שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

אדומה

נקודת מבט מתכווננת
לפני 10 שנים. 30 בדצמבר 2013 בשעה 22:36

שולטות הן כמו ויברטורים.

הן באות בכל מיני צבעים, גדלים, צורות, חומרים ואביזרים נלווים.

לפעמים מדובר במוצר מוגמר, באריזה איכותית, עשוי מחומר ממדרגה ראשונה, עולה הון ואף פעם לא במבצע אבל כזה שאת אומרת לעצמך "יום אחד אני אקנה אותו, אני אשקיע כי אני יודעת שזה זה. הוא האחד שלא אהיה אלרגית אליו, כזה שלא ימאס מהר, שיעבוד כמו שצריך, שיידע להתכוונן ללא קושי ושיש עליו אחריות לכל החיים." ואז כשאת קונה לך אותו, החיים מקבלים עוד גוון של סגול או ורוד או ירוק בקבוק.

לצד הטוב ביותר, יש את הבינוני, יש את זה בעל האיכות הירודה, את ההוא שנראה כמו הדבר האמיתי אבל בעצם ריק בפנים או שבור. לפעמים את ממש צריכה איזה ויברטור לימים הקרים אז את קונה את אחד מהם, כשאת יודעת שזה לא יהיה 100%, שבטוח תתאכזבי כך או אחרת ובשלב מסוים הוא יישבר לך או יימאס ואז ייזרק אחר כבוד לאיזורים היותר חשוכים בארון.

ואולם, וזה לא סתם אולם אלא אולם, בגלל שיש כל כך הרבה זבל, לעיתים קשה להבדיל או בכלל להגיע למוצרים האיכותיים והמושקעים. וכל מה שרואים זה את ההצפה של המוצרים הזולים (כן, אלו שמיוצרים ונמכרים בסין/ אינדונזיה וכד').

ובגלל הזבל והבינוני והמזויף, בשלב מסוים עלולים לאבד תקווה שבכלל אפשרי למצוא את הכלים הנכונים להגיע למוצרים הנכונים. ואז! אז פתאום, יום אחד (ולא מיוחד בכלל), תוך כדי דפדוף באתר סתמי כזה או אחר (נגיד AliExpress), את רואה את הויברטור הזה, זה שלא חשבת שמייצרים בסגול לילך, מולך על המסך. נשאר רק אחד במצאי, וזה הזמן להחליט. האם את קופצת על זה? האם משקיעה?

ואני אומרת, אם החיים מזמנים לך ויברטור טוב, תשקיעי. הרי בהשקעה בו את משקיעה בעצמך.

ולעניין השולטות (כי מעט גלשתי עם עניין המטאפורה), אם כבר הכרת שולטת או לצורך העניין (אחרת) או (blank of some sort) שהיא המוצר האיכותי, תקפצי על זה. ואם הכרת שתיים, תראי להן את החזייה שלך!

לפני 10 שנים. 28 בדצמבר 2013 בשעה 19:17

האם אני היחידה שמתעצבנת אחרי שאני קוראת:

 

i enjoy the finer things in life, pretty dresses, fine lingerie, good alcohol and i expect to be pampered.

אני מחפשת גבר שיפנק אותי, שיעזור לי כלכלית, יקח אותי לקניות, sugar daddy , אבל ממושמע.

 

אם היית שולטת, היית כותבת I באות גדולה, כי שולטת אף פעם לא תוריד מעצמה את גדולתה, גם בדברים הקטנים.

אם היית שולטת, לא היית מחפשת גבר שייקח אותך לקניות, כי שולטת איננה ילדה, אלא אשה שיודעת מה היא רוצה ויודעת איך להגיע לשם ולקחת את זה. כי הנשלט הוא האביזר, לא המבוגר האחראי.

אם היית שולטת, היית מתביישת להכניס את כפות הרגליים הללו שלך לפריים והולכת דחוף לעשות פדיקור כי פוט פטיש זאת אמנות, ואת, מותק, לא עומדת בסטנדרטים, לא מבחינת צורת כף הרגל שלך ולא מבחינת הלק המתקלף.

ברגע שאת מציבה את עצמך בעמדה של עזרה כלכלית בתוך מערכת יחסים "מתובלת" שבה את מכריזה על עליונות והרצון שיגרדו לך את הבטן, את מעבירה את השליטה אליו, אל השוגר דדי המיוחל שלך, כי השולט בברז, שולט בזרם.

איכס.

איך אוכל להגדיר את עצמי כ(שולטת) אחרי שדבר כזה קורא לעצמו ליידי. אמיתית.

???

