בלשון ציווי!

בבוקר שאחרי, כף יד ימין שלי עדיין כואבת, ולמרות המקלחת, יש לה עדיין קצת ריח של כוס.
אבל אולי אני רק מדמיין.
בבוקר שאחרי, אני מרגיש את שרירי השכמות שלי תפוסים ממאמץ. אני רואה על הברכיים שלי שפשופים מהשטיח, וכוויה קטנה בגב היד, מהנר. אני מרגיש את שרירי הירכיים שלי כשאני עולה במדרגות ואם אני קצת מתאמץ, אני יכול לראות את המקומות המדוייקים שבהם הלשון שלה עברה על הנעל השמאלית שלי. מין ברק עמום כזה שנשאר על העור. בבוקר שאחרי אני מריח את הבגדים שלבשתי אתמול, מריח את שאריות הזיעה, הזרע, הרוק והסיגריות, וזורק את הכל לכביסה.

בבוקר שאחרי אני מרגיש מרוקן ומתעורר בלי זיקפה, וכשאני עומד להשתין בשירותים אני מדמיין אותה על הברכיים, בפה פתוח, מתחתי, כמו אתמול, ומחייך לעצמי. בבוקר שאחרי הקפה מרגיש לי חלש מדי, ומתוק מדי, ואני מכין אותו שוב עם קצת יותר קפה וקצת פחות סוכר.
בבוקר שאחרי אני מרגיש קצת כמו אחרי ליל שתייה מוגזמת או קצת יותר מדי סמים. אני מרגיש עייף ומסופק. סחרחר ואיטי, אבל רגוע. בבוקר שאחרי אני מרגיש את הסיפוק הקטן הזה של הצפנת סוד. של ידיעה שלא משנה מה כולם סביבי עשו אתמול, אני הייתי יותר. יותר חזק, יותר פרוע, יותר מסופק.

בבוקר שאחרי אני מרגיש קצת יותר גבוה מבכל יום אחר. קצת יותר שעיר. קצת יותר חזק. קצת יותר כמו גורילה ענקית, שהשתוללה מחוץ לכלוב עד שנגמרו לה הכוחות.
בבוקר שאחרי, בתיבת הדואר, מחכה לי תמונה חדשה של התחת שלה, חבול ואדום. ופרצוף מחייך ושתי מילים.
"תודה אדוני".

וכמעט ואין דרך טובה מזו להתחיל יום.