סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

ריק אנד רול 2

המשך של הבלוג מישראבלוג ז''ל
לפני יום. 21 בנובמבר 2024 בשעה 21:01

אני הרבה זמן טוען שבחיים יש תהליך הדרגתי וככל הנראה בלתי נמנע של התקהות חושים לאורך זמן. כדוגמא לכך אני אוהב להגיד שכנראה ששום מוזיקה שתשמע בחייך הבוגרים לא תיתן לך את ההרגשה ששמעת פינק פלויד לראשונה בגיל 16. ואז עוד רוג'ר ווטרס לא היה כזה אידיוט, אז עוד יותר.

לפני מספר שנים אירע אירוע משמעותי לאחד האנשים הקרובים אליי. אמנם הוא לא נגע בי ישירות, אבל כן הייתי מאד מעורב רגשית בכל הסיפור, ולבסוף בעקיפין כן היה איזשהו מגע מאד זניח אליי (שיכל כמובן להימנע על ידי, אבל סחבק כידוע אוהב לסבך ולהסתבך לעיתים). אז כך יצא שבעוד אחד ממקרי האובר ריאקציה שלי, יצאתי עם תגובה נורא נסערת וכועסת על אחד המעורבים בדבר, שהובילה אותי לדבר הכי קרוב שהיה לי לאירוע פיזי בשנים האחרונות.

כשסיפרתי את זה לפסיכולוג בזמנו (עם הרקע של הנאמר בפסקה הראשונה), הוא דווקא נתן איזו זווית הסתכלות חיובית על הדבר: הנה תראה שאתה כן מרגיש ולא קהה חושים, שכן גם כעס הוא רגש. מעניין.

זה היה אפוא לפני עידן ועידנים. כל כך הרבה עבר מאז, עם אירועים משני חיים (לטוב ולרע) שאני יכול לשים עליהם את האצבע: תחילתה של הקורונה והעבודה מהבית, עזיבה של מקום העבודה המיתולוגי, ילדים, יציאה מהעיר, החבר שנעלם. כמו במשחק טיים קומנדו למי שזוכר, כל תקופה כזו מרגישה לי כמו שלב אחר לגמרי בחיים שלי. להיזכר בחיים שלי באחת מהתקופות הללו מרגיש פתאום פרהיסטורי.

ובתקופה האחרונה גם הכעס ממאן להופיע וגם העלבון. אפשר להגיד שהנה התבגרתי והנה אני כבר לא יוצא כל כך בקלות משלוותי. אני חי עם הרגשות הללו כמו איזושהי פציעת עבר שהגוף למד להתרגל אליה וכבר לא כל כךפ מפריעה ביומיום. אלא אם האזור מטורגר, מה שקורה לפעמים.

אותן רגשות התחלפו באדישות. היומיום שלי כל כך עמוס שאני רק מנסה ללקט אי אילו תגמולים חיוביים נקודתיים רק בשביל להעביר את היום בתחושה טובה. אולי זה הכל בסוף עניין של הורמונים ולדעת כיצד לעבוד על הגוף שלך, גם מלשון work וגם מלשון trick: אני יודע שלפתוח את היום עם אימון בבוקר עושה לי טוב, יודע מה לא לאכול כדי שלא ארגיש רע ויודע איך הראש שלי עובד לפני ואחרי שאני גומר. ולכן יודע לא לשלוח הודעות שכנראה אצטער עליהן ברגע שהזין מתחיל לעמוד.

הייתי מוצ"ש לפנות ערב לבדי בסלון. האישה והגדולה היו בחוץ והקטן כבר נכנס למיטה. לא נרדם עדיין אבל נתן לי שקט. הכנתי אוכל וצפיתי בהופעה של הבייבישאמבלס ביוטיוב, מעין רגע זן עם עצמי. לפתע הן נכנסו כמו רוח סערה עם הצרחות והוויכוחים האינסופיים שתוריד נעליים, תיכנס לאמבטיה ולמה כל דבר צריך להגיד לך מאה פעם ואת לא עושה, והרסו לי את כל הזן.

קראתי פעם איזה ציוץ של מישהו שאמר שלהיות אבא זה לספוג ולספוג, אבל עדיין להיות בסדר עם כולם. אנא עארף - ההתבגרות יחד ריסון ההורמונים שבא עם הגיל, מספר השחקנים העולה בחיים (כל מיני הורים של ילדים מהגן של הילדים שלי אומרים לי שלום ברחוב, ואין לי מושג מי הם) והסיבוכיות שעולה יד ביד עם הדרישה לעשות תמיד את הכיוונון העדין הזה בין כל המטלות והרגשות על מנת להגיע לwell being המירבי. אז אולי כן צריך לספוג לא מעט בשביל זה.