לפני 10 שנים. 26 בדצמבר 2013 בשעה 8:49

לא יכולתי שלא לכתוב על מה שקראתי עכשיו.

ב- YNET התפרסמה כתבה על "עבד" שתובע את ה"מלכה" "שלו" על 14 שנה של רוע לב שבהם היא "ניצלה" אותו.

14 שנה שבהם הוא היה איתה במערכת יחסים מאוד ספציפית, מאוד ברורה, ורק בתום 14 שנה הוא פתאום הביט מלמטה ו"הבין" שהיא "ניצלה" אותו ורמסה את נפשו. הוא פסיכולוג במקצועו, אחד שגם עוסק במקצוע. מה נסגר? זה מבחינתי כבר נמוך מדי. תמיד יש מילת ביטחון ותמיד ניתן להגיד לא. לא זו המהות של העניין כאן?

לא לעניין, חבוב.

-------

הכתבה: (http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4469570,00.html)

ת"א: פסיכולוג תובע 2.5 מיליון שקל ממלכת סאדו

פסיכולוג שעבר משבר אישי פנה לטיפול שהתגלה כיחסי סאדו מאזו. אחרי 14 שנה החליט לתבוע את המטפלת שהפכה אותו לעבד נרצע ומאולף לפצותו ב־2.5 מיליון שקל. "הפכתי קורבן לניצול כה קשה, ציני והרסני, נקבעו לי 50 אחוזי נכות וגיליתי שבכלל אין לה תעודת מטפלת", הוא טוען

תביעת נזיקין שהוגשה בשבוע שעבר לבית משפט השלום בתל אביב חושפת מערכת יחסים שנמשכה 14 שנה בין מי שהגדירה את עצמה מטפלת בשיטת טווינה ומטפלת בעיסוק למטופל שהפך על פי דרישתה לעבד שלה, שאמור לספק את כל "דחפיה הסאדו־מזוכיסטיים".

בתביעה הלא שגרתית טוען התובע, פסיכולוג במקצועו, כי בעקבות "הטיפול" שהוענק לו נגרמו לו נזקים נפשיים, והוא תובע פיצוי בסך 2.5 מיליון שקל.

התובע, גרוש ואב לילדים, טוען כי הגיע אל האישה במהלך משבר אישי קשה. בתביעה נכתב כי הוא "חש בלבול ומצוקה, ומצבו הנפשי היה קשה ביותר עד כדי כך שבחר להימנע מקבלת טיפול בשיטות הקלאסיות. במהלך הפגישה הראשונה, על פי דרישת הנתבעת, פשט התובע את בגדיו למעט תחתוניו ושכב על הרצפה. הנתבעת הניחה את כף רגלה על ראשו של התובע תוך שהיא נותנת לו הוראות מפורשות כי אסור לו להתנגד. התובע פעל בדיוק לפי הוראותיה של הנתבעת תוך שהוא נכנע לכל דרישותיה, והכול מתוך מחשבה כי הטיפול יועיל לו ויסייע לו לרפא את מצוקתו".

מאז, נכתב בתביעה, התמסר הפסיכולוג לחלוטין לשיטת הטיפול הבלתי קונבנציונלית של המטפלת, ולטענתו הפך לכלי שרת בידיה: "בפועל ניצלה הנתבעת את השליטה שהקנו לה יחסי המטפל־מטופל שבינה ובין התובע כדי לבנות ולקיים עם התובע מערכת יחסים של 'שולט ונשלט', שבה הנתבעת שימשה כשולטת ואילו התובע היה הנשלט והכול לצורך סיפוקה של הנתבעת, ומבלי שיש במשחקי השליטה ששוחקו כדי טיפול כלשהו".

 

האקט שבו מניחה המטפלת את כפות רגליה על גופו העירום של התובע חזר על עצמו בתחילת כל פגישת טיפול, כך לפי התביעה, וכן מצוין בה כי מפגישה לפגישה הוסיפה האישה דרישות תוך שהיא טוענת כי מדובר בחלק מהטיפול, אך לטענת התובע "הדרישות — כל כולן אלמנטים של עליונות במסגרת יחסי סאדיזם־מאזוכיזם בין הנתבע לתובעת — יחסים שמטרתם הייתה הסבת עונג לנתבעת".

 

כך למשל באחת הפגישות דרשה האישה מהגבר לעסות את כפות רגליה תוך שהיא מבהירה לו שכך הוא יכול להביע את אהבתו כלפיה. בתביעתו טוען עוד הגבר כי "לאחר זמן מה המסאז' בכפות הרגליים הפך להיות כלי בידי הנתבעת במסגרת מדיניות 'המקל והגזר'... הנתבעת הייתה מאפשרת לתובע לעסות את כפות רגליה רק אם הוא השביע את רצונה, ואילו אם היה 'מתמרד', כדבריה, היא לא הייתה מאפשרת לו לעשות זאת".

