בלשון ציווי!

במעלית אני פונה לראי. מחייך. מוודא שאין לי שום דבר בשיניים. מיישר את הצווארון. משפשף את הנעל על המכנס, כדי שתבריק. אני מוכן. דלת המעלית נפתחת. אני יוצא ומביט לצדדים. רואה את הדלת. מצלצל בפעמון, מחכה לזמזום. דוחף את דלת הזכוכית. נכנס. מחייך לפקידת הקבלה.

"שלום, יש לי פגישה עם ק' ב 10:00"
היא שואלת מי אני, מביטה ביומן ומבקשת ממני לחכות. היא מחייגת למישהו ואומרת לי שהעוזרת של ק' מייד תגיע לאסוף אותי.

שלושים שניות אח"כ מגיעה העוזרת של ק'.
קוראים לה ר' ואני מכיר אותה.
היא היתה אחת הכלבות הראשונות שלי, ועברו כמה שנים טובות מאז שהיה ביננו איזשהו קשר. אז אני מכיר אותה טוב, אבל... לא מספיק טוב בשביל לדעת שהיא עובדת שם.
אבל אני מכיר אותה מספיק טוב בשביל לדעת מה הקווים האדומים שלה. כמה עמוק אפשר לדחוף לה זין לגרון עד שהיא משתנקת. כמה שהיא רועדת כשקושרים לה את הידיים. כמה שהיא פוחדת מכיסוי עיניים ומקומות ציבוריים. אני מכיר את הקעקוע שיש לה על הגב התחתון. מכיר את הפרצוף שהיא עושה כשמכה חזקה נוחתת לה על התחת. מכיר את הצלילים שהיא עושה כשהיא גונחת. מכיר את החששות שהיו לה לפני כל מפגש. מכיר את הפראיות שבה היא היתה מתמכרת לתחושות של כאב והשפלה. את העומק אליו היא היתה מוכנה לצלול. מכיר וזוכר הכל. היא היתה שפחה מצויינת.

כשהיא רואה אותי אני יכול לקלוט היסוס בצעד שלה. היא מזהה אותי, ויש משהו מבוהל במבט שלה. משהו שאומר לי - "אל תחשוף אותי כאן".
לא חשבתי על זה אפילו, ובכל זאת. קצת כיף מגיע לי, לא?

"אני ר'" היא אומרת לי ליד פקידת הקבלה, בקול שמבהיר שהיא מעדיפה להתנהג כאילו אנחנו לא מכירים, "ק' והצוות מחכים לך בחדר הדיונים. להביא לך משהו לשתות?"
"מים" אני אומר, והולך אחריה לחדר הדיונים. מביט בתחת שלה, שצמח קצת. בנעלי העקב שבטח האדון הנוכחי שלה ביקש שתנעל. אני מביט בחצאית ותוהה אם היא לובשת תחתונים, או שמישהו אחר, כמוני, שלח אותה לעבודה בלי תחתונים. אולי הם בתיק, כי מישהו שלח אותה להסיר אותם באמצע יום העבודה, בשירותים.

בחדר הדיונים אני אומר שלום לכולם. מחליפים כרטיסי ביקור. אני מארגן את המחשב, ואת המצגת. אנחנו מחליפים קצת סיפורים על פקקי תנועה ובעיות חניה. בינתיים היא מגיעה ומניחה על תחתית נירוסטה כוס מים קרים. אני מביט בה.
"תודה" אני אומר ("תודה, כלבה" אני חושב).
"בבקשה" היא עונה, ואני מדמיין שאני שומע "בבקשה, אדוני".
"לא תשתה משהו חם?" שואל ק', הבוס שלה, כאילו בשביל לסובב את סכין המשחק שלי.
אני מביט בה ואומר, "הפוך, קצת קצף. אחד סוכר. תודה", ומחייך לכיוונה, חיוך קטן, שהיא מכירה טוב.
"אין בעייה" היא אומרת, "עוד מישהו? משהו?".

הפגישה מתחילה, וכעבור כמה דקות היא חוזרת עם מגש עמוס כוסות. מגישה לי, האורח (האדון?) ראשון, ועוברת לשאר. אני טועם ומביט בה.
"הכל בסדר?" היא שואלת.
"אני צריך עוד קצת סוכר", אני משיב ואני חושב שאני שומע את הנשימה שלה מתהדקת. מתאפקת.
"אין בעייה" היא אומרת ויוצאת.

כמה שניות אח"כ היא חוזרת עם כלי הסוכר וכפית.
"רק עוד חצי כפית" אני אומר מבלי ממש לעצור את שטף הדיבור של הפגישה, עם יד אחת על העכבר, יד אחת על המקלדת, ומבט על המסך. בזוית העין אני רואה את היד שלה, עם הכפית, בוחשת עוד קצת סוכר לא נחוץ באמת, לתוך הקפה שלי, לאט ובתנועות מעגליות. בזוית האוזן אני חושב שאני שומע אותה נושמת לאט. מבוהלת ממה שעשוי לקרות לה אם תטעה.

אבל אולי זה הכל בראש שלי?
אולי היא אדישה לכל הרמיזות הקטנות ושפת הגוף?
אולי שום דבר לא קורה לה, ואני סתם באיזה אגו-טריפ של אדון לשעבר, שנוטה לשכוח שלשפחות יש חיים גם מסביב לסשנים איתי.
ובכל זאת...
ובכל זאת, יש לי תחושה שכן. שמשהו קורה כאן.

היא יוצאת החוצה והפגישה ממשיכה.
כשהכל נגמר אני מתקפל ויוצא לבד. אני לא רואה אותה בשום מקום. אני יוצא החוצה וזהו.
כשאני מגיע חזרה למשרד מחכה לי מייל בתיבת הדואר.

"לא יכולת להתאפק, הא? בקושי הצלחתי לעמוד ישר מרוב שרעדו לי הברכיים" עם סמיילי קטן בסוף.
"צמח לך קצת התחת" אני שולח תשובה של משפט אחד.

תחלופת המיילים הקצרה שבאה אח"כ הבהירה לי שמאז הפגישה האחרונה שלנו, לפני כמה שנים, היא כבר הספיקה להתחתן ולעשות ילד אחד. הבעל שלה ונילי, ולמרות שחסר לה קצת ריגוש כזה, כמו לכולם מדי פעם, נכון להיום, אין לה שום כוונה לנסות את זה שוב. לדאבוני, עוד שם נמחק מהרשימה, לפחות בינתיים.