מיש

* אפשר להשמיע את השיר שלמטה, ורק אז לקרוא... רק המלצה ( :

כבר שנים שאני רוצה עוד אחד.
כבר שנים שאני מתכננת את הבא בתור. השלישי.
(ויש את הראשון, שכבר מלאו לו 17 וכל הזמן אני שומעת ש"את צריכה לחדש אותו")

ואז נהייתי שלך, ואתה אמרת "לא".
מידי פעם שאלתי שוב (כי "עבר זמן והנסיבות השתנו") וקיבלתי "לא".
אני אפילו חושבת שרק סימנת "לא" כזה בקטן (עם הרמת גבות קלה ותזוזה של שלוש מעלות עם הראש, ימינה ושמאלה).

בתקופת הג'וק שלנו, לפני שנה, נהנית להשתעשע בי עם האיום של "את יודעת מה, אולי נעשה לך קעקוע של ג'וק ?"
ואני הרי מאד אוהבת לשמח אותך ולהצחיק את שנינו,
ואיזה יום שלחתי לך תמונות של הג'וק שים_yam המוכשרת ציירה לי על הרגל.
אפילו שקלתי לשים כאן את אחת התמונות, אבל ויתרתי.


ואז הנסיבות ממש השתנו, כי הודעת לי שאנחנו הולכים לשנות צורה...
והיה לי ברור, שמה שלא יהיה, גם אם אנחנו משנים צורה, זה יקרה רק עם אישור ממך (אם אי פעם תתן).


ונתת.


שאלת אותי איזה קעקוע אני רוצה לעשות, ואיפה על הגוף.
עניתי לך שיש איזה כיוון כללי של משהו שאני רוצה, ושאני אבקש מהמקעקעת שתצייר כמה סקיצות...
וגם שיש כמה מקומות אפשריים בגוף שחשבתי עליהם, ושאני עדיין מתלבטת.
בחרתי מקעקעת שאני סומכת עליה, חברת נפש של ים, מישהי שידעתי שהיא מספיק בעניינים, כדי להבין את ההיררכיה.
עוד בטלפון, מהשיחה הראשונה, אמרתי לה שהמילה האחרונה, תהיה של הבוס ושאני מעבירה אליך את הסקיצות.
אחרי שהראיתי לך כמה אופציות, הסתכלת... והחלטת מה מוצא חן בעיני ( :
אתה יודע שהתרגשתי עד לב השמיים !

קבענו יום.
אספת אותי (ואת קילו הגזר שהיה לי בתיק) מהרכבת ונסענו למקום של נעמה.
נכנסנו למקום ואחרי שהיא ואני התחבקנו, אמרתי לה: "תכירי, זה הבוס"
(היה מעניין לדבר עם ים אחרי כמה ימים, ולשמוע את הרשמים ששמעה מנעמה על הביקור שלנו)
אחרי שקצת התארגנו וקיבלת את הקפה (השחור) שלך, היא שאלה על איזו סקיצה סגרנו, ואיפה עושים אותו.
מבט שלי אליך, כאילו לוודא שמה שהחלטת ואמרת לי עדיין בתוקף, ועניתי לה שברגל.
"ימין או שמאל ?" היא שאלה.
הסתכלתי עליך... לא דיברנו על זה קודם... (אני תכננתי שזה יהיה שמאל) קיוויתי שתגיד שמאל...
אתה חייכת ואמרת "ימין."
"ימין."
"סגול כהה או שחור ?"
ביקשת לראות את הצבע וכאילו שזה משהו שאתה עושה לפחות פעמיים ביום, קבעת "שחור".

פתאום היה לי נדמה, שמהרגע שהחלטת שאתה הולך על זה ושאתה לוקח אחריות על הקעקוע, אתה ממש נהנה מזה !


מ ת ח י ל י ם...

רגעי קסם. מבטים. יד. כואב. אוהב.

ZOOM IN .................. ZOOM OUT

זהו, יש לי שוב סוגריים.

קילור לכל החיים.


ואז עברנו לחידוש של הקעקוע ההוא, בן ה-17. השלישי.
היא, שכבר הבינה שאתה זה שמחליט על הכל, הזמינה אותך אל המדף כדי לבחור צבעים.
אתה, בשיא הטבעיות, אמרת לה בדיוק מה מתאים לך.
בשנייה הראשונה התכווצתי, כי אלה לא הצבעים שאני הייתי בוחרת...
ואז ברגע אחד קלטתי, שאני ממש שמחה על מה שקורה פה, על זה שאתה בוחר אחרת ממה שאני (חשבתי שאני) רוצה !

