אז הנה. חזרתי הבייתה, ישר לתוך העבודה והלימודים. היה דיליי של שבע שעות, אבל בסוף נחתתי חזרה.
מה שמצחיק זה שבארץ לא פתחתי את הכלוב אפילו פעם אחת. האם זה אומר שהקסם פג?
כשהתעדכנתי בכל הבלוגים המועדפים, גיליתי שדברים שהקסימו אותי פעם, לא מעניינים אותי יותר. רומנטיקה כבר מזמן לא ממש מזיזה לי, אולם עכשיו זה נראה לי לא אמיתי. ז"א, אני מבינה שזה אמיתי, אבל לי זה נראה שייך לעולם אחר. מה שחשוב לי עכשיו זה כבוד, קשב, ספייס.
אתמול הודאתי שאינני מאמינה שאהיה שוב בקשר. נראה לי שזה לא היה הזמן הכי חכם להגיד את זה כי נראה שכל מה שאני אומרת לאחרונה מוצא דרך להתגשם (הדברים הרעים כמובן). אולם כך אני מרגישה. הצד השני פירש זאת אחרת: שאני כ"כ מתרכזת בלימודים שכל השאר אינו מצליח לעורר בי עניין. למרות שאכן יש לי יכולת ריכוז מאוד גבוהה, אני לא יודעת אם להסתפק בסיבה הזו או לקרוא לזה תירוץ.
אין לי חשק ולא בא לי. אני מתפקדת, הכל בסדר. אבל לא בא לי להקשיב לאחר. לא בא לי להשקיע תשומת לב. כן הייתי שמחה אם מישהו היה משקיע אותה בי, לא מציק אלא פשוט משרת. אולם רק מתוך ידיעה שלא יקבל חזרה. וזה אני מניחה, משהו שהכלוב יכול לספק. אבל הכלוב ואני, אנו מנהלים יחסים בשלט רחוק מאוד.
עכשיו שהייתי בארץ ופגשתי חברה, דיברנו על תכלית המלצרים. אני אמרתי שמעצבנת אותי הגישה שלהם, של "אני לא סתם מלצר! אני עוד איזה שקר-כלשהו-הפסקתי-להקשיב-לא-מעניין-אותי". בחיית, תהיה מלצר ותסתום. התפקיד שלך זה להגיש לי את הקפה בלי לשפוך אותו עליי, ואתה עוד אמור לקבל על זה תשר. לא מעניין אותי שאתה צייר מתוסכל או סטודנט קשה יום, מעניין אותי שהקפה לא יעבור את גבולות הספל לפני שאני מקבלת אותו. אה, והייתי מלצרית. וניקיתי מדרגות. ועשיתי בייביסיטר. והייתי קופאית. אז בבקשה בלי תגובות יפות נפש, אני אמחק אותן. כי יפת נפש אני לא.
היית מאכזב. הדבר הכי מעניין היה המשחק. השני יותר מהראשון. אם אתה לא בקטע של להשקיע, אני לא בקטע של לבזבז עליך זמן. לא למדת בע"פ, לא בחרת מקום שמתאים לי אלא סמכת על המלצה של מישהו אחר שלא מכיר אותי ולא יודע שאני לא אוכלת בשר, לא התלבשת כמו שאני אוהבת ולא הבאת לי מזכרת משוודיה או את התקליט שביקשתי. בעצם, חוץ מלאסוף אותי, לפתוח לי דלתות ולהחזיר אותי לא עשית דבר נכון. אפילו את לוח השחמט לא אתה קנית. משהו שאמור להיות אישי.
NOT
GOOD
ENOUGH
אז מה עושים עכשיו?
לפני 12 שנים. 23 במאי 2012 בשעה 9:57