 

בנוסף לעיסוי כפות הרגליים דרשה האישה מהגבר במסגרת הטיפול כי הוא ירחץ את רכבה ואת כליה. בהמשך אף דרשה כי בפתיחת כל טיפול יפשוט התובע את בגדיו, יזחל על גחונו וינשק את רגליה. במקרה אחר דרשה המטפלת מהתובע שיביא עימו את דיפלומת הפסיכולוג שלו ודרכה עליה "כדי להבליט את עליונותה על הפסיכולוגיה".

 

לטענת התובע, אט אט וככל שחלפו השנים, הלך והידרדר מצבו והסגידה וההערצה לנתבעת הפכו להיות העניין היחיד בחייו: "השימוש במילה 'עבד' הפך להיות שגור בפיה של הנתבעת. הטיפול הפך בתקופה זו לאילוף, כהגדרתה של הנתבעת עצמה, אשר נהגה לומר לתובע 'אני מאלפת מצוינת, אילפתי אותך כמו שצריך".

עוד טוען הגבר כי בשנים הראשונות נהגה האישה לגבות ממנו תשלום בסך 250 שקל בעבור כל טיפול, אך לאחר שגילתה כי הפסיכולוג גובה עבור שירות שהוא מעניק למטופליו תשלום של 400 שקל, השוותה הנתבעת את תעריף הטיפול לזה שגבה התובע.

 

הרגע שבו הבין הגבר כי עליו להשתחרר מכבליה של המטפלת מתואר כך: "בהבלחה של הבנה שפתאום נפלה בו — תוך שהוא מסתכל מהרצפה שעליה היה שרוע מעלה לפניה של הנתבעת — ראה לפתע התובע את המצב שבו הוא מצוי והבין כי לצורך הצלת חייו הוא חייב להפסיק את מערך התלות המוחלטת". בהמשך התביעה נכתב כי "כמו מכור לסמים קשים אשר צריך להגיע לתחתיות ארעא כדי להגיע לגמילה, היה צריך התובע להגיע לתחתית כדי להציל עצמו מציפורניה של הנתבעת, וכך עשה".

 

התובע פנה למשרד הבריאות במטרה לברר מהי הכשרתה הרפואית של המטפלת. מבדיקתו עלה כי בניגוד לאופן שבו הציגה את עצמה, לאישה אין תעודת מטפלת בעיסוק, ובחודש מאי השנה הגיש התובע תלונה במשטרה נגדה.

 

בתביעתו מציין הגבר כי בעקבות הטיפול שהעניקה לו הנתבעת נגרמו לו נזקים נפשיים קשים ביותר, אשר הסבו לו נכות נפשית קבועה בשיעור של 50 אחוז. בין היתר טוען התובע כי הטיפול קיצר את תוחלת חייו בעשר שנים לפחות ופגע פגיעה אנושה באיכות חייו.

 

את תביעתו חתם הפסיכולוג במילים "חלק מהדברים שעברו על התובע במסגרת ה'טיפול' שעבר אצל הנתבעת ייראה לבית המשפט דמיוני ממש, שכן אדם שאינו מצוי במסגרת מערכת כה מעוותת ונשלט על ידי אדם אחר באופן כל כך טוטאלי יתקשה להבין הכיצד אדם נבון, פסיכולוג במקצועו, יכול ליפול קורבן לניצול כה קשה, ציני והרסני. בדיוק בשל כך ובדיוק בשל העובדה כי העוצמה הגלויה ביחסי מטפל־מטופל יש בה כדי להפוך כל מטופל לעבד נרצע, החוק נותן הגנה ותרופה למטופלים שזכויותיהם נרמסו כך".

 

טרם הוגש כתב הגנה.

לפני 10 שנים. 22 בדצמבר 2013 בשעה 11:10

לצערי ההשראה תמיד נוחתת עליי בשני מקומות שבהם קשה לי להעביר אותה לכתב: המקלחת ולפני השינה. בשני המוקדים האלה מתרחש איזשהו תהליך שבו עוברות דרכי מחשבות שראויות להעלאה על הכתב ואם במקרה השני זה יחסית אפשרי כי כל מה שאני צריכה לעשות זה לקום ולהדליק מחשב, במקרה הראשון אני צריכה להתחיל לבנות תהליך זיכרון כדי שהמלים שזורמות דרכי לא ילכו לאיבוד. לצערי זה לא ממש מצליח כי אני מתחילה לחשוב על למה הספוג מתפרק והאם לחפוף עם השמפו או עם המסיכה ולמה אני לא מוחקת את השיר הזה מהאייפוד (אני תמיד מתקלחת עם מוזיקה).