ההופעה צולמה בבלגיה ב2014 עם קהל מכל טווחי הגילאים, אך בעיקר צעירים שממש נכנסו לאירוע. חשבתי לעצמי שאיזה כיף להיות באירוע הזה, בגיל הזה ובמקום הגיאוגרפי הזה (לפחות אז) וכמה אני נראה רחוק מהם שנות אור. אז נזכרתי שלפני כמה חודשים הייתי גם באירוע דומה, במקום דומה עם סטייט אוף מיינד דומה, או אפילו יותר קרחניסטי מזה. הפסיכולוג בטח היה אומר שהנה זו ההוכחה שזה עדיין קיים, וזה אכן נכון.

לפני שבוע. 12 בנובמבר 2024 בשעה 21:34

מחכה בדוגי, פתאום טפיחה חצי נעימה חצי כואבת על האשכים.

"פסק רגליים"

"כן" החצי הנעים של הטפיחה נעלם והופך ללחיצה.

"כן גבירתי"

"ילד טוב" מתחיל להרגיש אצבע משומנת על פי הטבעת שלי, מסתובבת לה בעדינות לפני כניסה.

"נעים לך ילדונת?"

"כן גבירתי"

"ילדה טובה" האצבע כבר חודרת לה פנימה ואני מתחיל לרכב עליה, לנוע קדימה ואחורה, מרים את הראש ויד מגיעה ותופסת לי את הפה.

"עוד לא התחלנו" עוד אצבע מתווספת והתחושה הנעימה מתלווה באתגר, אבל מקבל את זה כמו גדול.

"מוכנה לשלב הבא?" תכלס כן אבל טיפה מהסס. שפת הגוף של פשיטת הזרועות על המיטה אומרת שכן. שומע אותה רוכסת את הרתמה ואת הלוב יוצא מהשפופרת. הכניסה טיפה קרה אבל אחרי כמה שניות זה מתאזן. עוד ס"מ ועוד ס"מ. כמה שזה טוב ואני במימד אחר.

"להתהפך על הגב". אני מציית. הרגליים שלי על הכתפיים שלה והיא מאוננת לי עם הלוב שאיתו היא מזיינת אותי. משפשפת את הבסיס דרך הפרנולום ועד סחיטה של הראש. אני גומר באנחה כשהזין שלי בידה, מלקק את שאריות הזרע מהאצבעות.

"איך היה?"

"מדהים"

"בואי כל יום"

 

לפני שבוע. 9 בנובמבר 2024 בשעה 20:39

תמיד הגדרתי את עצמי כאדם סופר מחושב שפועל מהראש ולא מהרגש, ואפילו מתגאה בזה. מצחיק אותי למשל האנשים האלה במרקטפלייס שקונים מוצר פנאי יקר בהחלטה רגעית, ואז מוכרים אותו כמו חדש לאחר חודש. מצד שני בא לי מהצד השני בא לי לפעמים להיות אמוציונלי כמו איזה כדורגלן איטלקי אמוציונלי או כוכב רוק בגמילה, אבל אז השכל נכנס לתמונה. נכון שיש לי את הפעמים הללו שבאה לי הג׳ננה ואני יכול לאבד את זה מעצבים, אבל זה באמת באג ולא פיצ׳ר.

גם בהרבה מהפוסטים האחרונים וגם מחוצה להם, אני מתעסק לא מעט במתח בין המטלות הפורמליות והלא פורמליות שיש לי כאדם בוגר, לבין היצרים הקמאיים שקיימים אצלי, שמזכירים לי לעיתים שאני חי. בגנות אותם יצרים קמאיים אגב, יש לי סיפור משעשע: כעבור מספר חודשים ומשכורות בעבודה של גדולים (עם שכר סביר לשעתו והוצאות מחייה קמצניים), רציתי לפנק את עצמי בגיטרה חדשה. היה דגם מסוים שרציתי לקנות שזכור לי ואפילו קצת פנטזתי עליו מאז הצבא, ואמרתי שנגשים את החלום. בבואי לרכוש ניגנתי על מספר גיטרות מהדגם המדובר, ווואלה לא התחבר לי. בטח לא בשביל הכמה אלפיות טובות שרצו אליה. אצל אחד האנשים שהציע את הגיטרה למכירה היו עוד מספר גיטרות. קשקשנו קצת וניגנתי גם עליהן, ולפתע נדלקתי על דגם אחר בסגנון שונה לגמרי. לונג סטורי שורט, עברתי לסגנון הזה ומאז הכלי משרת אותי בנאמנה. זה קצת כמו אינטואיציה. זה שזה שם לא אומר שזה נכון. זה בעיקר אומר שמסיבות א. ב. ג. הייתה לי מחשבה מסוימת שנבעה מתנאים מסוים שהיו (אולי) נכונים בזמן מסוים וכנראה זהו. 