על זה שאתה בוחר משהו מישלך, ושאני אזכה לחיות עם הבחירות האמיתיות שלך... עליי... לתמיד.

מהטיוטא:

נוסעים בדרך מאיפשהו לאנשהו.
אמצע עיר במרכז הארץ.

אתה עוצר ומחנה את הרכב.
אני מוציאה מהנרתיק שנמצא בתיק שלי, את משחת הנעליים שנמצאת שם באופן קבוע, יחד עם הקולר והרצועה.
מוציאה גם חבילת טישו. כן, התיק שלי תמיד מצויד בכל מה ש(אתה)אולי צריך.

יוצאת מהרכב ומקיפה אותו.
נעמדת מול הדלת שלך ומחכה.
כמו תמיד, אתה מסתכל עליי כמה שניות דרך החלון, ואז פותח את הדלת, ומשנה את זווית הישיבה שלך לכיוון שלי.
אני יורדת לברכיי על האספלט, פותחת את הקופסא של המשחה ומושחת את הנעליים שלך...
אלו שאת השרוכים שלהם, אני השחלתי לך... שבכל פעם שאתה קושר אותם, זה בשבילי, כאילו שאתה נוגע בי.

הגנן הצעיר שעובד כמה מטרים מאיתנו, מסתכל על התמונה הזאת, ולא מבין.
היא יכולה להיראות משפילה, אבל אין גאה ממני באותו רגע.
עבורי, זו התמונה הכי טבעית בעולם, והכי יפה שיש.
המבטים שלנו מצטלבים, וגם החיוכים.
אינטימיות.

ט ק ס.

(על פעמים אחרות ומרגשות לא פחות, שהטקס הזה התרחש, אולי בפעם אחרת)

מעכשיו:

כבר חודשים שהנרתיק הזה לא נמצא איתי בתיק, זה חלק מהגמילה... מלשחרר.
לפני כמה שבועות, העלתי הביתה מהרכב, גם את קופסת משחת הנעליים השניה שהייתה שם באופן קבוע, מאז שרכשתי את שתיהן.

אבל לשמחתי, טקסי הנעליים שלך (ואתה), שאני כל כך אוהבת, ממשיכים להיות בתמונה ( :

מישלך.

}{

כמה פעמים בזמן האחרון, אמרו לי שאני עבורך מלכודת דבש...
שאתה יודע שאתה צריך להתרחק ממני (וגם עושה את זה), אבל שזה מפתה להתקרב אליי חזרה.

אני חושבת שזה הפוך... מלכודת הדבש, היא אתה.

כשפנית אליי לראשונה, כבר הייתי למודת אכזבות מגברים בחיי, חוויתי אהבות גדולות ואינטימיות עמוקה ואחריהן כאב פרידה ושברון לב.
אני לא טפשה, אני יודעת שגבר נשוי יכול להציע לי את אהבתו, את הנשמה שלו (שזה המון) אבל לא את החיים איתו.
נזהרתי, אתה יודע שנזהרתי, יש תיעוד על זה ששילחתי אותך בחיוך ובנימוס לדרכך, הרחק ממני.

אבל החיים חיברו אותנו שוב.
אני לא יודעת אם זו אחת מהקלישאות שמתאימה כאן, ש"מה שצריך לקרות קורה" או ש"It was meant to be", אבל הנה זה קרה...
המגנט עשה את שלו, התחברנו, אהבנו (ועדיין אוהבים).
בחרתי להיות שלך, בכל תא בגוף שלי, בכל רגע, בכל מחשבה ובכל רגש.
בחרת שאהיה שלך, להיות הבעלים שלי, לקחת שליטה על החיים שלי, לקבל את האחריות עליי.

אתה בחרת אותי חזקה, עצמאית, אחת שמעידה על עצמה שיודעת ללכת כשכבר לא טוב.
שאלת במפורש, ועניתי בכנות... את מה שידעתי אז, את מה שהכרתי אז, את מי שהייתי באותו זמן.
(גם היום, אחרי כל כל זה, אני חושבת שאני עדיין יודעת ללכת, כשרע, אבל אני לא מצליחה ללכת כשטוב, כשאוהב, כשזה היה עבורי גן עדן)
וזו המלכודת.