אז עכשיו, כשאני מוקפת בזמן ריק שלתוכו ניתן לצקת כמעט כל מה שאני רוצה, אני מנסה לשבת ולהעלות את מה שחשבתי ועיצבתי בראשי בשבוע האחרון. מי שקורא את מה שאני כותבת באופן רציף, יודע שלא אכתוב סתם. אז בשבוע האחרון הצטברו כל מיני דברים לכתוב אבל לא קל לשחזר הכל בסדר שבו הם צפו ועלו.

השלג הירושלמי הביא עימו הסתגרות בבית וקור שלא דמיינתי שיוציא ממני כ"כ הרבה תסכול וזעם. אם יש דרגות עצבים, אני דילגתי על כמה מהן הישר לתוך זעם על הטמפרטורה בבית וכעס על זה שעזבתי את החורף בסין רק בשביל להגיע למצב שבו אני בוחרת לשבת עם ספר באמבטיה כי החימום יותר אפקטיבי על שטח קטן. מה שעוד הוא הביא עימו, זו התנסות בתחילה וסוף של מערכת יחסים שהייתה יכולה להיות מעט יותר ארוכה מהכאילו שבוע שבו היא התקיימה.

הבחור היה בחור רגיל לחלוטין. מה שהקשה עליי לחלוטין. הכרתי אותו דרך אתר היכרויות רגיל והדייטים היו חביבים מאוד. לא נמשכתי אליו, אבל זה משהו שאני יודעת שנבנה לאורך זמן, אז העניין לא מהווה שיקול מבחינתי. השיחה זרמה, הוא היה לא יפה ולא מכוער (לצערי לא קירח, אבל מתפשרים...), אינטליגנטי ועמיד. אבל העניין הוא שהעניין של השליטה יצא די מהר והוא, כמו שאמרתי, רגיל. ולכי תסבירי לבחור רגיל שאני רגילה למשהו ימינה ושמאלה מהרגיל, עם נסיקות וצלילות וסלטות. שלרדת לו לא נמצא בראש מעייניי, כמו גם הסיפוק שלו לעומת שלי. כמה קשה להסביר משהו שבמצב שונה לא מצריך הסבר כלל. הרי מבחינתי הסיפוק שלי מביא לסיפוק שלו. כמובן שבתוך מערכת יחסים יש עוד שכבות ורבדים ושחור ולבן מתרחבים לפלטת צבעים, אבל בשלב הראשוני, הבסיסי הזה, זאת מי שאני. אז זה התחיל ונגמר, גם מהסיבות האלה וגם מכיוון שלא ראיתי את עצמי חיה איתו חיים ועל כן מבחינתי חבל על הזמן של שנינו בלפתח משהו שעתיד להסתיים מספר חודשים מהיום. אני פה בשביל הפרס הגדול, לא פרסי הניחומים.

שלושת המטרות שלי בהגעה לישראל היו והינן בן זוג, עבודה ודירה (שכירות, כן?). הסדר של שתי הראשונות לא היה לי חשוב, אבל ידעתי שהדירה תהיה השלב האחרון. אז יופי לי שתכננתי אבל הדירה דילגה לה למקום הראשון של ה"בוצע" ואני עוברת לגור לבד בחודש הבא. ואם בעבודה עסקינן, אז אני לוקחת את הזמן. בפעם הראשונה אני מאפשרת לעצמי לבחון לפני שאני מחליטה על מסלול במקום לקבל בחירות תוך כדי. כרגע אני במקום שאינני חייבת ללכת על המיידי, ויש לי הזדמנות פז להבין מה אני רוצה להיות עכשיו שאני כבר גדולה. יש לתקופה הזו פקיעת תוקף, שאם אגיע אליה לפני שאמצא את מקומי אצטרך להתפשר ולהתקדם משם, אבל למזלי יש לי מרווח נשימה עד אז.

טוב, מספיק לחפור.

נקסט.

לפני 10 שנים. 12 בדצמבר 2013 בשעה 21:23

עד לחזרתי לא הייתה לי גישה לבלוג שיש לי בתפוז. אז לא הייתה ברירה אלא לכתוב כאן.

אבל עכשיו, כשיש לי בחירה, אני עדיין בוחרת לכתוב כאן. אולי זה קשור לאנונימיות ושאת כמות האנשים מכאן שנפגשתי איתם במציאות ניתן לספור על יד אחת.

