לצערי ההשראה תמיד נוחתת עליי בשני מקומות שבהם קשה לי להעביר אותה לכתב: המקלחת ולפני השינה. בשני המוקדים האלה מתרחש איזשהו תהליך שבו עוברות דרכי מחשבות שראויות להעלאה על הכתב ואם במקרה השני זה יחסית אפשרי כי כל מה שאני צריכה לעשות זה לקום ולהדליק מחשב, במקרה הראשון אני צריכה להתחיל לבנות תהליך זיכרון כדי שהמלים שזורמות דרכי לא ילכו לאיבוד. לצערי זה לא ממש מצליח כי אני מתחילה לחשוב על למה הספוג מתפרק והאם לחפוף עם השמפו או עם המסיכה ולמה אני לא מוחקת את השיר הזה מהאייפוד (אני תמיד מתקלחת עם מוזיקה).
אז עכשיו, כשאני מוקפת בזמן ריק שלתוכו ניתן לצקת כמעט כל מה שאני רוצה, אני מנסה לשבת ולהעלות את מה שחשבתי ועיצבתי בראשי בשבוע האחרון. מי שקורא את מה שאני כותבת באופן רציף, יודע שלא אכתוב סתם. אז בשבוע האחרון הצטברו כל מיני דברים לכתוב אבל לא קל לשחזר הכל בסדר שבו הם צפו ועלו.
השלג הירושלמי הביא עימו הסתגרות בבית וקור שלא דמיינתי שיוציא ממני כ"כ הרבה תסכול וזעם. אם יש דרגות עצבים, אני דילגתי על כמה מהן הישר לתוך זעם על הטמפרטורה בבית וכעס על זה שעזבתי את החורף בסין רק בשביל להגיע למצב שבו אני בוחרת לשבת עם ספר באמבטיה כי החימום יותר אפקטיבי על שטח קטן. מה שעוד הוא הביא עימו, זו התנסות בתחילה וסוף של מערכת יחסים שהייתה יכולה להיות מעט יותר ארוכה מהכאילו שבוע שבו היא התקיימה.
הבחור היה בחור רגיל לחלוטין. מה שהקשה עליי לחלוטין. הכרתי אותו דרך אתר היכרויות רגיל והדייטים היו חביבים מאוד. לא נמשכתי אליו, אבל זה משהו שאני יודעת שנבנה לאורך זמן, אז העניין לא מהווה שיקול מבחינתי. השיחה זרמה, הוא היה לא יפה ולא מכוער (לצערי לא קירח, אבל מתפשרים...), אינטליגנטי ועמיד. אבל העניין הוא שהעניין של השליטה יצא די מהר והוא, כמו שאמרתי, רגיל. ולכי תסבירי לבחור רגיל שאני רגילה למשהו ימינה ושמאלה מהרגיל, עם נסיקות וצלילות וסלטות. שלרדת לו לא נמצא בראש מעייניי, כמו גם הסיפוק שלו לעומת שלי. כמה קשה להסביר משהו שבמצב שונה לא מצריך הסבר כלל. הרי מבחינתי הסיפוק שלי מביא לסיפוק שלו. כמובן שבתוך מערכת יחסים יש עוד שכבות ורבדים ושחור ולבן מתרחבים לפלטת צבעים, אבל בשלב הראשוני, הבסיסי הזה, זאת מי שאני. אז זה התחיל ונגמר, גם מהסיבות האלה וגם מכיוון שלא ראיתי את עצמי חיה איתו חיים ועל כן מבחינתי חבל על הזמן של שנינו בלפתח משהו שעתיד להסתיים מספר חודשים מהיום. אני פה בשביל הפרס הגדול, לא פרסי הניחומים.
שלושת המטרות שלי בהגעה לישראל היו והינן בן זוג, עבודה ודירה (שכירות, כן?). הסדר של שתי הראשונות לא היה לי חשוב, אבל ידעתי שהדירה תהיה השלב האחרון. אז יופי לי שתכננתי אבל הדירה דילגה לה למקום הראשון של ה"בוצע" ואני עוברת לגור לבד בחודש הבא. ואם בעבודה עסקינן, אז אני לוקחת את הזמן. בפעם הראשונה אני מאפשרת לעצמי לבחון לפני שאני מחליטה על מסלול במקום לקבל בחירות תוך כדי. כרגע אני במקום שאינני חייבת ללכת על המיידי, ויש לי הזדמנות פז להבין מה אני רוצה להיות עכשיו שאני כבר גדולה. יש לתקופה הזו פקיעת תוקף, שאם אגיע אליה לפני שאמצא את מקומי אצטרך להתפשר ולהתקדם משם, אבל למזלי יש לי מרווח נשימה עד אז.
טוב, מספיק לחפור.
נקסט.