עשית את כל הדברים הנכונים, ליווית אותי בכל דרך אפשרית, כדי לתת לי את הכי טוב שאפשר,
אבל מרגע שטעמתי את הדבש שלך, גם כשהראש שלי ידע, שהדבש הזה עוד מעט יגמר ואני אהיה צריכה להמשיך לחיות בלעדיו, כבר הייתי מכורה לו.

לא יודעת מה היה קורה אם... אם הייתי מתמסרת פחות, אם היינו יחד פחות זמן, אם היית נותן את עצמך פחות.
לא יודעת...
אני חושבת שהטוטאליות ההדדית של שנינו, לא יכלה להביא למקום אחר, זה נראה לי בלתי נמנע, שנינו כאלה, שנותנים הכל, את כל מה שאפשרי לתת, טוטאליים.
אולי בגלל זה, הייתה לי ציפייה שתקח על זה אחריות, על מה שיצרת ביחד איתי, על המפלצת השבירה הזאת, שנקראת "מיש של גברים".
אני יודעת שהמלה "מפלצת" היא איומה, אבל ככה הרגשתי אתמול, כשישבתי מולך.
הרגשתי שאתה אוהב ומתעב אותי בו זמנית, שאתה רוצה להתקרב ולהתרחק ממני, נמשך ונגעל, רוצה ללטף ולהכאיב, אבל אפילו לא נוגע.
הסתכלתי לך בעיניים, וחיפשתי את הדרך להמשיך הלאה, ביקשתי את העזרה שלך, ונראה שאתה לא יכול לתת לי אותה
(או לא רוצה... או לא בדרך שאני מבקשת, או בדרך שאותה אני צריכה כדי להתאושש, או אני לא יודעת מה),
ואני מחפשת עוד דרכים לעבור את זה, להתמודד עם הכאב, שנראה שהוא לא נגמר, שאין לו סוף, שהוא לא באמת שוכך.

סיפרתי לך על הדימוי המופלא שעלה בשיחה עם ים, על זה שאתה הכלי ואני (או כל אחת מאלה שהיו במקום הזה אצלך) המים.
על זה שאתה הבסיס שלי, אני לא הבסיס שלך.
שאתה זה שמכיל אותי ועכשיו חלק מהאבדן זה שאין מי שמכיל אותי.
אני כמו מים שמתפזרים, שמאבדים את הצורה שלהם, שאין להם איפה להאסף, ושהם אולי אפילו מתאיידים,
נכון, לא נעלמים, הקיום שלהם באיזה אופן נשאר, אבל מתפזר למרחבים העצומים, עד שנעשה זניח בקיומו.
ככה אני מרגישה. כבר לא מוצאת את האני שלי. מרגישה מפוררת למיליוני רסיסים.
דיברנו על זה שהכלי יכול להתמלא במים חדשים, הוא אפילו יכול להשאר ריק (לתקופה קצרה או ארוכה או לתמיד),
אבל הוא עדיין נשאר כלי, הוא לא משנה את צורתו, הוא לא מאבד את קיומו.
המים, לא בהכרח ימצאו כלי אחר להאסף בתוכו, ועד שזה יקרה, הם אולי נידונים להשאר חסרי צורה, חסרי משמעות, אבודים.

ואז היא הזכירה את הפניקס, עוף החול, ומדהים שעכשיו אני מגלה שהוא מככב בפרופיל של המתוקונת, זו שהייתה שם לפניי, אצלך, שלך.

אמרתי לך פעם, שאני חושבת שזה היה עבורי דבר גדול, שהכרתי את השתיים הקודמות שלך, שהתחברתי אליהן, והתקרבנו מאד, ונגענו.
אבל היה לזה גם מחיר...
עוד כשהייתי בגן העדן (שלך) כבר ידעתי איזה סוג של גיהנום מצפה לי ביום שאחרי.
אולי בגלל זה ניסיתי להכין את עצמי לזה כל הזמן: כשביקשתי עד ה-1 באוקטובר (2010)

הייתה את זו המתוקונת (עם הפניקס), שידעה לקום וללכת כשהבשילה, כשהבינה שזה הזמן שלה, לרדת מהרכבת...
ולמרות שזו הייתה היוזמה שלה, העוצמה שלה, שהביאה אותה לשחרר את עצמה, גם היא כתבה עליך:
"כמה קשה לגעת באצבע אלוהים ואז לתת לה ללכת."
כמה צדקה המתוקונת הזאת... כמה מבריקות האמירות שלה.