וכמובן, על סדר היום (כמובן מבחינתי, כן?) אלו חברויות ובחורים.

חוץ מהאתר הזה אני נמצאת ונוכחת באתר היכרויות (לא, זה לא ג'יידייט) "נורמלי", מבקשת מחברים לחשוב על חברים רווקים ולא בוחלת גם בבנים של חברים של חברות של אמא שלי. עד עכשיו היו שני דייטים (בשבועיים), לשניהם לא יהיה המשך. הראשון כי הוא לא יצר קשר, ואני לא מהחופרות או הלוקחות ללב (wait for it) והשני היה מתוחכם הרבה יותר. גם חיבבתי את הבחור וגם היה לנו על מה לדבר והדייט נגמר בסבבה. אולם אחרי יומיים הוא לא יצר קשר ולא הצלחתי להבין מה העניין. אז שאלתי את חברתנו ששידכה בינינו מה העניין? והוא אמר לה שהוא קיבל את הרושם שאני לא בעניין.

עכשיו. זה דבר אחד כשאני לא בעניין, ודבר שני להשליך עליי את חוסר העניין של אותו עלם. הייתי גיבורה וכתבתי לו שלמרות שלא נהוג שהבחורה תיצור את המגע הראשוני לאחר דייט ראשון, החלטתי להיות אמיצה (איפה הסמיילי לזה???) ושהיה לי מאוד נחמד ושאשמח להיפגש שוב. לא אלאה בפרטי כל ההתכתבות, אבל רק אכתוב שהוא גלגל אליי את "תחושת הבטן" שלו שאני לא בעניין. בחור, זה בסדר לא להיות בעניין. אבל אל תצפה ממני להשלים לך את רגשי הנחיתות. וכן, אני בחורה ישירה. זה נחשב לפלוס, חבוב. אצלי אין "אם אתה לא יודע אני לא אגיד לך". רעבק, אני בת 31, חזרתי עם מטרות ולא לעניין שתבזבז את זמני אם אתה לא בטוח בעצמך.

פעולת הציפה שמורה לגופות בנהר (אם צריך להסביר את המטאפורה, עזוב אותך מהבלוג הדבילי הזה ועבור הלאה).

אז מסקנה: אם הוא לא מתקשר = הוא לא מעוניין מאיזו סיבה לא רלוונטית שלא תהיה. וכן, ידעתי את זה גם לפני זה. נקסט.

ולגבי חברויות. לפני החזרה צמצמתי למינימום קשר עם חברה שלא נעמה לי. עכשיו אני מתלבטת לגבי עוד אחת. זה נכון שאין לי עודף חברים כאן, ויש צורך באנשים חדשים ללא קשר למלאי הקיים, אבל אני אדם של איכות על פני כמות. והחברה הזו, הרוויחה ביושר את מקומה על המוקד. אנו חברות הרבה שנים, עם אפס אנד דאונז, אבל אני מאוד לא אוהבת כשעוקצים אותי ומנסים להציג אותי בתור חסרת מושג וטיפשה. עכשיו. אני כן יכולה להבין למה מישהו שאינו קרוב אליי ירצה מסיבה אפלולית כלשהי לעשות זאת, זה לגיטימי בעיניי שאדם שאינו מחבב אותי יתנהג אליי בצורה לא חביבה, וכבר שנים שאני מעבירה את האנשים האלה הלאה הרחק ממני. אבל עם חברות אינני מרימה חומות, אינני עוקצת או מוכיחה את חוכמתי כשהן לא במצב אידאלי.

וחברה זו, כנראה שזה הזמן שלה לזרוח כשאני, שלא הייתי בישראל 5 שנים, זקוקה לעצה לגבי הנעת תהליכים אישיים, קבלת החלטות עם השפעות לעתיד הקרוב, התאקלמות מחדש וכל מה שתושב חוזר עובר בדרך לתושבות חוזרת. אני כעיקרון אדם חיובי (אך מציאותי), וגם כשקשה שומרת על אופטימיות וגם עכשיו, כשהרבה דברים פתוחים וללא וודאות, אני עדיין עם מוטיבציה גבוהה וממש לא מחפשת בניינים גבוהים.

היא בוחרת להזכיר מערכת יחסים שנגמרה לפני שש שנים בתור הדוגמא הלגיטימית למערכות היחסים שאני צריכה להתייחס אליהן, מעבר מבית אמי כמשהו שהכי חכם לעשות רק אם זה לדירת שותפים או כשמוצאים בן זוג תוך התעלמות מזה שגרתי לבד בשנתיים האחרונות ואינני מעוניינת בכלים, זבל, ג'יפה והרגלים של אדם הזר לי אלא אם מדובר בבן זוג והוא יעבור מבחן התאמה לפני תחילת מו"מ על מגורים משותפים, בין היתר.

