בלשון ציווי!

היא עומדת עירומה על ארבע, או שלוש בעצם. הידיים שלה קשורות מאחוריה הגב והראש שלה מונח על הרצפה בתוך שק שחור.. אני מוציא את הפלאג מהתחת שלה לאט. מביט בהתרחבות האיטית, ובהצירות המהירה ברגע שהמגרעת עוברת. אני מביט בחור שלה, עדיין פתוח ומתכווץ. אני עוצר את ההתכווצות עם אצבע, ואז עוד אחת. שתי אצבעות בתחת יספיקו בינתיים.
בורחת לה אנחה. אני בוחר לא להגיב.
אני מרים את הנר שבוער כבר עשרים דקות. שמן ואדום, מלא בשעווה נוזלית חמה.

"לא משנה מה את מרגישה, אם האצבעות שלי יוצאות מהתחת שלך, כי החלטת לזוז, על דעת עצמך, את תשלמי מחיר" אני אומר.
"כן אדוני" היא אומרת מבעד לבד השחור שמכסה לה את הראש.

אני מטה קצת את הנר, ונותן לטיפה אחת של שעווה ליפול לה על הלחי הימנית של התחת.
אין תגובה. רחוק מדי כנראה.
אני מקרב את הנר עוד כמה ס"מ, ונותן לעוד טיפה ליפול, על הלחי השמאלית.
הטיפה פוגעת ונוזלת קצת, כמו טיפה של דם סמיך.
היא משתנקת, קופצת. האצבעות שלי נשלפות החוצה.

"סליחה אדוני. סליחה אדוני" היא אומרת. "סליחה, אני מצטערת. בבקשה"
אני מחייך. היא הרי לא רואה.
"נרשם. עונש יגיע אח"כ" אני אומר, "עכשיו אל תזוזי, כלבה", ומכניס שוב את האצבעות לתחת שלה, ומוסיף אצבע שלישית.

אני מטפטף עוד טיפה בימין ועוד טיפה בשמאל, ומרגיש איך היא נאבקת ברפלקס. איך כל טיפה רותחת מקפיצה אותה מבפנים, ואיך הגוף שלה נאבק ברצון הזה לקפוץ.
אני מקרב את הטיפות לחריץ שלה, למקומות בהם העור יותר רגיש.

מרחיק טיפה את הנר, ונותן לטיפה אחת גדולה ליפול לה בדיוק באמצע.
כל הגוף שלה מתכווץ מסביב לאצבעות שלי. השרירים מתהדקים. הנשימה מתגברת.
אני משחרר עוד טיפה, נמוך יותר. כמה סנטימטרים מעל האצבעות שלי.
היא בולעת צעקה. מתפתלת בלי לזוז. מתכווצת.

אני מטה את הנר עוד, נותן לכמות גדולה יותר של שעווה לזרום החוצה. השעווה נופלת לה בדיוק באמצע החריץ, משפריצה לשני הצדדים וזולגת למטה, לאורך החריץ, עד לחור התחת שלה. עד לאצבעות שלי. זה חם. חם מאוד.
היא צועקת. היא קופצת. האצבעות שלי נשלפות.
מתחת לכיסוי הראש אני שומע אותה מתנשפת, מחניקה את הכאב. מתענגת עליו. מתגלגלת על הרצפה, על הצד, עם הידיים עדיין קשורות מאחורי הגב. מנסה להתנצל.

שאיפת אוויר עמוקה.
"סס...סססליחה" היא מנסה לומר "ססס..ס.ס.לליחה אד..אדונהייי".
שחרור אוויר.

אני קם ומתיישב על הספה, מרחק כמה צעדים ממנה. בשקט. מנסה לחשוב מה לעשות איתה.

שוב שאיפת אוויר עמוקה.
"אדוני?" היא שואלת.
אני לא עונה. אני נושם בשקט ומביט בה.
"א... אדוני?" היא שואלת שוב.
אני ממשיך לשבת שם. בשקט. נותן לה להתבשל קצת.
היא חוזרת לעמידת המוצא ומחכה בשקט.

ואני יושב שם, משועמם, ומעשן סיגריה. אני מרגיש לא מאותגר. מרגיש סתם. סתם סתם. לא כיף לי. שיעמום של חוסר אתגר שמוביל לחוסר משיכה. משהו בה לא מדליק אצלי את הנורות הנכונות.
אז אני קם ומתקלח, ומתלבש.
אני משחרר לה את הידיים ועוזר לה לעמוד, מסיר את הכיסוי מהראש שלה.

"אני לא יודע מתי ניפגש שוב" אני אומר לה, "משהו פה פשוט לא מעניין אותי. אין פה כימיה. אני לא נמשך אלייך."
"אבל..." היא אומרת.
"אבל מה?" אני אומר. "זה לא מרגש אותי. משהו ביננו לא עובד. זה קורה. אין פה אתגר. אני לא מקבל סיפוק מזה"
"אז מה יהיה?" היא שואלת.
"לא יהיה כלום" אני אומר לה, "זה נגמר. תמצאי אדון אחר", אני אומר, ויוצא מהדלת.

אנחנו מדברים אח"כ עוד פעם, פעמיים בטלפון. אני מסרב להצעות שלה למפגש נוסף. היא מבטיחה להשתדל יותר, ואני מנסה להסביר לה שזה לא זה. שאני לא יודע מה צריך לקרות. היא כותבת על החוויות שלנו בבלוג שלה. היא כותבת לי שירים. שירים גרועים. אני מסתייג ממנה יותר ומפסיק לענות לשיחות שלה. יש משהו לא מכובד בהתרפסות שלה. בניזקקות שלה.

חצי שנה אח"כ אנחנו נפגשים במקרה ברחוב. היא רזתה וגידלה שיער קצת יותר ארוך. היא נראית חזקה ובטוחה. העור שלה נראה מתוח ומבריק. העיניים שלה מחייכות. היא נראית טוב.
אנחנו מחליפים כמה מילים ועולים לדירה שלי, מרחק שני צעדים, לסקס ונילי אגרסיבי וטוב.
בלי סטיות ובלי חמלה. שווים. אנחנו מזדינים לילה שלם, שוב ושוב, עד שלמחרת כל השרירים כואבים לי.
כשאני מתעורר בבוקר אני שמח לגלות שהיא שם. היא מתעוררת ומסתכלת עלי. מחייכת.

"קפה?" היא שואלת.
"עמידת מוצא, כלבה", אני אומר.
היא מסתכלת עלי, עדיין קצת רדומה. עדיין מכוסה בסימנים אדומים של נשיכות ולחיצות. עדיין מריחה מזיעה ומזרע. היא חושבת לשניה. לרגע נראה שהיא רוצה למור משהו, אבל פתאום היא קופצת למצב הנכון.
אני מפשפש במגירה ומוציא את הפלאג ולובריקנט.
"אז איפה היינו?", אני אומר עם חיוך, ומחדיר אצבע משומנת לתחת שלה.