לילימיי

לא פעם, אני צוחקת על עצמי.

עם כל החוזק והחוסן הנפשי,

אני לפעמים כל כך מפחדת,

לעשות צעדים פשוטים.

למשל, להודיע לבעל הדירה שלי

שאני עוזבת.

דחיתי את השיחה הזאת,

לא מעט ימים.

והנה, הגיע הזמן

בו אני עם הגב לקיר,

ובאמת, כשכבר אין לי ברירה

חייגתי אליו.

אחרי השיחה, וכמה קילוגרמים שנשרו מכתפיי

נשמתי נשימה עמוקה.

הוא קסם אמיתי.

כןן, לא פעם אני צוחקת על עצמי.

הפחדים האלו, כל כך מועצמים על ידינו

בלי סיבה הניראית לעיין.

כשסיפרתי למנטורית שלי על השיחה,

היא חייכה.

"את בשפע, לילי

 תפנימי את זה!"

ואז, אני חושבת על שפע.

לא חומרי, חלילה.

אם הייתי כזאת, הייתי

גרה היום בוילה בסביון עם הגרוש שלי,

ולא מחפשת קרטונים טובים, ולא קרועים

למעבר דירה.

השפע קיים, בין קצות אצבעותיי...

ללא פחד, מלאחוז בו!

http://68.media.tumblr.com/tumblr_m6womuGnR41qm6onko1_500.gif

מישהי בעבודה שלי,

שומעת שיחה שלי עם מישהו,

שמנחם אותי באבלי.

"את כזאת אישה חזקה, לילי".

היא אומרת.

"עברנו הרבה טרגדיות,

  ואין, אין דרך אחרת".

אני עונה.

אין לי דרך אחרת.

לקרוס, לא בא בחשבון מבחינתי.

החיים, כחיים

ממשיכים.

כשאני בוחנת את חיי,

ואת כל מה שעברתי,

מילדות ועד עכשיו...

אני אומרת לעצמי:

"וואלה, לילי

  צמחת להיות אישה חזקה,

  שממשיכה בדרכה,

  גם אם נפגעתי, לא מעט, בדרך".

יש לי את המסקנות שלי.

יש לי את התובנות שלי.

הכל מתחבר, לחוכמת חיים

אחת גדולה ועצומה...

שהיא אני.

http://68.media.tumblr.com/tumblr_maghohGQer1rq4nl9o1_500.jpg

 http://68.media.tumblr.com/73ff3fe24356b88f6a798fc2c724e361/tumblr_ndzif3qzqs1rpx9bqo1_400.gif

מכירים את זה,

כשמתנדנדים חזק מדי, גבוה מדי...

מרגישים מן בחילה,

שחייבים להשאר בה,

עד שתחלוף?

כך אני מרגישה.

אני אדם, שחובב שיגרה.

והנה אני במצב,

בו הכל השתנה.

מחר אני חוזרת לעבודה,

אחרי כמעט חודש, שלא הייתי.

בעוד חודשיים, מבלי שתיכננתי

אני עוברת דירה...

זה מחייב אותי לעבור,

על כל הדברים בבית.

לזרוק מלא דברים,

לנצור, את מה שחשוב.

זה מפחיד ומרגש באותה מידה,

וזה לא פשוט לי, אני מודה.

אני מאחלת לעצמי, ולכל המשפחה

שהכל יעבור בשלום ובבריאות טובה.

אולי, בסוף המעברים והתנודות

נמצא נחמה.

זו תחושה מוזרה,

להיות בשבעה.

פתאום, מלא אנשים

שלא ראית שנים, באים לנחם.

יושבים, מדברים, מספרים.

לעיתים, זה מתחבר

כמו פעם, מזמן.

לעיתים, זה מרגיש

מרוחק כל כך.

אני לא טובה, במנהגי אבלות.

קמה, שואלת אם רוצים קפה

מזיזה את עצמי מהכסא...(השם ישמור).

כמה סוכר?

כמה חלב?

אופס, הדודה הרבנית

באה לבקר.

הנה, אני ילדה טובה

עד שהיא הולכת.

כןן, נס קפה.

כפית גדושה קפה.

סוכרזית אחד, קצת חלב.

תודה לדודה שהכינה.

עוד לא הפנמתי.

עוד לא הבנתי,

למרות שאני מבינה היטב.

דיסוננס פנימי, במיטבו.

http://68.media.tumblr.com/32b22a38783b133555372a9f4b38d43a/tumblr_n09x9eGYTI1sn2a4uo1_1280.png

המשפחה שלי,

הולכת וקטנה.

זה עצוב, ומפחיד

ונורא.

בהתחלה, היינו חמישה

ועכשיו, אנחנו שלושה.

מי יתן, ונשאר

בשלושה הזה...

לעוד כמה שנים טובות.

הוא מציץ.

מחפש אותי בעבודה.

לא יודע מי אני,

אבל מסתקרן.

ומחפש.

שולח לה תמונה (לחברה שלי).

"אם זאת היא, אל תכירי לי אותה!"

אני מחייכת כשרואה את התמונה.

וואלה, צודק.

היא רחוקה מלהיות אני.

רחוקה, שנות אור.

אבל לפחות, הוא הגיע

אל המקום הנכון.

אני משועשעת מהמחשבה,

שהוא יבוא שוב.

אני יודעת מי הוא,

והוא, לא יודע מי אני.

הוא מציץ...

ואני, אני מציצה

כפליים.

 http://68.media.tumblr.com/a277722518f85c0203710bf4836de762/tumblr_ndgwskvGQW1rar6j4o1_1280.jpg

אבא שלי בבית חולים.

