצים להסביר או לתרגם, האומנות מוערכת במבט. מילים הם היוצרות אי-שקט אמיתי. לו ידעתי ליצור כך, אולי הייתי מסוגלת לתאר אהבה. בעבורי אין שום דבר שלם יותר מהאהבה. אני רוצה להגמל ממשחק הצללים שלי, ולהבין מה אני רואה. אין ייתכן שכף יד אחת הופכת כל כך רבת משמעות.

הבנתי מהו ההבדל בין העדפה לצורך, בין הנחה והגדרה. למדתי את קוויה ומקומה של הברירה. זו נשמטת כשכניעתך לטבע שלך גוברת על הנכונות או היכולת שלך לשלוט בעצמך, לכוון את עצמך. וזהו השביל אל הטירוף, אין כאן רמיזות על טוב ורע. אני מניחה שישנו טירוף יפה, מחוצה לי ומעבר לי. וכשלא הייתה לי ברירה, חיכיתי, אפשרתי לאותו יצר מנווט לשטוף את כולי, גוועתי תחתיו, ושתקתי. אני זוכר את אותו הרגע לפני חודשים רבים, על אף התמסרותי הנפשית, גופי התמרד. הוא ליטף את הגב שלי ואמר לי שהכניעה תהרוג את הכאב, וזו הייתה הפעם הראשונה בה וויתרתי על עצמי לחלוטין. אני מתייחסת לכאב אשר תיארתי כאן מלכתחילה באותה צורה. אני מניחה שאותה הרפיה אפשרה לי גם להביט על המצב מתוך נקודה שקטה, ולהתעשת.

אני נזכרת בתכנה של שיחה שהתקיימה לפני ארבעה חודשים עם איש שיחה בלתי צפוי. הוא רמז שמבעד למעטה הקשיח, ניתן להבחין בכך שאני אינני מגובשת בתוך עצמי, ושקיים בי חלק אשר מבקש לעצמו אהבה חיצונית. הבטתי בו במבט קשה, כמי שמתעקשת להבהיר נקודה משמעותית, להציל את נפשה מאותה הבחנה אשר התפרשה בעיני כעלבון איום. סיפרתי לו על המסע שלי, ועל שחוויתי במהלכו. רמזתי על תופעות הלוואי של הפחדים אשר זרע בי, ועל הגוף הרך והטהור שלי, שהזדעזע במהלכו ואיבד את הקווים המגדירים שלו, את דמות ה'אני' שלי. סיפרתי לו שעקב אותו ספק שדבק בדמותי, במערכת יחסים חיפשתי לעצמי אדם שאהבתו אלי תשלים את אי-אהבתי לעצמי, אדם שיאהב אותי במקומי. ומכאן עדכנתי אותו בצמיחתי, במענק הבדידות, ובאופן בו גיליתי עצמי מחדש. 'מאז הושלמתי, לא נזקקתי לאדם אשר ישלים בעבורי את שהחסרתי מעצמי, אני עומדת בפני עצמי'.

