המסע של חתולה והייטק

כותרת מעט פלצנית משהו, אבל הפוסט קצת שונה. יש בו מתוק, יש מריר, קורטוב תסכול ושחרור קיטור. הוא מסתובב לי בראש כמה זמן והחלטתי להשלים אותו לבסוף.

כפי שמי מכם שעוקב אחרי הבלוג (ולפי המונה יש כמה אבל אולי לא רבים כפי שהיינו רוצים) אנחנו זוג נשוי (כ-11 שנים) שנמצאים כבר 20 שנים יחד (יאי!!). מצד שני הספירה החלה מוקדם ואנחנו עדיין צעירים (36 ו-37 בהתאמה). אז כן, היו עליות וירידות, חוויות והרפתקאות ואנחנו עדיין יחד, ואפילו הצלחנו לגדל שני ילדים נפלאים.
העיסוק הבדס"מי שלנו החל בגיל צעיר ומאוד ב-ד' אמותינו והתפתח לו מאז, אבל על כל זה כתבנו כבר. גם על הקושי שבלחיות חיים בדס"מים ועל המגבלות בקיום חיים בדס"מים בבית עם ילדים.

אבל הפעם נלך לכיוון אחר. היכולת לצאת ולקיים חיים (לא כל שכן בדס"מים) מחוץ לכתלי הבית.
אני ממש לא מכיר או מתיימר להכיר את הקהילה או אחוזים ניכרים ממנה . בכל זאת מקריאה של בלוגים ופוסטים, הכרויות שונות ושעות צ'ט הגעתי למסקנה שמצבנו בקהילה יחסית נדיר (נגיד המקבילה של אשכנזי ג'ינג'י חובב מוזיקה קאמרית בנתיבות): זוג נשוי שבו שני בני הזוג ב"עסק" (ועוד איך), שרוצים לחוות חוויות ולחיות את החיים יחד, ללא גירושים קודמים, עם ילדים מתחת לגיל 10 (שמצריכים סיטר עדיין).

אחת הבדיחות הפרטיות שלנו היא שנמאס לה, ואולי באמת הגיע הזמן להתגרש, כך שתוכל לשים את הילדים אצל הגרוש פעם בשבועיים ולצאת איתי בסוף השבוע "השני"... אילו רק זה היה באמת מצחיק...

לאחרונה המצב החריף, עת איבדנו את הסיטרית לילה הקבועה שלנו. מסיבות בדס"מיות מתחילות מאוחר ונגמרות מחר מה שמצריך הערכות מורכבת יותר. כמה פעמים אפשר לנצל את הסבא/סבתא ולשכן שם את הילדים ללילה? לא פעם בשבוע ואולי גם לא כדאי פעם בשבועיים.
אז צריך להכשיר מישהי חדשה, לבטוח במישהי שתהייה בבית בשעות הקטנות באמת לבד, שאולי אין לה מספיק חיים לצאת בשישי (או סתם זקוקה לכסף). כל כך פשוט ועם זאת כל כך מורכב. וזה עוד לפני העלויות (25-30 ₪ לשעה בשעות האלה), מה שהופך יציאה סטנדרטית למסיבה להוצאה של כ-300 ₪ אז אם עושים זאת פעמיים בחודש, ונגיד יוצאים עוד איזה פעם בשבוע (לקפה, לחברים או לכל מטרה נלוזה אחרת) – תעשו אתם את החשבון, הראש שלי כבר מסתובב.

אבל כפרות על הכסף. בואו כן נאמר שהפרוטה מצויה ואפשר להוציא 700 ₪ בחודש בכדי להתאוורר מחוץ לבית. היכולת לתזמן את אותן משמרות סיטרים (בין אם בתשלום ובין אם לא), במיוחד בסופ"ש וימי חג ומועד היא פשוט בעיה בלתי פתירה (בעיית NPComplete למי שמצוי בעולם התוכן שלי).

אופציה אחרת היא שימוש בבני משפחה (שגם להם פתאום יש יותר מדי חיים) מה שמצריך לא מעט כאבי ראש מול אחים קטנים וחמים סקרנים ("כן אימא, אני יודעת ששלשום יצאנו. אבל הנשלט ההוא מחכה לנו והוא קנה סטרפאון חדש שאני מתההההה לנסות" או "אחי, יש מצב שאתה בא לשמור על הילדים הערב? כן, יודע שיצאנו בשבת שעברה אבל ההורים עסוקים והיא קבעה עם המאהב לקוויקי ואני חייב לקחת אותה כי אין שם חניה"). בקיצור – דיאלוגים הזויים מכל וכל...
ורק לתזכר הילדים נמצאים בבית אז להזמין הביתה "חוויות" זו פשוט לא ממש אופציה.