בקיצור (וקיצרתי כי אני לא אוהבת לזרוק רפש, זה מלכלך הן את הזורק והן את הקורבן) יש פה בעיה קלה של התאמת ציפיות, בעיקר שלי אני מניחה. ואם הבעיה היא שלי, הפיתרון יבוא ממני. ובתוך כל זה אני מנסה להפחית בהחלטות שחור-לבן. מה יהיה?

לפני 10 שנים. 30 בנובמבר 2013 בשעה 18:08

מכיוון שהרבה שואלים אותי על סין, החלטתי לכתוב פה מעט כך שלא אצטרך לחזור על זה.

האמת, אני שונאת את השאלה הזו. מבחינתי (ואני יודעת שזה סובייקטיבי), זה כמו לשאול מישהו שגר בתל אביב איך זה לגור שם.

הייתי זרה בין זרים, היה לי שקט והיו לי חברים. הייתה לי שגרה והייתה לי רכבת תחתית שלא כלאה אותי בביתי רק בגלל שאין לי אמצעי תחבורה פרטי בשבת. היה לי חופש לעשות ככל העולה על רוחי, וזה למרות שאחד הדברים הראשונים ששואלים אותי עליהם זו הצנזורה. אני תמיד עונה שכן, אכן יש צנזורה. אבל בסין אף אחד לא ייכנס למועדון ויירה ביושבים בו רק בגלל שהם שונים. אין אקדחים בסין. הדבר היחיד שלא מתקבל בהבנה זו ביקורת על המשטר. ולא, אין לי כוונה להיכנס לזה עם מישהו שאף פעם לא היה בסין, לא יודע את השפה, לא מכיר את התרבות ולא מבין את המהות הסינית. וזה שנסעת בטיול מאורגן לשופינג וסחבו אותך לארמון הקיץ לא מטה את הכף.

אלו היו חיים רגילים לחלוטין מבחינתי שעם השנים הפכו להיות יותר ויותר נורמלים, לטוב ולרע. להגיע לסין היה כמו להיות עולה חדשה שמגיעה ללא משפחה ושאף אחד לא ממש מחכה לה. לא היו לי חברים קרובים, לא הייתה לי רשת ביטחון. היה לי כרטיס טיסה חזרה למספר חודשים לאחר הגעתי, למקרה שלא יצליח. העניין הוא שכישלון לא היה אופציה.

עבר מעט זמן ורכשתי חברים טובים שעדיין מהווים חלק מחיי. למדתי להבין את הרדיו ואת מה שאומרים לי, להפסיק לדבר עם הידיים ולהביע את עצמי בצורה חד משמעית (לא מובן מאליו). הבנתי שאני מבינה את השפה כשהצלחתי להתעצבן בסינית וכשחבריי לעבודה ביקשו שאקרא בשבילם את הודעות הספאם שבסין כ"כ אוהבים לשלוח. אני אוכלת את האוכל הסיני, שהוא ממש לא כמו בישראל, סיגלתי גינוני שפה סינים שאין לי כל כוונה להיפטר מהם ולעיתים, אני חושבת כמו סינית.

אז איך זה בסין? כמו בכל מקום אחר, רק עם הרבה יותר אופציות. יש את כל סוגי האוכל שרוצים, יש מסעדות אהובות ויש שווקים לכל דבר. יש שוק שאני קוראת לו השוק שלי, וכל החברות שלי יודעות למה אני מתכוונת. בבייג'ינג אפשר להגיע מקצה לקצה בשני יואן. הם עם עקשן, עם לב ענק וצריך המון סבלנות, שתמיד משתלמת. בשלב זה, ה"שם" יותר קל לי מה"כאן" ובשלב זה אני עדיין מ"שם".

ולעיקר: אל תשאל אותי איך זה שם ואל תצפה שאפרוס את חוויותיי. אני לא נפתחת בקלות (לא פיזית ולא מנטאלית) אז אנא לא לזיין לי את השכל ולא לשאול שאלות מתחכמות. נמאס לי להוסיף גבולות!

לפני 10 שנים. 29 בנובמבר 2013 בשעה 10:43

זה יהיה קצר.

חזרתי לפני יומיים.

כרגע אני מרגישה כמו חייזרית. אני מודעת לכל הקורה סביבי, אבל לא מבינה למה דברים קורים ככה ולא אחרת.