ומכאן, גלשנו אל עמדתה של האהבה אל מולי. 'אני אינני פוחדת'. השתקתי אותו, ידעתי במה הוא עתיד להאשים אותי. אני מתענגת על הזיכרון, באותה תקופה לא ידעתי פחד כלל. כל אדם שנקלע בדרכי היה נמס למגעי, והסיפוק היה עצום. התגובה שלהם ייחסה לי כוח, ובהווה אני שואלת את עצמי האם אותו תהליך, הוא מעין הדמיה ריקה ומפוזרת לאותו תהליך ישן. אך זמן רב לא הבחנתי במי שאאפשר לו להתקדם אל תוכי, ולבנות עימו משהו גדול יותר. 'אני אינני פוחדת, וגם במידה שהייתי, הפחד אינו מונע את הווצרותו של רגש. גם במידה והייתי נמנעת מכל סוג של קרבה, הייתי מזהה את הניצוץ. והתשוקה שלי היא רבה מדי על מנת שאאפשר לו לחלוף על פני מבלי שאגיב. המשכה היה חזק ממני.' הסברתי לו על העדר הניצוץ, ועל הייאוש שלי. ראיתי בעצמי מוגבלת רגשית, אטומה ובלתי חדירה. ויחד עם זאת, פסלתי את עצם קיומו של זה אשר יהיה נכון עבורי. אני זוכרת שהרכנתי את ראשי והבטתי בו בעצב, טוענת שמרקמו של רגש הפך נסתר וחבוי מעיני, ושביקשתי לעצמי לחוות אותו שוב. האירוניה היא, שעוד באותו הערב נחתי בזרועותיו של האדם שזכה בכולי. תחילה הניצוץ המתואר היה דקיק, ולא ידעתי לזהות אותו. אך אותו האדם ידע להוביל אותי לעמקו כשזרע אצלי סקרנות. משחשף עצמו מולי, נפעמתי. החלטתי לוותר על השריון שלי (למרות שזה הלם אותי מאוד), על מנת להחשף לרגש בשנית. עבורי אותו ניצוץ התגבש לאחר שלושה שבועות, מסרתי לו את עצמי, בהיסוס - אך ללא חרטה. מאז הייתי מאושרת. נדמה שכל פיסת מידע עליו אשר זוכיתי בה גרמה לי לאהוב אותו יותר. אך לאחר מכן, הגיע החשש. מרקמה המושלם של המציאות הפך מעורר חשד, וחיפשתי רמזים עבור האמת שלנו. זו לא הפרה כשחיפשתי עמוק, אז הסתפקתי ברמזים אשר עיטרו את פני השטח, ניצבתי על ידם וביררתי מה הסיכוי אלה יעמיקו. התגעגעתי לשריון שלי אשר שמר אותי מכל צרה, מכל מהלומה רגשית. אך גם כשזה הוגש לי בשנית, לא הייתי מסוגלת לוותר עלינו, לא יכולתי לשאת את הריקנות הזאת שוב. נדמה שהיציבה שלי אבדה לאיטה, והפכתי פחות ופחות בטוחה ושלמה, פחות ופחות אני. אוצר המילים שלי נמחק, והערמתי על עצמי רחמים מתוך העבר. ניצלתי כל אפשרות למגע עקיף על מנת להמנע מאותו הקור שהתקבע על עורי. הוכחתי את אותה התאוריה אשר דנתי עליה באותה שיחה מרוחקת, מצאתי עצמי מחכה לו שישלים את ששוב לא הייתי מסוגלת להעניק לעצמי באותו הרגע, ושום דבר לא השביע את הרעב שלי. הרגשתי ריקה ומיותמת, בודדה.

הורגלתי לשפוך מדמי בשם האהבה. מעולם לא ידעתי אותה בשלמותה, ומעולם לא בטחתי בתכנה - שיותיר לי להשאר מאוזנת. כשאותה השלווה אשר ביקשתי לעצמי זמן רב כל כך קיימת סביבי, אני מתעקשת להפריע אותה. אני מביטה עלינו, ואינני מוצאת עוד דבר בעולם שראוי לשימור. עלי להבין שהתחושות הללו הן שארית מתופעות הלוואי שהטיל עלי העבר. עלי להסכן, ולשמוט את גופי מטה, לנוח ולהתענג על מה שיש לי. אני שואלת את עצמי האם אני רואה את אותה שלווה כריקה או שקרית בעבורי. בשיחה שהייתה לנו היום הוא שלל את מיקומם של השדים שלו במקורותיו, ואז הבנתי. על אף העובדה שאני יצרתי אותם לפני זמן רב כל כך, הם אינם שייכים אל תוכי, ומכך שאני מסוגלת לסלק אותם. אני לא מסוגלת להתעלם מהם עוד, אני בוחרת לנסות לעקור אותם מתוכי, ולהפטר מהם לצמיתות. אך כיוון שאין מדובר במעשה פשוט, עלי ללמוד לדעת להתנהל עד אז. להסתפק. להפיק את הלקח שלי.