והייתה את זו המיוחדת, שידעה שעבורה, לחתוך לגמרי, זה הדרך הכי פחות גרועה, ונשארה להתמודד עם הריקנות והחושך לבד, רחוק ממך, הכי רחוק שאפשר...
אבל אני הרגשתי אותה, מתוך הים העצום של הבלוגים, זיהיתי את המילים שלה בניק לא מוכר והרגשתי שהיא כואבת אותך.
אח"כ הרגשתי את הכאב שלה בתוכי.

עכשיו אני מרגישה את הכאב שלי בתוכי.
זה כאב דומה, יש לו את אותם גוונים של שחור, את אותם עומקים של תהום, כי גם הוא, כמו אצלן, בא מלאבד את המקום הזה אצלך.

הבנתי, שבהתמסרות שלי אליך, למרות שהייתי רוב הזמן לבד, לא הייתה שם טיפת בדידות, כי תמיד יש את הידיעה שאתה מכיל.
ועכשיו, נשארתי בודדה. גם לבד וגם עם בדידות...
להתמודד עם התוצאות לבד.


כן, אני יודעת שאני עטופה באנשים שאוהבים אותי מסביב (גם אתה כנראה עושה את מה שאתה יכול) ואני מתרגשת ומוקירה את זה בכל ליבי.
אבל אני באמת לא מבינה, איך אפשר לסבול את הנוכחות שלי עכשיו (שלא נדבר על להנות ממני)
אני בלתי נסבלת, אפילו לעצמי.


* גם בפוסט הזה, בבקשה בלי תגובות.

** שיהיה ברור, אני לא מסכנה ! לא צריך לרחם עליי... אני אפילו די קרבית הבוקר (ראו הוזהרתן/ם)

תמונה ראשונה

קבעת איתי בשעה 12, במקום שלנו.
אני מגיעה כמה דקות קודם ושולחת לך SMS שאני כאן. אני רואה שההודעה לא נמסרה.
מחכה.
עומדת במקום שלי, כמו בפעמים הקודמות... ומחכה.

עשר דקות... עשרים דקות... בודקת אם ההודעה עברה ורואה שלא.
הדקות חולפות, התסכול גובר.
המחשבות צפות... מה קורה כאן ? למה אתה נותן לי לחכות ? אם אמרת שאין שליטה, אז למה אני מחכה ?
אני מרגישה חולשה, בחילה, המצוקה הרגשית שלי רק מחלישה אותי יותר.
אני מבולבלת נורא.

אני חושבת על האופציות שלי:
1. לחכות... כמה זמן שיקח... בסבלנות. לקבל. לנשום עמוק את השניות והדקות שחולפות, למשוך אותן.
....אבל האופציה הזאת מחזירה אותי "למקום", זה שאני אמורה לצאת ממנו. מחזיקה אותי מחוברת לשליטה.
2. לתת לכעס לעלות, להתקיים, למרוד, לעשות דווקא, לכעוס עליך. ללכת משם. כשתגיע לא תמצא אותי.
....משמעות האופציה הזאת, היא להעניש... אותך ואותי, את שנינו.
....אותך בזה שלראשונה אני אפנה אליך את הגב. אותי בזה שאני אוותר על לפגוש אותך, לראות, לדבר, לגעת, להתחבק.
3. להכנע לגוף הכואב, למחשבות המרעילות, לתסכול, לכאב... להזמין לעצמי משהו לשתות ולהתיישב בשולחן סמוך.
4. עלתה לי אפילו האופציה ההיא, אבל מיד גנזתי אותה.

אני לא זזה.
בודקת שוב את הסלולרי שלי, רואה שהSMS שלי, עדיין לא נמסר אליך.
מתלבטת אם להכנס לכלוב, לשלוח לך הודעה או לבדוק אם הגיעה אחת ממך, ומחליטה שלא.
סבלנות.
ברגע מסוים, העיניים שלי מתמלאות דמעות, והן מתחילות לטפטף על המעקה שעליו אני נשענת.
אני נותנת לבכי לצאת, כואב לי.
כואב בלב, כואבות הרגליים, כואב הראש והבטן, כואבת לי הנשמה.
מישהי נעמדת קרוב אליי ושואלת אם אני בסדר, אם אפשר לעזור לי. אני ממלמלת שאני בסדר.
אני לא.
אבל אין דרך שהיא יכולה לעזור לי.
אין דרך שאף אחד (אפילו לא אתה) יכול לעזור לי.
זה הכאב שלי ואני.
האובדן שלי ואני.