כבר הייתי במרכז העיר, בבנק, בסופר, בקופת חולים, בבית קפה.

והכל שונה לי. המטבעות מוזרים לי, התסרוקות לא מסתדרות לי.

כל הבית נראה כמו מזוודה ענקית שהתפוצצה ופוזרה ברחבי החלל של הדירה.

ועכשיו צריך למיין את הכל ל"את זה צריך עכשיו" ו"את זה צריך אחרי מעבר הדירה הבא".

איך מכניסים חמש שנים בדירה שאינה ביתי?

שלא לדבר על זה שאת רוב הדברים בכלל לא אספתי עדיין והם מחכים לי ברחבי ישראל, מעלים אבק של מישהו אחר.

 

טוב, חזרה לפריקה.

בינתיים לא מרגישה קינקית במיוחד.

בתקווה שזה ישתנה בקרוב.

מה שכן, אני מתחילה לפרוס את רשתי.

לפני 11 שנים. 6 בנובמבר 2013 בשעה 15:18

אז הנה, חזרתי לכלוב אחרי הפסקה לא יזומה.

וקראתי בבלוגים, והסתכלתי בתמונות. את אחת התמונות שרז שם אפילו הגנבתי להיות שומרת המסך שלי.

בזמן שלא הייתי, הייתי במקום אחר.

נגמר חוזה האינטרנט במקום שבו אני גרה ולא חודש בשלב זה.

בעקבות כך, הפסקתי להיות עם המחשב fל הזמן והתחלתי להתעסק בדברים אחרים כמו ספרים!

אתמול היה יום העבודה האחרון שלי.

עד היום בבוקר לא הרגשתי שום דבר שונה.

והנה קמתי היום, והלב פתוח. הרגשה פיזית של שינוי מתקרב.

 

והתעצבנתי היום. וכמעט ביטלתי את מחר ואת כל הסופ"ש.

אני מקווה שהיה שווה לא לבטל.

אני רגישה וסף הסבלנות נמוך.

בבקשה אל תנסה אותי ותהיה בז טוב.

בשביל ששנינו נהנה ולא רק אני.

לפני 11 שנים. 12 באוקטובר 2013 בשעה 16:41

בטח למי שלא למד סינית מעולם, שלושת האותיות הללו לא אומרות דבר.

אבל למי שכן טמן את ידו בקערת הסינית, שלושת האותיות הללו הן עולם ומלואו.

על מנת להתקבל לאוניברסיטה, לפני שלוש שנים, עשיתי את מבחן הרמה הזה 4 פעמים.

הפעם השלישית הייתה הכי מוצלחת ואותה הגשתי בבקשת הקבלה.

 

אז עכשיו אני כבר אחרי התואר, אחרי הגשמת החלום שלי.

אז למה לעשות שוב?

המנהל שלי שאל את אותה השאלה.

אז למה באמת?

התשובה הראשונית שלי תהיה שאם אתה כבר שואל, סימן שאתה לא מבין מה מניע אותי.

מבחן הרמה הזה הוא הרבה יותר מדף נייר המצביע על הרמה.

הוא סמל, הוא פסל בדמות הידע שלי שאני מציבה כשאני מקבלת את התוצאות.

הוא השאיפה שלי ואחד ממדדי ההצלחה שלי.

כמו פסיכומטרי, המבחן עובד על טכניקות, אבל אם אין ידע, גם לא תהיה הצלחה.

 

המבחן מחולק לשש רמות, אני עושה את רמה שש (בשביל התואר השני הייתי צריכה את רמה חמש).

אבחן פעמיים, פעם אחת החודש, ובפעם השנייה בנובמבר.

 

ולמה אני כותבת על זה כאן?

כי בכל ארבעת הפעמים הקודמות נרשמתי בדקה האחרונה.

לא יודעת למה, לא יודעת איך אבל זה קרה לי בכל אחת מארבעת הפעמים ההן.

פעם אחת זה הגיע לדמעות כשגיליתי שמדובר ביום האחרון להרשמה ולא היה עליי דרכון.

 

אז הפעם, אמרתי לעצמי: "צינית, לך זה לא יקרה שוב!"

ומה????

למבחן של אוקטובר נרשמתי בסבבה.

ולמבחן של נובמבר מה?

בדקתי מראש באתר המבחן עד מתי אפשר להירשם (עד מחר) ועל כן באתי היום לבית הספר שבו אני עושה את המבחן על מנת להירשם.

ומה??? הם, הבני זונות, סגרו את ההרשמה כבר ביום חמישי.

וואו.

וואו וואו.

הדם עלה לי לראש.

