זיכרונות ורגשות
שוב אני יושב מול דף ריק ותוהה מה לכתוב, הרצון שוב קפץ עליי, הצורך לכתוב, להביע רגשות.
המצב לא משהו במדינה, אזעקות ופיצוצים ולאור כל זה אני אפילו לא מתרגש יותר מדי, תמיד ידעתי מה צריך לעשות בכל מצב שלא בא, לא יודע, אני לא נוטה להתרגש מדברים כאלה.
לאחת היה יום הולדת אך הוא היה מטובל בחדשות רעות כלשהן ונקטע בגלל המצב הביטחוני, כולי שטוף מחשבות על מה אני יכול לעשות כדי לגרום ליום ההולדת שלה להיות מאושר, או לפחות הדברים כדי לפצות על היום הולדת שלה יהיו מאושרים.
עם השנייה בקשר מתהדק כל יום, אני מופתע מההתייחסות שלה אליי כל הזמן, מיום ליום זה רק גובר ואני מופתי ממנה כל פעם מחדש, היא עושה לי טוב, מייצגת איזה אור ותום שקצת אבדו לי אבל לא הרבה.
עם השלישית המצב טוב, יציב, אני הקשר בינינו פתאום תופס פן של קשר מקצועי בלבד אבל אני לא אתן לזה באמת להגיע לכדי זה. אני דואג לה ומגונן עליה הרבה, תמיד.
עם הרביעית, המצב לעולם לא היה גרוע יותר, אין לי מושג מה הסטאטוס שלנו ואני מפחד שהקשר גווע ועולה בלהבות לאט לאט עד שיישאר ממנו רק אפר שחור וריח רע. אני מפחד, אני לא רוצה לתת לזה לקרות, אני לא רוצה שהרביעייה תהפוך לשלישייה.
עם אחת מהעבר חודש הקשר וניצת במהירות כמו אש בתוספת גז.
אם אחת הקשר רוענן כי הוא תמיד היה קיים, אין לי מושג למה אני כל-כך פתוח איתה, אני לא יודע למה הדברים האלה יוצאים ממני ככה ואני מקווה שהיא לא נפגעת ממני. אני יודע שכבר אין סיכוי אבל אולי לא כל-כך מתנהג ככה.
אחת לא פונה אליי בחיים ורק אני פונה אליה, זה מתסכל...
אני נזכר בערסית הרבה, הרבה יותר מכדי שהייתי רוצה, אני לא מתגעגע אליה, לא נראה לי, אני מתגעגע לתחושות שהיא נסכה בי, לתחושה שיש מישהו שם שאכפת לו תמיד, להרגשה שאתה נאהב, היא הייתה מוזרה מההתחלה, כאן אין ספק ולא נראה לי שאי פעם הייתי בטוח שהיא המיועדת והיא זו שאתחתן איתה... אבל לכתה מותיר בי משהו, לא חור, אולי בור קטנטן...
אני נזכר ברגע מסוים, היינו בבסיס צבאי, מקום שלרוב הוא קר ומנוכר, רוב הבסיסים לא שמחים ומאושרים, וטבעתי... טבעתי בעיניים שלה, פשוט בהיתי בעיניים שלה עד שראיתי את הקווים שמרכיבים את העין, הצבעים השונים בעיניים שלה התמזגו והשתלטו לי על המח, ופתאום זה לא היה בסיס, פתאום ראיתי רק את העצים הגבוהים, את הציפורים שזזות מעץ לעץ, פתאום היינו במקום אחר. סתם זיכרון.
נזכרתי בנשיקה הראשונה שלי, איך שהיא הפתיעה אותי, גרמה לי לעצום עיניים וידעתי שזה יגיע, משהו בי רצה לעצור את זה ומשהו בי המשיך, עד שהרגשתי בפליאה את הלשון שלה...
המיתולוגית קפצה לביקור השבוע, ועוד פעמיים, פעם אחת בפגישה אקראית לחלוטין ופעם אחת היא הייתה צריכה את עזרתי ולא חשבתי פעמיים ויצאתי אליה.
נשענתי על החלון היום, לפני כמה דקות ממש, ורציתי לחשוב על מישהי, רציתי להעלות בדמיון מישהי שתעלה בי חיוך, אהובה, אבל אין לי כזאת... יש לי המון לא-אהובות שמעלות בי המון חיוכים, אין ספק, אבל מה שהחכם אמר השבוע ממש לפני שסיימנו ערער אותי מאוד, גרם לי לחשוב מחדש כמעט על כל מי שנזכרת מעלה. אולי לא הייתי בסדר עד עכשיו, אולי הן לא מגיעות לי בכלל, אפילו כ:לא-אהובות אולי לא מגיע לי אותן, לא יודע, קצת קשה לי עכשיו לחשוב על זה... פאק זה חומר כבד.
המוכרת.. הלוואי שהיא תענה לי כבר כמו שצריך, הלוואי ואדע מה קורה, אני לא מצפה לפיות ופרפרים אני אסתפק הפעם בשיחה רציפה...
המון רגשות עברו עליי, המון זיכרונות. זה אני.