היא הולכת. הדקות ממשיכות לחלוף. אני משתדלת להשאר בתוך הבועה שלי. לשכוח שיש מסביבי עולם.
הצלילים מסביב נעשים עמומים, המראות שמולי נעשים מטושטשים.
ספייס. אבל לא כזה של ריחוף מאושר, אלא ספייס של הישרדות, של ניתוק.

הדמעות ממשיכות לצאת. אני מרגישה שמישהו נעמד לידי, מרחק של מטר ממני, מסתכל עליי.
אני חושבת שאולי זה אתה, אבל לא מעיזה להסתכל, אני לא מצליחה להרגיש אם זה אתה, וזה מאכזב אותי.
אני יודעת שאתה לא אוהב שאני מחפשת אותך, שאתה אוהב להתגלות בזמן שלך, בדרך שלך, בשליטה שלך,
אז אני לא מזיזה את הראש לכיוון האיש שעומד שם, ואני לא בודקת אם זה אתה.

עוד דקות עוברות.
דווקא את הרגע הזה, שבו הגעת, אני לא מצליחה לזכור...
אני רק זוכרת שקראת לי לבוא איתך לכיוון המעליות ולא הצלחתי לזוז.
כשהכרחתי את הרגליים שלי להתנתק מהמקום והתחלתי ללכת, הבכי יצא, ואז שאלת מה קורה.
לא הצלחתי לענות.
תוך כדי הליכה שאלת אם אני בסדר ואמרתי שלא.
"אני לא מרגישה טוב"
גם פה יש לי חור שחור.
הדבר הבא שאני זוכרת, זה שאנחנו יושבים באחד השולחנות ואני בוכה... ומקנחת את האף ומדברת ובוכה.
אני מספרת לך מה עבר עליי בארבעים דקות האחרונות, על הגוף והמחשבות והרגשות והאופציות.

אתה מקשיב.
שנינו קולטים שכל אחד מאיתנו, היה בסרט אחר לגמרי.
אתה אומר לי שהסלולרי לא איתך, ושהיית בטוח שאני יושבת עם המחשב ומחכה לי בכיף עם כוס קפה.
אני נועצת בך מבט המום, כמה שניות של הלם והבכי שוב מתפרץ...
"איך ? איך אתה חושב את זה ? הרי קבענו במקום... קבענו ! נראה לך שאני אזוז מכאן על דעת עצמי ?"
כנראה שכן... אתה אולי חושב שאתה אומר שאין שליטה, וברגע אחד, היא איננה.
לא יכול להיות שככה אתה חושב !
זה נראה לפעמים, שגם אתה לא ממש מצליח לשחרר אותה, אז איך אתה מצפה שאני אצליח ?
זה בדם שלנו, אנחנו נושמים את זה, זה מי שאנחנו, זה הביחד שלנו, משם נולדה האהבה שלנו.

אני לא מצליחה לכעוס עליך, ואולי זה היה טוב אם הייתי כועסת, אבל זה לא נחוץ, וזה לא קורה.
אני אומרת לך שנורא נעלבתי.
כשהייתה שליטה, לא הרשית לי להעלב ממך, אבל היום בכל זאת נעלבתי... אולי כי השליטה כבר לא צריכה להיות ברורה.
אתה מתנצל ואנחנו מדברים על מה שקרה כאן. על הכל.
זה משהו שלעולמים אוקיר אותך עליו, על זה שעל כל דבר אפשר לדבר, אתה תמיד מסוגל להכיל הכל.

אני נרגעת. אני סולחת. אני מבינה. אני אוהבת.
מביטה עמוק פנימה, כמה שאני רק יכולה אל תוך הנשמה שלך, ואני רואה לך בעיניים...