שארית הצרה שלי היא פשוטה יותר, אך אני בספק שאוסיף לדון בהן כאן.

לילה טוב,הכי טוב שיכול להיות.

לא נותרה לי ברירה, וטוב שכך.
אני נכנעת.

רק בעת שאבד לי זה, הבינותי עד כמה חשקה בו נפשי. בעת שאבד לי האמצעי לבצעו, הבינותי עד כמה נבונה הייתי במידה וביצעתיו מלכתחילה. נאמר כי אדם משכיל לפרש את צעדיו הבאים כנכונים, לאחר שנתלשו השבילים ממקומם - האם נדע אושר אמיתי מהו, כשניתן לבהר את הצעד הנכון לאחר שזה חדל מלהיות נגיש עבורינו. שקענו באומללות בעת אבדנו, ואומללות זו תשוב ותמתח עצמה כשנגלה את קצה המסלול אשר בקצהו חבוי גורלינו. וגורלינו זה עתיד להטיב איתנו ולרפא את פצעינו העמוקים, כה נשגב הוא גורלינו אשר מבטיחה הדרך. בעת הבנו זאת ובחרנו לצעוד - נחסם השביל, ובכך, נגזל מאתנו גורלינו הנשגב. ולאחר, נלקה את עצמינו על שלא השכלנו לצעוד כשהשביל היה כשר לצעידה! במידה ולא נגזלה מאיתנו הדרך, לא היינו מאפשרים לעצמינו לבנות את עצם קיומו של היעד המזמין אשר אליו השתוקקנו. ומכך שבוחר האדם שלא להיות מאושר לעולם.

בעבר, הייתי תולה עצמי על ענפים דקיקים וחזקים, מעין הנחות אשר יצרו עבורי את הנכון. כל המתרחש - עליו להתרחש, קסומה היא ההתרחשות, ואותה עלי לעקוב בעיוורון - הרי כל בחירה שלי לפלס את דרכי אל מחוץ לאותו מעגל קסום - חרפה היא. ומכך כל פעולה שלי תתפרש כנכונה. בחלוף הימים אותו מעגל קסום הובילני לתוך מקומות צרים וחשוכים, וכיצד יתכן שהנשגבות עצמה הובילתני אליהם במכוון? אינה סבורה היא כי סבלתי די עבור תקופת חיים אחת, ועת החישול שלי, נחתמה היא מזמן? ומכך, תלשתי את ענפי ממקומם, מאז צועדת אני על אדמה שכוחת אל זו, יתומה ואובדת, והדרך אינה רומזת לי דבר. במקום שאצדיק את הנשגבות - אאשים את עצמי על יהירותי, על שלא השכלתי למדוד את צעדי נכונה. ומכך, האם אבטח באדמה אשר תחתי, שלא תבלעני, ובמידה ותעשה כן, לא אדע להצדיקה. מבוך המראות הזה הוא נצחי.

חכמים אמרו שיש לחדול מחישובים מיותרים, ולאלתר. אבל עבדתיכם הנאמנה שואפת לשלמות. ומשימתה היא סיפוקו הכולל של אדונה, אשר יהיה שווה לזה שלה עצמה. אנוכי פועלת למענו כשם שאני פועלת למעני, ואינני מוכנה להתכופף. במידה ואעשה כך, אני מניחה, יהיה עלי לתלוש את לבי מקרבי, ולהגישו אלייך. לב הוא אחריות גדולה, וייטב כי כל אדם ידאג ללב אשר לו מגיל ינקות, כך לא יחול בלבול בינינו, ולא תחול הזדקקות שהיא מעבר לגבול הטעם הטוב.

ובכלל, כיצד ארצה אותך, אהובי, אם אינני יודעת במה אתה חפץ. ייטב לי שאניח את ידי לצדדי גופי למען לא אשגה. אבל אז, לא אדע סיפוק אמיתי לעולם.