לא יודעת אם כתבתי את זה פה בעבר, אבל ההתפתחות של הישראליות שלי נעצרה לפני כמעט חמש שנים, כשעזבתי את ישראל לטובת המדינה עם הכי הרבה תושבים בעולם, כי בדיוק הייתה חסרה להם אחת.
בעוד מספר חודשים אסיים את השהות שלי בסין ואעבור הלאה.
כשהייתי עכשיו בניו יורק, עשיתי עם עצמי חשבון נפש, בין בייגל לפרצל.
מה אני רוצה לעשות עם עצמי, איפה אני רואה את עצמי מבחינת המעגל הקרוב שלי ואיפה אני ארגיש מאושרת.
בשלב זה, ההחלטה כבר התקבלה.
אני רק מקווה לא להתחרט על זה אחר כך.
כי לקום ולעזוב עוד פעם יהיה לי קשה.
לקחתי בשיקול שלי את המשפחה, למרות שזה בעיקר אמא, חברים חדשים שאצטרך למצוא (למרות שזה גם ככה יקרה, כי בסוף יולי עוזבים הרוב, כולל החברה הכי טובה שלי), הסביבה שבה אני שואפת לעבוד, המשכורת....
אני חוששת שלא יהיה לי הרבה מן המשותף עם אנשים שהינם כמוני, אבל שונים.
ושזה יקטלג אותי כסנובית במקום אחרת.
אני לא רוצה להרגיש כמו עולה חדשה, שלמרות שאין לי קושי שפה, יש לי קושי להתחבר למכנה המשותף שמחבר בין האחרים.
האם תמיד אהיה זרה?
מעניין איפה הבית שלי.
במקרה הכי גרוע, קיבלתי הצעה לעבור לגולן כשאהיה בת 50.
או כשהוא יהיה בן 50.
אני מקווה לזכור בפעם הבאה לכתוב על דיון החתונה+ילדים שהיה לי ולחברתי.
אה, וזה שחלמתי שאני עם אשה.