שמעתי הזנקת מסוקי חילוץ לגוש אדם הזה שעמדה מולי עם אדישות בעיניים.

דרך טובה לדעת שהסינית נמצאת ברמה טובה, זה כשאת יודעת להתווכח בסינית.

התווכחתי כמו אחרונת הקונות בשוק המשי חמש דקות לפני הסגירה.

כמו אמא לשמונה שהאוכל של השמינייה תלוי בתוצאות הוויכוח.

רק מה? לא עזר.

הכפרה שהייתה שם אמרה לי שנכון, באתר כתוב ככה. אבל הם, הם כבר שלחו את הנתונים.

היא ייעצה לי להירשם למבחן במחשב (שהתנאים שלו פחות טובים לי), או אונליין, שם ההרשמה עדיין פתוחה, על פי התאריכים המקוריים. אבל לא אצלם.

 

אז אחרי התבוסה בקרב, ומלחמה עם האתר דרך הסלולרי, פתחתי את המחשב כמו ילדה טובה, בזבזתי חצי שעה בלמצוא לינק שעובד ונרשמתי.

שילמתי אונליין (איזה כיף שלא צריך לנסוע שעה בשביל לשלם פיזית) ונשמתי לרווחה.

 

חסר לי שאני לא עוברת את המבחן.

פעמיים.

בשליש העליון.

לפני 11 שנים. 7 באוקטובר 2013 בשעה 6:32

זה מפליא אותי כל פעם מחדש שבשביל להתחיל משהו או להידבק ברצון להתחיל, צריך פעם אחת.

כמו גם, שמספיקה פעם אחת של לא לעשות משהו על מנת להמשיך לא לעשות אותו.

ההקשר כאן הוא ספורט, אבל כמובן שזה תקף לכל דבר אפשרי.

אני לאט לאט נכנסת לכושר, הן מתוך הבריאות שמתלווה לזה והן כי אני רוצה לאפשר לעצמי לעשות דברים ולאתגר את עצמי פיזית.

בפיזית, הכוונה לטיפוס.

תמיד הייתי ילדה ששואפת לגובה, בין אם זה לטפס על אדן החלון, או התעניינות יתרה בגגות.

אז לקראת החזרה לישראל, שבה לא חסר מסלולי טיולים מאתגרים, אני מתחזקת ומתכוננת.

 

מעבר לזה,

עזבתי את הדירה ועכשיו אני גרה עם חברה לעבודה וכלבלב חמוד בשם בי.

אני לא אשה של כלבים, מכל סוג שהוא, אבל הכלב המתוק הזה כבש אותי.

ככל שהחזרה לישראל מתקרבת, כך הכתבות ב- YNET הופכות יותר ויותר עוינות לחזרה.

אולי די לכתוב שזה דור אבוד, לא מאופס, שחי על חשבון ההורים???

איך אתם רוצים שישראלים בגולה ירצו לחזור לישראל עם הכתבות האלו?

בעל פעם שאני קוראת את זה, זה מסובב לי משהו בלב ואני חושבת לעצמי האם עשיתי את הבחירה הנכונה?

האם זה באמת הדבר הנכון לעשות?

אם אין לאנשים כסף, איך יש כל כך הרבה מכוניות חדשות?

איך אנשים טסים כל הזמן לחו"ל?

משפצים מטבחים ומרחיבים דירות?

 

האם אני רוצה לקנות דירה בכלל?

ואיך יוצאים לדייט עכשיו?

האם זה כבר לא לגיטימי שהגבר משלם?

האם אחשב כאשה עם דולרים בעיניים אם זה מפריע לי שבדייט הראשון אין חצי חצי?

ובכלל, האם זה בסדר עכשיו להסכים להיפגש עם מישהו שנמצא "בין עבודות"?

 

יאאלה, זה אשכרה עלייה שנייה.

אין קשיי שפה, יש שוק תרבות.

 

אז אם תראו בחורה בת 31 מסתובבת עם מטרייה בקיץ- זאת אני!

אוכלת צהריים בשתיים עשרה- זאת אני!

מתהלכת פעורת פה בסופר כי היא רגילה לחנויות לזרים וגם שם אין כל מה שרוצים- זאת אני! (זה אשכרה לקוח מתוך העלייה של שנות התשעים. תשאלו כל רוסי לגבי חוויית הסופר הראשונה שלו והוא יספר איך הוא התהלך הלום קרב בין המדפים)

מתלהבת שהבגדים יושבים עליה טוב מהפעם הראשונה כי יש מידות שכוללות תחת- זאת אני!

 

לכל המתעניינים: לתחת שלום.