במהלך 51 הימים שלא כתבתי עברתי שינויים גדולים כקטנים שדווקא מאוד רציתי לכתוב עליהם.
רק שכל פעם משהו הסיח את דעתי, דרש את תשומת ליבי והבלוג הקטן שלי נזנח לאנחות.
אני כבר בת 30 (תודה רבה על הברכה, רפו).
אני שוקלת 13 קילו פחות, ועדיין רחוקה 11 קילו מהמטרה הראשונית. שיניתי את כל צורת החשיבה שלי לגבי אוכל ומראה, אולם מה לעשות, בשבוע שעבר הגיעה נקודת שבירה ראשונה. שזה בסדר, פשוט החזיר אותי למציאות של התמודדות עם העובדה שהראש עוד צריך להתרגל לגוף החדש. אני עובדת על זה, וגם על מנוי לחדר כושר, עסק לא זול כאן, לצערי.
חברה הגיעה מהארץ לבקר אותי והוציאה אותי משלוותי די הרבה. בסוף ישבנו ודיברנו, אבל זה לקח ממני המון כוחות שאני מניחה גרמו לי לאכול יותר אחרי שהיא עזבה. הרגשתי חלשה ומותשת אחרי השיחה איתה, בעוד היא הרגישה יותר טוב. יש סיבה שאני כמעט לא נכנסת לוויכוחים, זה דורש ממני המון כוחות שאני לא אוהבת ולא תמיד יכולה לתת. בזמן הוויכוח אני לא מרגישה בכך, אבל זה קופץ עליי אח"כ ומצריך צבירת אנרגיה מחדש וזמן לחזור לעצמי. טוב, לפחות השבירה מובנת לי יותר עכשיו (הייתי צריכה לכתוב כאן לפני זה!!).
בשבוע הבא אני שוב מגיעה לביקור מולדת מאוד עמוס. אני מרגישה שהתחלתי לחיות ולחוות ולצבור חוויות בקצב מוגבר, אולי זה הגיל...
בתכנון ים המלח, תל אביב, חיפה, קיסריה וכמובן ירושלים.
התחלתי לחשוב ברצינות מה אעשה אחרי סיום התואר. אני מאוד מתחבטת באם לחזור לישראל או לנסות מדינה אחרת. אני נקרעת בין שתי האופציות האלה, כי זה או ישראל או משהו אחר. אני חושבת קדימה, אני חושבת רוחבית וזה מעסיק אותי המון. גם יש את הנושא לתיזה, אותו אני רוצה לקשר לעבודה אפשרית בעתיד, שגם על זה לא נסגרתי. אני חייבת לקרוא ולחקור יותר, אחרת עוד שנה אמצא את עצמי תקועה במקום.
לא נשמע כמו בלוג ששייך לכלוב... כנראה שיש לי כמה דברים על הלב. אז עד כאן, אני הולכת להתאפס על עצמי.