אז ברגעים כאלה, שיש יציאה/מסיבה/חוויה שלא מתאפשרת כי אין איך לצאת (למרות שלפעמים יוצאים בבודדת בלית ברירה), כל הזוגיות המופלאה והחיים הטובים נזרקים מהחלון לטובת הרהורי גירושין/בריחה מהבית/בגידה וכו'. גם הדברים השליליים שנלווים ללהתגורר ליד ההורים לא מתקזזים עם כמות העזרה המתקבלת. בקיצור – לפעמים החיים הם שיר, ולפעמים הם באסה.

מה בסה"כ ביקשנו? להיות זוג נורמטיבי, לצאת איזה פעם-פעמיים בחודש להתאוורר קצת לאיזה מסיבה עד 2-3 (לא מאוד מאוחר, הרי ממילא אני קם בשבע לגמד) ואולי איזה ערב לקפה (וזה בשעות סבירות למדי)? זה הרבה?

אוףףףףףףףףףףףףףףףף

20 שנה, לא הולך ברגל. גם לא תמיד נוסע.
מספר מצמית 20. המון זמן. יש בדיחות כאלה, על הבעל שהיה רוצח את אשתו ביום נישואיו והיה יוצא לחופשי אחרי 20 שנים. יש זוגות שחיים שנים רבות, אחד ליד השני, ולא ממש יחד. כמו שותפים. כשהחיים רצים יותר מדי על מי מנוחות, לפעמים הם בעצם רק קליפה.

מוזר, אבל הזמן עבר לי מהר. אני זוכר עדיין את הפרפרים, את האויר שבלעתי כשאזרתי אומץ להציע לה לצאת איתי לסרט, כשישבנו יחד במטוס חזרה מהמשלחת ("המרדף אחרי אוקטובר האדום" בקולנוע שחף למי שזה ממש חשוב). קצת התבאסתי כשיום אחרי המרנו את הסרט במסיבה, כל כך רציתי את ההזדמנות להיות איתה לבד (למרות שלא בטוח שהייתי יודע מה לעשות איתה). שמחתי שהמסיבה הייתה גרועה, זוכר את הגדר הנמוכה שעליה ישבנו ודיברנו. שיחה עמוקה ואמיתית. אולי נשיקת החיבה היא זו שאפשרה לי אח"כ בבית לחשוף את אהבתי.
High school crush.

20 שנים עברו מאז אותה גדר. לימודים, צבא, קורסים ארוכים, פרידה ארוכה ומטלטלת, נישואין, דירות, חיי יומיום, עבודות, ילדים... אושר, עצב, קושי, שמחה, שיתוף, כעס וכל רגש אחר על הקשת הרחבה ביותר שקיימת. וכל זה מבלי להכנס לרגשות העזים הרלוונטים לעובדת היותינו פה, למערכת היחסים הבדס"מית שלנו ולהתקדמותה (ולא אעסוק בה בכלל כאן).

עברנו הרבה כזוג. המון. מספיק עבור כמה אנשים יחד. ועם זאת – זה מרגיש עדיין חי ובועט כמו בערב הראשון. פעימת הלב הקופצת כשאת נכנסת הביתה (במיוחד אחרי הערבים), הגעגועים בנסיעות הבודדות, הרצון לחבק חזק ולא לעזוב. קשה לומר אם אני עדיין אוהב כמו באותו ערב, אז הייתי מאוהב בילדה הרעה (ולא שיערתי כמה רעה היא יכולה להיות 😃 ולא הכרתי מספיק את האישה הנפלאה שאני אוהב היום. מאוד. ולא רואה את חיי בלעדיה.

לפני 12 שנים התחלנו את תהליך הפקת החתונה. היו לי תוכניות גרנדיוזיות שלא יצאו לפועל וכך מעולם לא הצעתי הצעה מרגשת או קניתי טבעת מרשימה לבדי. אתמול נסגרה הפינה הזאת.
אולי זה קצת פחות מותח היות ואנחנו נשואים כבר, אבל היי – אני עדיין רוצה אז זה גם משהו לא?
ראיתי את ההתרגשות שלך, הפנים הסמוקות מעט, הקצת הלם כשסיפרתי על ההכנות. שמחתי שהצלחתי להפתיע, כי תדמית הרומנטיקן רחוקה ממני. ובכל זאת – אולי גם את זה למדתי ממך.
מזל טוב לנו – ולעוד שנים רבות יחד.