בימים האחרונים יוצא לי שוב, להסביר לאנשים מה עובר עליי...
לספר למה אני ככה, עצובה, כואבת, חשוכה... כמו שלא הייתי מעולם.
ברור לי שאני לגמרי שפויה, שדעתי צלולה לחלוטין, שיש הגיון מאחורי המצב שלי,
ומצאתי את עצמי, אומרת את המילים האלה, שפשוט נשטפו ממני החוצה:

הייתי בגן עדן... שנה.
עם כל מה שמשתמע מכך... השחרור הטוטאלי, החופש המוחלט.
התמסרות ללא גבולות, שיצרה מבחינתי חיבור מושלם.
הייתי בגן עדן.

אחרי שחיים בגן עדן... מי ירצה לחזור משם ?
איזה אדם שפוי בדעתו, ירצה לנחות חזרה אל הקרקע, אחרי שהיה בגן עדן ?
אז לא איבדתי את שפיות דעתי !
ומה הפלא, שכל חלק בגוף שלי, צורח שהוא רוצה להשאר שם ?

ועוד משהו קטן...
זה נכון שאתה יחיד סגולה, יחיד במינך,
אבל גן העדן, הוא ממש לא רק בגלל מי שאתה,
אלא בגלל המקום שלי, איתי, בלהיות שייכת לך.
בכמה שאני אוהבת אותי, במקום הזה, למרגלותייך... שלך.

לא נותר דבר מלבד הגעגוע
הזמן עובר לאט לאט שעה, שבוע
כבר שנה כמעט והעולם רגוע
ורק קולי זועק עכשיו תגיד מדוע.

הייתי בגן עדן
ועכשיו הלב פצוע
וזה סיפור כל כך ישן
וידוע.

ולי קראת פרח ועיניים
אני זוכרת הייתי נשמה
רק איתך מעל ריחפתי בשמיים
פתאום נפלתי לבד לאדמה.

החיים זרמו הכל היה קבוע
איך שרנו אז, בשני קולות בלי זעזוע
והיו לילות של צחוק ושעשוע
אבל עכשיו יש בקולי מיתר קרוע.

הייתי בגן עדן
ועכשיו הלב פצוע
וזה סיפור כל כך ישן
וידוע.

ולך קראתי פרח ועיניים
אני זוכר הייתי נשמה
רק איתך מעל ריחפתי בשמיים
פתאום נפלתי לבד לאדמה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ (יש המשך מתחת לקו)

ד(ג)ברים טובים קורים לאנשים אופטימים ( :

"נהג, תעצור בצד"

אני ישר מרגישה לא בסדר... מה עשיתי ?
עכשיו לעצור בצד, זו משימה בלתי אפשרית, כי צריך לעצור מהר (שהוא לא יחשוב שאני בורחת),
אבל מצד שני, גם במקום מותר, כי גם ככה אני כבר חשודה כפושעת.
ממשיכה כמה עשרות מטרים ועוצרת בצד.
הוא מגיע לחלון שלי ומבקש שאתקדם עוד, כי אני חוסמת משהו (אלוהים, זה מחמיר, אני כבר ממש סכנה לציבור).
היא שיושבת לידי, מסתכלת עליי, ואנחנו מחליפות מילה ומבט, ומבינות שלשתינו אין מושג מה עשיתי.

"את יודעת מה עשית ?"
"האמת, מר שוטר, אין לי שמץ..."
"אז את לא יודעת מה עשית ?"

אני הולכת ומתכווצת לתוך המושב שלי, ומרגישה את הדמעות מתחילות לעלות... חונקת אותן בכוח.
אני לא אחת שבוכה לשוטרים, האגו שלי שחצן מידי בשביל לתת להם את הסיפוק הזה, של לראות אותי מסכנה.
חוץ מזה, אני מכירה את המשחק הזה, של לגרום לנו להרגיש אשמים ולמתוח את העצבים שלנו.

"ממש לא, באמת שאני לא יודעת... יצאתי מהתחנה לכביש."
"כן, אבל לא לאיפה שמותר. יש תמרורים, לא ראית ? זה דו"ח של 500 שקל. את יודעת מתי הייתה העבירה הקודמת שלך ?"
"כמה שנים לפחות."
"כמה ?"
"לא יודעת, בחיי שאני לא זוכרת"
"הרבה שנים ? קצת שנים ? כמה ?"