הוא מבוגר וסובל,

ולא מוצאים מה יש לו.

הוא סובל, ואין דרך

לעזור לו.

הוא מביט בי,

ואני מביטה בו...

ואני מרגישה, עמוק בבטן

שהוא לא מזהה אותי.

אני לא נעלבת.

אני פשוט לא רוצה שיסבול.

האיש הזה, אבא שלי...

את כל הטוב שבי,

קיבלתי ממנו.

לראות אותו סובל,

כשהוא נעשה, קליפה של עצמו

זה הכי נורא שיש.

אם היה כפתור,

שאפשר ללחוץ עליו,

כדי לגמור את הסבל שלו,

ואת מה שיבוא, בהמשך

הייתי לוחצת עליו, בלב שלם.

מעשה של בת אוהבת,

לאבא, שכבר לא יודע

מי היא...

ומי, הוא עצמו.

אף פעם לא אהבתי,

מדיטציות.

בהיותי אדם שקט מטבעי,

אני לא מתחברת, לשתיקה

מתוך הכרח.

כשאני רוצה זמן פנוי ממחשבות,

אני מטפלת, בעציצים שלי.

מנקה עלים יבשים,

מעבירה לעציצים גדולים יותר,

מסובבת אותם, לכיוון האור.

אור, זה חשוב.

לא?

בכלל בחיים, אור

זה חשוב.

http://img4.duitang.com/uploads/item/201109/28/20110928085025_JThYY.jpg

ככה, אני מתעסקת

כשעה שעתיים, ומנקה את המחשבות.

אם היה מתאפשר לי,

הייתי עוברת לגור במושב.

כןן, נדמה לי

שזה בול מתאים לי.

אבל כרגע, זה לא מתאפשר.

אולי בגיל 50, תהיה לי הפתעה נעימה.

השינויים מתקדמים מהר.

זה מלחיץ ומרגש אותי,

באותה נשימה.

נדמה, שהכל יסתדר

על הצד הטוב ביותר.

תודה ליקום,

על ההתחשבות (;

http://68.media.tumblr.com/a001a232bf6b5b479133c36f351141cd/tumblr_oe9ocbOanw1v5iwboo1_500.gif 

אני והקטנה, יושבות בסלון.

ברקע, כתבת המשך על בתי האבות.

"אל תדאגי, אמא" היא אומרת

"אני בחיים לא אשים אותך בבית אבות.

  אני אטפל בך".

בום בלב.

דימעה בקצה העין.

אהבת עולם.

אני מתקשרת אל הגדול שלי.

"איפה אתה, ממוש?"

"אני בעבודה" הוא עונה.

"ראיתי בווצאפ של הכיתה, שמחר

  יש תירגול לפני המתכונת, אז בבקשה

  לא להבריז! (;"

"אין בעיה אמא. יש לי שיעור נהיגה בשמונה וחצי.

  תתקשרי אלי בשבע וחצי לראות שהתעוררתי?"

" בטח נשמה שלי, בטח שאתקשר".

רגע...שיעור נהיגה?

מה?! עברו 17 שנים?

בום בלב.

דימעה בקצה העין.

אהבת עולם.

ואני נזכרת, איך נהניתי

להניק אותו 8 חודשים, עד שנגס בי

חזק מדי עם השיניים.

ואיך, כשהוא בכה נורא

כשצמחו לו שיניים... בכיתי איתו,

מיואשת מחוסר היכולת לעזור.

(לא לדאוג, נשים יקרות...

בילד השני, 50% מההיסטריה נעלמת).

אז אני מתארגנת עם עצמי,

אל מול הילדים הגדלים לי.

יודעת, שדרכינו קצת נפרדות לעת עתה.

נותנת את החופש הנדרש,

ומציבה גבולות, כשצריך.

אני מודה לאל, על הגרוש שלי

שנכנס, בכל המקומות

בהם אני לא מסוגלת.

כןן, כשצריך להפוך שולחנות

שיחה קטנה ממני...

בקיצור, אני שמחה שהוא הגרוש שלי

ולא מישהו אחר.

מי היה מאמין, שעד גיל 30

בכלל לא חשבתי על ילדים משלי.

הם האהבה הכי גדולה שלי.

אין כמותה, ולא תהיה.

פתאום, מבלי שתיכננתי

שינויים, עומדים על הפרק.

מתעורר בי חשש.

מתעוררת בי התרגשות.

מתעוררת בי תקווה,

שאצליח, בכל החזיתות

העומדות בפני שינוי.

"תיראי איך הכל נפתח..."

אומרת לי האישה החכמה.

"תבקשי, תבקשי את

  כל מה שאת רוצה, וזה יגיע.

  אל תפחדי מהעוצמות שלך".

אז אני מבקשת.

מול דף נייר, רושמת

בקשות, רצונות, תקוות.

מבקשת את הדברים הבסיסיים,

ואת החלומות הרחוקים.

את הגלויים ואת הכמוסים.

לפרטי פרטים,

עד לרמת, צבע העיניים

ואיזו תמונה, אני רואה

שתהיה תלוייה על הקיר.

בסוף הדף, כשהבנתי

כמה בקשות הפצתי ליקום...

כתבתי, תודה.

קיפלתי את הדף,

ושמתי אותו בצד, למשמרת

עד שיתגשמו כל התקוות שבו.

ממני, אל עצמי

מכל הלב והנשמה.

http://68.media.tumblr.com/32a46306d91dc41cb29376aa449a37da/tumblr_onwm17TMHe1qassaoo1_500.jpg