אחד מהדברים הראשונים שהתפתחו אצלי מאז שהתחלתי לעבוד בעבודה מכניסה של גדולים (מלבד היכולת כמובן להסתכל על עצמי במראה בלי לרצות למות) זה להכניס עוגנים בחיים: מעין איים קבועים של יציבות שמטרתם לסדר לי את הלו"ז ולפנות לעצמי מקום במוח בסידור השבוע שלי - במשבצת זמן של יום:שעה כך וכך הולכים להתאמן, במשבצת יום:שעה אחרת נפגשים עם חברים וכו'. בשלב מסוים הרגשתי שזה מתחיל כבר לנהל אותי. אולי גם עכשיו הם מנהלים אותי ודורסים את המחשבות שיכולות לעשות לי טוב?

הרגשתי צורך עז לצאת להתאוורר בתל אביב יום למחרת אחרי עוד ריב מטופש עם האשה יום קודם על השינה של הילדים - האם אני מתחיל את ההתארגנויות לשינה רבע שעה לפה או לשם (זה לא רבע שעה, זה חצי שעה! וכן זה משנה, כי אז הם יהיה עייפים מחר ויצרחו לך [ספוילר: הם לא]). כמה אפשר להתעסק בזה ריבונו של עולם? נסעתי לבר הקבוע שלי ושל חברה (פאן פאקט: היא הייתה האורחת היחידה אצלי בחתונה ששכבתי איתה. להוציא כמובן חבר טוב שהשתתפנו יחד באירועים קבוצתיים) והייתי חייב לראות קצת אנשים חיים. לא רק נושמים ומתקיימים, אלא ממש חיים, vivid, עם תשוקה ויצר. איך הפרסומת של אלפא רומיאו? זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי.

עליתי לאוטו ורציתי להפליג קצת במוזיקה שאני לא שומע הרבה ממנה (אולי אני צריך יותר) עם המחשבות שלי ועם עצמי. הייתי צריך את זה אחרי כל סך הגירויים הרעים והשיט שאני צריך לעכל מדי יום. לך תעשה את זה אבל שכל אידיוט שני חותך אותך או מתפרץ לך לנתיב. מתי תעבור לי מהראש הפנטזיה הזו של נהיגה בלילה = להירגע באופן מדיטטיבי? 

לפני שבועיים. 2 בנובמבר 2024 בשעה 21:24

איך אומרים שקלישאות הן קלישאות בגלל שהן נכונות? אז הקלישאה הזו שהזמן טס מהר. אם בבית ספר שיעור אחד היה יכול להרגיש כמו נצח, אז כאן כבר כמה שנים עוברות להן באהלן אהלן. לא מדבר אפילו על הימים והשבועות ובטח לא על הימים. בעבודה לפני זמן מה היה לי איזשהו משבר אישי ששקלתי לעזוב בגללו. משהו רגשי נטו. מפה לשם הצלחתי להכיל אותו ביני לבין עצמי והנה כבר עברו להן שנתיים או שלוש, מי זוכר בכלל. בסופו של יום אני אדם מאד שקול ומאד מחושב בהחלטות שלי ולא פועל מהלב לרוב.

ועם הזמן הזה שטס מהר וכל הדברים שיש לי על הראש אני מרגיש שאני מאבד את עצמי. בעבודה אני תיכף בכמות זמן שכבר מתחילה להוות חסרון. אני מרוויח סבבה ואפילו די נהנה ממנה חלק מהזמן, אבל עדיין מרגיש שאני לא יודע מה אני רוצה לעשות שאהיה גדול, וכל ביקור בלינקדין מכניס אותי לבלבלות ורצון להשתבלל עם עצמי מתחת לשמיכה.

בגיל 18 כתבתי איזה שיר שבמבט לאחור הוא נראה די מביך (כמו 95 אחוז ממה שאתה עושה בגיל הזה, לא מרגש לכשעצמו). בקריאה לאחור שלו יש בו משהו מאד פסיבי - אני צריך מישהו או משהו חיצוני ש"יגאל" אותי מההוויה המשעממת שלי ומהסו קולד סבל שיש לבחור בן 18 מי יישמע. אז עם הזמן התחלתי לפצות על החסר ולעשות סולו יותר ויותר דברים שאנשים אחרים היו כנראה לא עושים אלמלא היו להם שותפים לכך. אבל זה גם יכול להחזיק עד רמה מסוימת.