* * * * *

ואנצל את הפלטפורמה לשתי תודות: אחת ל-ש' שהורידה לי מהראש את הפקת התכשיט ועשתה ככל מאודה שיגיע במועד ובאיכות. יצא
מדהים!!!
השניה ל-HT, אהובתי השנייה, שהעלתה חיוך על שפתיי אתמול בימים לא קלים אלה (וכמובן תודה לאהובתי הראשונה שאפשרה לי לראות את השניה).

בתקופה האחרונה עברנו סוג של "זובור" (בהעדר מילה אחרת לכך). נכנסנו לאש צולבת (סוג של חניכה כנראה, שיעור שצריך ללמוד) שפגעה בקשר האישי עמוק יותר ממה שהייתה צריכה. הרגשנו שהכרנו הרבה אנשים, למדנו מה מותר, מה אסור, שציפיות יש בעיקר על כריות ואולי איבדנו משהו מעצמנו בתהליך.

קצת מעל שנה חלפה מאז נכנסנו לכאן, לכלוב. בחשש רב אך גם בעיניים פתוחות. מטרה הייתה לנגד עינינו והיא הוגשמה בהצלחה. מאז הגשמנו עוד מעט, הכרנו, התקדמנו, היחסים בינינו הגיעו לרמות חדשות ומלהיבות.

לאחרונה הייתה חריקה. עזה. עומס מנטלי נתן אותות פיזיים, הדברים החלו להתרופף בקצוות. כל הסיפור חייב הליכה אחורה, לעצור, לבדוק. עשינו טעויות. החמורות יותר היו בינינו, כלפי עצמנו. הבאנו את עצמנו לעצירה הזו בחריקת בלמים. עכשיו חושבים. רגשות הם סובייקטיבים וגם בינינו, כל אחד מאיתנו יכולים להיות אחראי רק על הפלט.

יש משהו משכר ומשקר במקום הזה, באתר, בקהילה. מישהי חכמה פשוט ניסחה לי את זה במילים (אחרי שחוותה על בשרה) – אינטימיות מזויפת, לא חברות. החברויות האמיתיות כאן נדירות יותר, גם ובעיקר בגלל שלאנשים בד"כ יש חיים שלמים מסביב לעולם הבדס"מי,ולא תמיד קל ומהיר לרכוש חברים חדשים בגיל מאוחר.
אינטימיות מזויפת נוצרת במהירות. היא מבוססת על תחושת ההתמכרות שיש דומים לך, עוד כמוך, שמקבלים אותך למרות ובעצם בגלל(!!) הסטיות שלך. זה דומה לחברות אבל זה לא, ולכן לעיתים זה פשוט נופל במבחן התוצאה כשהצורך שם או כשיש ציפייה להדדיות מהצד השני.
זה לא תמיד נכון ולא הכלל, אבל צריך לדעת ולהיות מוכן בכדי למזער את הפגיעה האישית.

כפי שאמרתי, זה פגע בנו, בינינו, במקום האישי והקדוש לנו אותו אנו שומרים כ-20 שנים בקירוב.
הוא הביא אותנו על סף תהום עמוקה ולא רק מילולית. כשאתה עם רגל באויר, והתקדמת כך שאין אפשרות
ורצון ללכת אחורה – הולכים קדימה, עוד צעד, דווקא לא קטן. מעניין, מאתגר וגם מסעיר.
בינתיים נראה כבחירה נכונה שמרגיעה את המערכת ומרימה אותנו בחזרה.

עם כל זה, אנחנו מתקרבים ליום מאוד משמעותי עבורנו, ציון 20 שנים לדייט הראשון (כן כן, אנחנו highschool sweethearts). אז הנה חתיכת פלט ממני – אני אוהב אותך ולא יכול לחיות בלעדיך. בלעדי כל אחד מהפנים שלך – אשתי, חברתי הטובה, מלכתי, המאהבת המדהימה שלי. זו עסקת חבילה ואני אקח את כל מה שיש, מה שיתאפשר. חשבתי שאני יודע להבדיל, להפריד, לדעת מה רצוי מתי. אם הגענו לאותה נקודה, כנראה שטעיתי בדרך. אבל יודע מה אני רוצה. את אשתי. ואת מלכתי. ואעשה כל מה שצריך וכל מה שיתבקש.

לציון המאורע אלך לקנות לך טבעת. באופן פורמלי בפעם הראשונה בעצמי מזה 20 שנים.
וכשארד על ברכי לפנייך אני יודע מה אבקש. שוב, מחדש, מבלי להסס.