אדומה

הסימנים שהוא עבר תחת ציפורנייה החלו להופיע לאט לאט. כמו כוכבים שמתעקשים להפציע כשהשקיעה עדיין לא סיימה את עבודתה, בתחילה לא רואים, אבל אט אט אפשר להבחין בהם. זה היה הזמן האהוב עליו, לא הכאב, לא ההשפלה, אלא ההכרה שזה אכן היה, שהיא הייתה איתו- גם אם לא שלו- לזמן קצוב. הייתה והלכה. כמו תמיד. לא משנה מה הציע, סירבה להישאר.
בעולם שבחוץ, עמדתה הייתה נחותה משלו בהרבה אך הוא כבר מזמן הפסיק לגעור בה כמו בשאר. בתחילת הקשר ביניהם הוא עדיין היה מתייחס אליה כמו לשאר הזבל, עד שיום אחד היא הבהירה לו שחוקי המשחק השתנו. כל מה שהיה צריך זה נעלי עקב, מהדק והשולחן הכבד שלו שהוא היה כ"כ גאה שהצליח לייבא מאיטליה.
לקח לו שבוע לקבל את זה. לקח עוד חודש עד שהיא הסכימה להיפגש איתו שוב. יותר הוא לא השתמש במילה "לא" בנוכחותה. בכלל, ככל שעבר הזמן, נוספו עוד ועוד מלים שנאסר עליו להגיד; "אני", "שלי", "עכשיו".. כמו בכל מקרה של התמכרות, הוא היה בטוח שיוכל להפסיק את זה בכל שלב. עכשיו הוא צחק על התמימות שלו. ההתמכרות הייתה טוטאלית, מוחלטת ובלתי שבירה. כמוהה.

סרט מרשים, בהחלט מעורר מחשבה. האם הייתי בוחרת באותה הדרך אם הייתי במקומה?