אני לומדת לבקש עזרה.
בדרך כלל אני לא שמה לב שאני זקוקה לעזרה עד שמישהו שואל אותי אם אולי אפשר לעזור לי.
אני מודה שהרבה פעמים גם לא הייתי צריכה עזרה, אני תמיד זו שעוזרת (כמה קלאסי מצידי)...
אולם לאחרונה התיזה כופפה אותי, ומצאתי את עצמי בפינה מבלי שאדע או אבין שאני בפינה.
קשה לי לכתוב, פיזית. קשה לי לשבת ולכתוב את התיזה.
יש לי את כל החומר ואני מתקשה לתרגם אותו למעשים.
אז אתמול ביקשתי עזרה.
בהתחלה ביקשתי מחברה שתהיה איתי וכך תיווצר מחויבות מסוימת.
זה היה בעייתי כי נפגשנו במקום שהיה קשה להיכנס לאווירת לימודים, אבל כן הצלחתי כמעט לסיים מאמר שקשור ליחסים (המיוחדים) של ישראל וארה"ב.
ובלילה ביקשתי עזרה מהצד השני של אסיה, מישראל.
הבעיה הייתה שלא הבנתי למה אני לא מצליחה לכתוב.
אין לי בעיות ריכוז ואף להיפך, אני מסוגלת לחשוב בבהירות גם בזמן שיפוץ בדירה ליד.
גם אין לי לקויות למידה כלשהן.
בינתיים הפיתרון שהוצע זה ספרייה וחופש מהעבודה.
אני אלך על הספרייה, ואעבוד בערב שלוש פעמים בשבוע, כשהראש כבר לא עובד...
אני כל כך רוצה להיות כבר אחרי.
אולי מזה אני חוששת, שהאחרי הוא כבר לא מתישהו, אלא כאן. בין אם אני יושבת ומקלידה או מסתובבת בבית וסובלת, העתיד שלי כבר מתחיל להיות ההווה שלי ואני לא מתאימה את עצמי.
אני מתמרדת כנגדו ולא מוכנה לקבלו אלא בתנאים שלי.
ממתי התחלתי לפחד..? אני תמיד האמיצה והנה כאן נתפסתי בחולשתי.
זוהי נקודת החולשה שלי, העקשנות הבסיסית הזו של אני אחליט, גם אם הזמן כבר החליט בשבילי.
אז כאן אני מודה ונכנעת לתכתיב הטבעי של קצב הדברים.
אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה נכנעתי, אם בכלל.
אני כן מבינה מאיפה מגיעה העקשנות העיוורת הזו, זו שעומדת בעוכרי וכמובן שזה נובע מהילדות, ממקרה ספציפי שבו עוצבה אישיותי.
כל השאר נבנה על בסיס אירוע זה, אירוע שעיבדתי בזמן טיפול ואני מודעת לרוב ההשלכות שלו.
מתברר שהוא עדיין מהווה בסיס, אז אני הולכת לנסות להכיל אותו ולהפסיק לתקוע לעצמי מקלות בגלגלים.
אני אולי מרשעת, אבל אני מחבבת את עצמי מאוד ורוצה שיהיה לי טוב (כי אם אני חושבת על זה, ההתנהגות הזו שלי מופיעה רק בהקשר של לימודים שהם שלי, לא בשום קונטקסט אחר. זה בלתי אפשרי לתפוס אותי לא מוכנה במסגרת העבודה או בחברה. אז זה משהו שלי נגד עצמי. לפחות עכשיו אני מבינה).