עכשיו אני חושבת לעצמי, שהוא משחק את המשחק הזה ממש - by the book, אבל שאני לא במצב לשחק אותו.
הדמעות כבר כמעט יוצאות, ואז שטף המילים פשוט יוצא ממני:
"תקשיב, יכול להיות שלא שמתי לב, החיים שלי גם ככה בחרבנה עכשיו... ואולי היה לי רגע של היסח דעת,
נכנסתי לתחנה כדי לאסוף חברה, וכשיצאנו מהתחנה, לאף אחת מאיתנו לא היה נראה שאני עוברת עבירה"

הוא עונה לי: "זו בדיוק הבעיה, שאנשים לא מרוכזים בכביש."

ואז הבכי פורץ החוצה, כל הדמעות החנוקות (שהספיקו להצטבר שוב, מאז השיחה שלנו אחה"צ) צונאמי של דמעות... ומתוך הבכי אני מייללת:
"זה בגלל שלאנשים יש לב !"
הוא מסתכל עליי המום. ואני ממשיכה (בבכי קורע לב):
"זה בטח לא משנה לך שהלב שלי שבור, ושאני לא רוצה לחיות, ושחשוך לי ורע.
זה בטח לא מעניין אותך, וגם לא צריך... אבל כרגע, זה מה יש. זהו. אז הייתי לא מרוכזת לשנייה.
קרה. ואני לא אחת שבוכה לשוטרים... ממש לא... ואני בטח נראית לך לגמרי פתאטית"

ראיתי שהוא כמעט רוצה להכנס לרכב לחבק אותי... אבל במקום זה ביקש את הרישיונות שלי
(יש מצב שרצה לבדוק אם ברחתי מאיזה מוסד ?).

הוא הלך וחזר, בנתיים היא ואני חוזרת לעשתונותיי, צוחה ובוכקת על עצמי ועל המצב הזה,
לוקחת בחשבון שמכניסים אותי תיכף לכלא, ואז הוא חוזר.

בסוף הוא אומר לי שהוא רושם רק אזהרה, בלה בלה בלה... ושזה רשום לי בתיק ושבעבירה הבאה כבר לא יוותרו לי.
מחזיר לי את הרשיונות ומאחל משהו (כבר לא זוכרת מה) והולך חזרה לניידת.

טוב, בדקות הבאות, אני נוהגת כמו זקנה בת 90, במהירות של 3 קמ"ש, בטוחה שהוא אורב לי מעבר לכל פינה ומחכה לתפוס אותי שוב.
מחכה כבר לספר לך את כל זה... (בפוסט זה כתוב יותר מצחיק ?) ונרגעת מזה, שאתה יודע שאני נהגת טובה.

* מר שוטר... אם זה נראה לך מוכר... זו הייתי אני... ותודה שויתרת לי... מסתבר שגם לך יש לב ( :

אתה נכנס לחיים שלנו.
מביא איתך את האור הכי גדול שיש.
נשאר כמה שנשאר. (במקרה שלי שנה וחצי)
יוצא ומכבה אחריך את האור.
ומשאיר את החושך הכי מפחיד שיש.
וממשיך. (הלאה ?)
בחיים לא תבין איזה חושך נשאר אחר כך.

אתה יודע, ידעתי שזה לא לנצח.
ידעתי שזה יגמר ושזה כנראה יכאב...
אבל לא ידעתי שזה יהיה כל כך נהדר...
לא ידעתי שאני אוהב אותך כל כך.
לא ידעתי שתביא כזה אור.
לא ידעתי שיהיה אחריך כזה חושך.
לא ידעתי שאני מסוגלת להתמסר ככה.
לא ידעתי שזה מה שההתמסרות עושה.

ואתה צודק, זו באמת ריקנות...
אבל כזו שיש בה חושך נוראי... עלטה.

בדיוק עכשיו... בדקות האלה... 18 חודשים לאחור... כרעתי לראשונה על ברכיי.

מולך ובכלל.

בדיוק עכשיו... ברגעים האלה... לפני שנה וחצי...

ראיתי אותך לראשונה, נגעת בי לראשונה, הרחנו, הרגשנו, טעמנו, היינו.

וידעתי באותו רגע, שאני שלך.

הקסם התרחש. הנס של החיים שלי בא. החלום שלי התגשם.

הוא עדיין כאן.

היום נוכחתי שהוא עדיין בשיא עוצמתו, ממקום אחר, ועדיין זוהר. אהבה. שייכות. חיבור.



אני מבטיחה !