וכמו אחד הפוסטים האחרונים שכתבתי - נמאס לי להיות היחידי שמוביל. מרגיז אותי שכל פעם שאני שואל את האשה מה בא לה שאבשל שישי בערב, היא עונה לי תמיד "מה שבא לך". אני פשוט לא יכול לקחת על הכתפיים שלי כל כך הרבה. אחדד: יכול פיזית, אבל לא רגשית.

כבר מתחיל להימאס לי מהעייפות הזו שלה, והפסיביות הזו ו"האין לי כח" ו"אני גמורה" שאני שומע ממנה על בסיס יומי. לא מתיימר להבין ראש של אשה (אפשר להתחיל במשימה פשוטה יותר כמו לכונן שלום עולמי למשל), אבל אין לך איזה רגע לנחמה שבו את חושבת לעצמך שבא לא שיזיינו לך את הצורה? או להשתכר עד שאת גמורה?

אני כדור אש בוער של מיניות, של אנרגיה, של אינטלקט ושל חיות, שאין לי את השותפים והסביבה המתאימה המתאימה להוציא את זה שם ואיתם. אז תמיד יש את המחשבה הזו שאולי עשיתי אי אילו פניות לא נכונות במהלך הדרך שהובילו אותי לזה, או שמא עשיתי הכל כשורה וזה פשוט טבעם של אנשים כמוני, לא להיות אף פעם מרוצים.

אני מרגיש שיש לי איזשהו עולם תוכן פנימי שהוא כל כך נישתי והזוי לפעמים, שאני אפילו לא יודע כיצד לתווך אותו לעולם. נכון מאחד הפוסטים הקודמים? אני זוכר שהשמעתי לה את שלי של אלג'יר שממש העיף אותי באוויר, והיא עם העשור מעלי בגיל באה כזה: "אוקי שיר נחמד, ומה?".

כשגרתי שם יצאתי עם המוסלמית, סטודנטית צעירה וחביבה בתחילת שנות ה20 לחייה (ואני בגיל 27 בערך). לא באמת היינו זוג, אבל בגדול הזדיינו וגם היינו עושים דברים שהם לא רק להזדיין. Friends with benefits? לא משנה. בכל אופן הרגיש לי שהייתי מעין "אח גדול" שלה שחלקנו נושאי עניין משותפים (למשל מוזיקה. חשבתי על זה שאילו הייתי פוגש אותה בגיל 18, ייתכן שזה בלבד היה מגדיר אותה כבת הזוג המושלמת עבורי) וחדוות נעורים שיחד עם אינסטינקט הריצוי שלה שהתאים בול לאקטיביות שלי, הפך אותה לפרטנרית נהדרת להרבה דברים גם מחוץ לחדר המיטות. צריך פונקציה דומה בחיים שלי.

 

 

לפני 3 שבועות. 29 באוקטובר 2024 בשעה 17:42

איך קוראים לקטע הזה שאתה מת לזיין את השכנה הגרושה המילפית שמבוגרת ממך באיזה 15 שנה לפחות? 

לפני 3 שבועות. 26 באוקטובר 2024 בשעה 19:53

בשליש האחרון של הצבא ואחרי השחרור לפני שטסתי הייתה לי תקופה של משהו כמו שנה וחצי שבה עבדתי בלילה. היום כנראה זה לא היה עובר לי בגרון (בטח מאז שהתחלתי להנות מהבקרים שלי) אבל אז זה בא לי בכיף - בצבא לא זיינו לי את השכל יותר מדי ובעבודה באזרחות קיבלתי משכורת לילה וגם לא זיינו לי את השכל יותר מדי. מה רע?

מאז שנהייתי הורה כאמור, כל מהות הלילות השתנתה ואפשר לומר שנהייתי קצת אדם של בוקר. התחלתי להעריך את הבקרים שלי כשהם שקטים ואלו מתועלים הרבה פעמים לאימונים שבאמת פותחים לי את היום בצורה טובה. הalone time שלי בלילה החל להתפוגג לו אט אט.

לפני כמה שבועות מצאתי את עצמי באיזה אירוע שתכלס נהנתי ממנו ואז חזרתי הביתה. הנסיעה של ה15-20 דקות סה"כ הייתה בכבישים מהירים עם תאורה מינימלית. זה היה חמישי בלילה אז תמיד יש את כל ההאוסים והמוזיקת מסיבות המזדיינת הזו שאין לי סבלנות אליה, אז התחלתי להעביר תחנות ברדיו וקצת לא מצאתי את עצמי. הטריגר המטופש הזה פתאום הכניס אותי לאיזה מיני לופ של לאכול סרט עם ועל עצמי, באיזושהו מיני אקו-סיסטים מבודד מגירויים. מצב שהיה לי נחמד מאד מלפני כמה שנים הפך להיות אירוע על התפר בין מאד לא נחמד לבין לא ניתן להכלה יותר. 