* תתחדש ! אני שמחה שהרגשתי, שהגיע הזמן להביא לך חדשים ( :
* ובאופן חריג ומיוחד, נשיקה גדולה ליהלום, כלבת יום ההולדת המדהימה !

ו... אני בסדר ( :

וזה משפט המפתח:

Guess I'd rather hurt, Than feel nothing at all

Need You Now - Lady Antebellum

Picture perfect memories
Scattered all around the floor
Reaching for the phone 'cause
I can't fight it anymore

And I wonder if I
Ever cross your mind
For me it happens all the time

It's a quarter after one
I'm all alone
And I need you now
Said I wouldn't call
But I've lost all control
And I need you now

And I don't know how
I can do without
I just need you now

Another shot of whiskey
Can't stop looking at the door
Wishing you'd come sweeping
In the way you did before

And I wonder if I
Ever cross your mind
For me it happens all the time

It's a quarter after one
I'm a little drunk
And I need you now
Said I wouldn't call
But I've lost all control
And I need you now

And I don't know how
I can do without
I just need you now

Guess I'd rather hurt
Than feel nothing at all

It's a quarter after one
I'm all alone
And I need you now
And I said I wouldn't call
But I'm a little drunk
And I need you now

And I don't know how
I can do without
I just need you now

}{

אתה יודע שאני יכולה לנתח. וזה גם יהיה הגיוני, לוגי, מדעי, מעניין.
אבל אני לא רוצה.
לא רוצה להבין או להסביר או לתת לראש לחפור על זה.
רוצה לדבר על רגש.

זו הייתה לי התחושה הכי מדהימה בעולם.
אני עדיין מלאה בה. אולי אהיה לעוד הרבה זמן.
להיות שייכת. משוייכת.
מלאות בלתי מוסברת.
גאווה שקטה.
לא כזו שבאה מהאגו, אלא כזו שמוקירה את זה שזכיתי. שאני זוכה.
זו זכות אדירה.
להרגיש יפה וסקסית. ככה סתם.
גם כשאני לבד ואין נפש חיה בסביבתי.
להרגיש מוצלחת וחכמה ומצחיקה ומעניינת.
להרגיש רצויה ואהובה.

גם היום, כשיצאתי החוצה לבושה בטרינינג, ונראיתי הכי בנאלית שאפשר, הרגשתי יפה.
בשבילך או בשבילי... זה לא באמת משנה.
לא מעניין אותי אם מישהו ברחוב הסתכל עליי ומה הוא חשב.
מעניין אותי שאם היית עובר לידי, היית מחייך.

זה לא שאתה גרמת לי להרגיש את כל אלה... זו אני שבחרתי להרגיש אותם.
אני לא מאמינה שיש דרך, שמישהו (אתה) יגרום למישהי (אני) להרגיש משהו
(לו זה היה אפשרי, יכולנו לעשות שהעולם שלנו יהיה הרבה יותר טוב),
זו אני שמתוך המקום הזה, דרך הקשר הזה, באמצעות הנוכחות שלך בחיים שלי, בחרתי.
הייתי. עדיין.

יש משהו בקשר כזה של שליטה, של בעלות (ועוד איתך) שיוצר את זה, את המלאות הזאת.
אני לא מזהה שסוגי קשרים אחרים, הביאו אותי לבחור להרגיש ככה, כל כך נפלאה...
וזה הכי כיף בעולם !
מי לא תרצה לחיות את חייה כשהיא מלאה בעצמה ? כשהיא מרגישה יפה וסקסית ? משמעותית ?
כן, אפשר להרגיש את כל אלה גם בלי להיות שייכת, ידעתי פעם.
אבל עכשיו הכל אחרת.
אני אחרת. החיים אחרים. העולם נראה אחר. שליטה נראית אחרת. מערכות יחסים נראות אחרות.
אהבה אחרת. יופי אחר. אינטימיות אחרת.
כאב אחר. פחד אחר. השקט שלי אחר והאגרסיות שלי אחרות.

אני כבר לא יודעת, אם אי פעם אוכל לחשוב שוב חזרה ב"אני".
אני לא בטוחה שאני רוצה.
אתה תמיד איתי.
גם כשאתה לא לידי... אתה בתוכי.
בחדר אצלך, זה שאתה שומר לי, תמיד אהיה למרגלותיך.
בארמון שלך, שנמצא אצלי, אני תמיד אוהבת אותך.

מישלך
}{