אחד הדברים שנוספו לי עם השנים זו ציניות. במלחמה אפילו הייתה לכך קפיצת מדרגה - ראבק, כשהקיום שלי ושל היקרים בכלל לא מובן מאליו, למי יש זין לחשוב על מוזיקה או כדורגל? בכל אופן כשחושבים על זה, מלא מהיצירות (המוזיקליות לפחות) הגדולות שאנחנו מכירים זה איזה חבוב בן 20 וכלום שכתב מאטסרפיס על ההיא שלא רוצה אותו. והיה לי את המוד הזה בראש בזמנו. בחורה מסוימת שרציתי והיא לא רצתה אותי (פלוס עולם מדומיין עליה שבניתי אצלי בראש עליה כמובן) זה מה שהעסיק אותי בלילות של תחילת שנות העשרים שלי. עם כמה שזה נראה לי אז כמו עניין ברומו של עולם, היום זה נראה לי כמו האמאמא של החרטא. ועם כמה שסו קולד סבלתי מזה בזמנו בתוך בועה של לילות אפופים מלנכוליה, כיום זה נראה לי כמו זכרון רומנטי לילד שהייתי ושיכולתי להתמודד עם עצמי באחד על אחד.

ביום ההולדת האחרון קניתי לעצמי איזה משהו שרציתי (ויש אף שיגידו: שהייתי צריך) כבר תקופה. הוצאה של כמה מאות בודדות של שקלים סה"כ. נגררתי עם זה קצת תקופה מתוקף הקמצנות האובססיבית שלי שיכולה להפציע לה לעיתים ביחד עם איזושהי הסתכלות טיפה מבאסת על החיים של "איך מוצר מסוים הולך לעזור לי, כשהמאקרו כזה שיט והמיקרו כל כך זניח ושולי"?

אז כמו שמשתמע מהטקסט, בסוף ביצעתי את הרכישה וטפו טפו טפו מבסוט עליה. אני צריך להזכיר לעצמי לפעמים את הדברים הקטנים שעושים לי טוב ואת הדברים שעושים אותי מי שאני. אני נוטה לפעמים לשמור פרקטיקות לאורך זמן, חלקן אף מהתיכון בלי שום סיבה נראית לעין מלבד לשמר אותן. אני לא אוכל מקדונלדס כי הם הורסים את העולם (אבל שותה קולה, כן?) וממשיך ללכת לחוף הים ליד הדירה הישנה בתל אביב, כאילו אני יורד עם כפכפים מהבית ולא מסתובב לחפש חניה כמו מניאק. אלו הדברים הקטנים שמזכירים לי מי אני ומה אני.

לפני חודש. 20 באוקטובר 2024 בשעה 19:46

זה יישמע קצת מוזר, אבל יש בי מעין קנאה מסוימת לאנשים עם סיפור קשה ואולי אפילו טראגי. חרדים לשעבר, מהגרים, אפילו ילדים שנאלצו לעבור בית ספר. כאלו שיכולים למחוק את האני הישן שלהם במחי יד, במקום להישאר בביצה ובסחלה שהם הגיעו ממנו.

יש מערכות יחסים ארוכות ומורכבות כמו עם בני משפחה, חברי ילדות ואפילו בני או בנות זוג. האם ההיסטוריה איתם היא רק טובה? שמא רק רעה? כנראה שהאנשים שעשו לי הכי טוב במצטבר הם גם אלו שעשו לי הכי רע בנקודות מסוימות. לפעמים אני מת לחתוך. למשל אחרי עוד שיחה עם אמירה מטומטמת של אחד ההורים שלי, בא לי להיות הטינאייג'ר הזועם הזה שחוטף סיבוב על ההורים שלו וצועק עליהם שהוא לא בא לארוחת החג ומעדיף לראות טלוויזיה עם מנה חמה או פיצה. אבל אני עוד רגע בן 40 עם שני ילדים.

באחד מאותם ימים שמרגישים כמו אם כל הבינוניות, שאלתי בזמנו את הפסיכולוג לגבי מתי "צריך" להתגרש. הוא כדרכו בקודש (וכנראה גם כיאה לאתיקה המקצועית שלו) אמר משהו אמורפי שכנראה ניתן לסכם אותו כ"כשמרגיש יותר רע מטוב". יש לי חבר שהתגרש (הכרתי אותו רק לאחר מכן, אז מן הסתם לא הכרתי את גרושתו), אבל מהסיפורים שלו נשמע שבעיקר היו שם ריבים על כל שטות ושהוא ישן יותר על הספה בסלון מאשר איתה במיטה. עכשיו אני רחוק מאד משם, כן? אבל לפעמים בעצבים שלי או בחוסר סיפוק הרגעי, או בקנאה והתסכול ממה שאני קורא וחווה ברשת (כמו שלומדים לפסיכומטרי וכל העולם ואשתו מקבלים הרי 750 בלי מאמץ ובלי קורס) בא לי לפרק הכל ולנסות לארגן איזה כרטיס יציאה למה שאני לפעמים מתאר כבינוניות של החיים שלי - בעבודה, עם הילדים, חברים, זוגיות. 

אני יוצא מאיזון מהר. אני אולי נראה כמו בחור חביב (רוצה להאמין בכל אופן) אבל אני מתעצבן ויוצא משלוותי מהר מאד. בדיעבד אני שם לב לזה שהרבה מההקנטות שקיבלתי בתור ילד ישבו בעיקר על זה. לא מדובר ממשהו ששונה או פוגעני יותר משטויות של ילדים בתיכון. אבל במקרה שלי היו יכולים להגיד לי משהו שהיה עובר מתחת לראדר אצל כל כך הרבה אנשים, ואותי זה לחלוטין הוציא משלוותי. אז הייתי מאבד את זה לגמרי לפעמים.

האתגר האמיתי בחיים הללו זה לדעת לאזן בין דברים. זה כסף קטן להיות רק עובד מצטיין בעבודה, או רק בליין, או רק אבא מסור, או רק פריק של כושר ובריאות שדואג לעצמו. החכמה היא לדעת להצליח לשלב ולאזן בין כל אלו יחד. אז אני כאילו הולך על ביצים, ומנסה לאזן בין כל אלף ואחד האלמנטים בחיים שלי, גם אם אני מרגיש לעיתים שיש לי חוסרים או מחירים שאני משלם והם יקרים לי. אי אפשר בגיל, במצב ובסטטוס הזה לבוא ולהגיד פאק איט, אני הולך מפה. אין לזה צורה וזה לא מוביל אף אחד לשום מקום.

אני מבין את זה, אבל עדיין מתוסכל מהבינוניות ומהמיקרו-שיפורים שאם כבר מתרחשים בחיים שלי. הולך לבוא איזה בום של שיפור או עניין מתישהו?

 

לפני חודש. 19 באוקטובר 2024 בשעה 20:27

לא רוצה להכווין אותך ולא להגיד לך מה לעשות. רוצה לגלח הכל לפני ועוד להריח מאפטרשייב. שימי אותי בדוגי ותתחילי לאכול לי את התחת. לאט לאט לדחוף לי אצבע ולהגביר את הקצב. לתפוס את הזין מאחור ביד משומנת וללחוץ עליו כשאת בתוכי. אני מתרומם על הברכיים ואת לוחצת על הכיפה כשאת מאחוריי, עולה ויורדת בתנועה שמדמה עורלה עד שאני יורה וזין על הסדין שיתלכלך. בא לי גם ככה, כמה אפשר רק להוביל.

לפני חודש. 5 באוקטובר 2024 בשעה 19:45

כשהייתי ילד הייתי מדי פעם בוהה בעצמי במראה עד שהייתי נכנס למעין דיסאוריינטציה מסוימת שבה אני תוהה מי זו הדמות שבבאותה משתקפת אלי מהמראה. לפעמים זה קורה לי גם היום, רק שאין צורך להסתכל על עצמי במראה לשם כך. הכל מתקדם אצלי כל כך מהר וכל כך הרבה דברים כבר נעשים על אוטומט שאני בכלל תוהה לעצמי האם קיים איזשהו קשר בין מה שעובר לי בראש לבין מה שאני עושה.

מרגיש לי שבת הזוג השתנתה יותר מדי ושכמעט אין קשר בין מי שהתחלתי לצאת והתחתנתי איתה לבין מי שחולקת איתי היום חיים, לפחות במובן הפיזי שלהם. מרגיש לי שההגדרות המשותפת שלנו למה זה "כיף" (בהינתן נסיבות החיים כמובן) הולכות ומצטמצמות בכל יום שעובר.

היא לקחה את ההורות לקיצון והפכה למעין soccer mom שכל האינסטגרם שלה זה משפיעניות arts and crafts לילדים ומכירה את כל אמהות וילדי השכונה בגינות. אני לעומת זאת בקיצון השני של להיאחז במה שיש ומנסה לשמר לעצמי פרקטיקות מפעם, חלקן אפילו עוד מימי התיכון, מנסה להזכיר לעצמי שאני אותו פאודרפינגר מפעם עם אותם תחומי עניין ולהט לדברים, ולא איזה אבא כבוי שהולך לים עם עגלה עם מחצלות.

הפער ביננו לעיתים מרגיש לי כמעט ולא ניתן לגישור. היא לא נגעה בי מיוזמתה מעל שנה וחצי לפחות. מרבית הפעמים שאני יוזם מגע נענים בשלילה עד שכבר מראש החלטתי לוותר על כך ברוב הפעמים. אלו שלא נענים בשלילה (ובכוונה בחרתי במונח זה במקום "נענים בחיוב") נעים במקרה הטוב (והנדיר יותר) בכך שהיא עושה לי טובה ואני מזיין גופה, לבין המקרה הפחות טוב והיותר שכיח בכך שהיא עושה לי ביד. בתור אדם מיני לא צריך לתאר את גודל המשבר. בתור אדם שכבר יותר מדי זמן צמא לחיזוקים חיובים ולפעולות שלא קשורות בגידול ילדים ובהתעסקות איתם, הכאב הוא כפול וזה מכנס אותי עוד יותר פנימה לעצמי.

אני סגור כבר הרבה זמן, והמלחמה שבחוץ לא באמת עוזרת. הלכתי לים עם הגדולה וכל הזמן מסוקים צבאיים טסים צפונה ודרומה. לך תסביר לה עכשיו מה זה אומר כשהיא בהתלהבות מהכלי המרעיש שבשמיים. גם לפני כן המצב לא באמת היה משהו. משהו כמו שבוע לפני ה7.10 הייתי באיזו מסיבה של מכר שנשארנו שם לילה. בהסתכלות לאחור על כל כך הרבה דברים, כל האירוע הזה נראה כמו איזה משהו דמיוני ממימד אחר. בכל אופן, האתגר הגדול שלי אז (ואני זוכר איך תכננתי שאני הולך לספר את זה בגאווה לפסיכולוג, ואז קרה מה שקרה...) היה לראות איך אני יכול להכיל אירוע כזה של כל כך הרבה אנשים לכל כך הרבה זמן. אני ממש לא ביישן אם זה איכשהו משתמע מהטקסט. פשוט יכול להינעל אחרי כמות מסוימת של זמן ואנשים. אולי הצפה רגשית קוראים לזה? במקרים כאלו אני בגדול חותך הביתה, בגלל המיקום איפשהו בסוף העולם זה לא היה אופציה. בכל מקרה הצלחתי. אפילו כיכבתי בתור חביב החבורה בבוקר שלקח יוזמה ותפעל ארוחת בוקר לחבורת הסטלנים הלא מתפקדת הזו. מזלם שאני אוהב לבשל ושאני חייב לאכול משהו בבוקר אחרת אני מאבד את זה. 

בטיול הגדול אחרי השחרור הכרתי בחורה שנקרא לה שלומית. שלומית הייתה בחורה ישראלית, שבניגוד למרבית התרמילאים הישראלים שהשתחררו לאחרונה, היא הייתה בגיל המופלג של 32. לא אלאה יותר מדי בפרטים, אבל שלומית זו הבחורה שלימדה אותי להזדיין (וכנראה כל הפרטנריות המרוצות לאורך השנים צריכות להודות לה). היא דרשה לבלוע לי את הזרע כשגמרתי ודחפה לי לשון לתחת כשעוד חשבתי שהמקום הזה משמש לדברים אחרים. במבט לאחור אני מנסה לחשוב מה היא מצאה בי. אני לא חושב שנראתי אז מי יודע מה טוב וגם הווייב שלי היה קצת מוזר. אולי זה מה שמשך אותה? בכל אופן, אני כן יכול להגיד שתפסתי מעצמי (גם אם חלק מזה התברר בדיעבד כלא בהכרח נכון) חכם, ידען, מעניין ואיזשהו אדם מיוחד שבולט בנוף מעבר לבן גילו הטיפוסי. אני רוצה לחזור להיות האדם הזה.

לפני חודש. 30 בספטמבר 2024 בשעה 19:34

עם השנים אני חווה שני אתגרים משמעותיים בלמידה ובהכרה שלי את עצמי. הראשון הוא להבין מה אני עושה ומדוע. באנלוגיה של כדורגלן, מדוע אני תמיד מבצע את אותו התרגיל כשאני מקבל את הכדור, לא משנה מה הקבוצה שאני משחק מולה, תנאי המגרש או התוצאה. השני הוא ברגע שהבנתי אילו "תרגילים" יש לי בארסנל (punintended לכדורגל חה חה), ואז להבין עם עצמי האם אני צריך לשנות אותם for the sake of well being , או שמא עליי לדבוק בהם, כי זה בסופו של דבר מי שאני, ואני לא רוצה לחיות באיזשהו זיוף עם עצמי.

בתקופה האחרונה עלו לי בראש תובנות על שלוש התנהגויות סיסטמטיות שלי. כמו שאמרתי קודם, אני לא יודע אם לבטל אותן לחלוטין יהיה הדבר הנכון שכן זה עלול לבטל את מי שאני בבסיסי. עם זאת, בהחלט אני צריך להיות מודע אליהן ולראות כיצד אני יכול לתעל אותן טוב יותר.

1. אנטיגוניזם מובנה - היה איתי בצבא מישהו שמעולם לא הצלחתי באמת להבין מי הוא ומה הוא. כשהיה מסתובב עם הנהגים והאפסנאים הייתה לו התנהגות א', וכשהיה מסתובב עם המש"קיות חינוך/ת"ש והקצינים הייתה לו התנהגות ב'. בזמנו זה די דחה אותי ואפשר להגיד שהצורה המוקצנת בה הוא ביצע אותי עדיין דוחה אותי במידת מה עוד היום. עם זאת גם למדתי להבין ואף להעריך את ההתנהלות הזו שלו, כל עוד מתבצעת בטעם טוב כמובן. אפשר לומר שזו מעין הבעת אמפטיה לסובבים אותך. למשל כשמדברים אנגלית עם בנאדם שאנגלית אינה שפת האם שלו והמשלב הלשוני יורד באופן לא מודע (יש את הבדיחה על אנשים שנוסעים להודו ונדפקת להם האנגלית מלדבר עם ההודים באנגלית שבורה), זו בעצם הפעלת אמפתיה. אצלי למשל קורה הפוך: בכל שיחה אני חייב להיות זה שנותן את הטון הנגדי. הרוב ימניים? אני השמאלני. הרוב שמאלניים? אני הימני. זה כאילו איזה דחף בלתי נשלט שאוחז בי בכל שיחה כמעט, לא משנה הקונטקסט, נושא השיחה או המשוחחים. נראה לי צריך להיות יותר ענייני.

2. הימנעות מעימותים אסטרטגיים - דיסקליימר קצר להקדמה: אעשה עכשיו משהו שאני לא נוטה לעשות בבלוג (כי אלוהים עדי, אני עושה זאת מספיק ביומיום שלי) ואדבר על פוליטיקה. עבדכם הנאמן לא סובל את ביבי. מה זה לא סובל, מתעב אותו. אבל לא על זה באנו לדבר. יש בי איזו הבנה לביבי של לפני ה7 באוקטובר בכך שבהרבה מהדברים הוא פועל על טייס אוטומטי. אני לא אומר שזו תמיד הדרך הנכונה לפעול. עם זאת, להיות ראש ממשלת ישראל זה כנראה אחד התפקידים הקשים והדורשניים בעולם. אתה לא יכול להתעסק ולשנות כל כך הרבה דברים כל הזמן, והרבה דברים צריכים לרוץ מעצמם. הדרך (הקלה?) לעשות את זה היא בכך שהם נשארים ללא שינוי. ברמה האישית שלי, אני חושב שקצת עשיתי לזה אביוז ואני מפחד לגעת (בין אם בדיבורים או במעשים) בהרבה דברים שמפריעים לי ודורשים תיקון. מצד אחד אני יכול להתעצבן ולצאת מאיזון נורא בקלות, אבל מהצד הנגדי אני כובש את עצמי יותר מדי היכן שאני לא אמור לעשות כן. צריך לווסת את הרגשות שלי בצורה יותר נכונה.

3. ראייה צרה וביקורתית - יש בי איזשהו אלמנט נורא שלילי שמוביל אותי תמיד לחשוב "מה לא ולא מה כן". בניגוד לכל אינסטינקט יזמי שרק מחפש הזדמנויות והיכן ניתן להשחיל את המכה, אני תמיד מחפש את הבעייתיות בכל רעיון ואיפה נקודות התורפה שלו. אולי זו איזושהי נגזרת של הסעיף הראשון פלוס זה שאני מרגיש איזשהו צורך להראות שאני מבין או יודע משהו שאחרים לא (כמו בכל שיחה מקצועית עם המנהל שלי למשל). בכל מקרה זו גישה שאמנם צריך ממנה בחיים, אבל הכי הרבה שיכולה להוביל אותך זה להיות מקסימום בודק תוכנה טוב (כבודם במקומם מונח).

זהו חברים. שתהיה שנה טובה קודם כל. לא חושב שזה יהיה כזה קשה אחרי מה שאמרנו, אבל תמיד צריך לאחל ולהאמין.

פאודרפינגר