|
|
|
וואו...איזה כיף להיות בעייתית שעושה בלגאנים.
אחרי חיים שלמים של ילדה טובה אני פתאום מורדת.
כמה נעים.
תסלחו לי שאני עושה את זה על הגב שלכם בשרשורים של הכלוב נכון?
זה פשוט מקום נורא בטוח. מקסימום איזה מישהי תכתוב לי שאני אדם קטן עם לעג דוחה ומרושע. ביג דיל...
אני ממש נהנית.
שחרור!
חופש!
FREEDOM!
LIBERATE !
יאללה מייפלונת...תרגעי קצת בובה...
זה לא עוזר. שום דבר לא עוזר.
כל העמדת הפנים הזו.
הלב שלי מרוטש מגעגועים אליך.
עם כל השקר וכל הזיוף, הרגעים איתך היו הכי מתוקים שהיו לי.
והחיבוק שלך. והחיוך שלך, ועצמות הבריח שלך, והקול שלך.
הקול, הכל, הכל שקר.
איך זה יכול להיות שאני כל כך מתגעגעת לשקר?
ולא- אני לא רוצה אותך.
לא רוצה אותך יותר אף פעם. לעולם.
אבל אני קרועה. מרוטשת. מרוסקת. מפורקת. מפוררת לפרורים מיקרוסקופיים, שותת דם מכל הנקבים שלי, מיוזעת זועקת צורחת מגעגועים אליך.
רק שיעבור כבר.
כואבות לי האוזניים וכואב לי הראש וכואב לי הלב.
ואני עושה כל כך הרבה שטויות שזה פשוט בטוח לגמרי שיום אחד אני אשלם עליהן במשהו רע שיקרה לי.
לפעמים אני מרגישה שאם החיים שלי הם מכונית, אני רוב הזמן בוחרת לשבת במושב האחורי ולתת למישהו אחר לנהוג.
אבל יש רגעים שאני אומרת לעצמי- "מייפל, הגיע הזמן להתחיל לנהוג במכונית שהיא החיים שלך."
ואז אני נוהגת בה כמה ימים עד שאני מתעייפת וחוזרת לישון בשכיבה במושב האחורי, פשוטת אברים, רפויה ופגיעה.
היום שוב החלטתי לנהוג במכונית.
אני עוברת למושב הקדמי.
HERE I COME
נראה לי שהרסתי הכל עם הונילי הסטלן.
לא שזה מפתיע. אני מעולה בלהרוס מערכות יחסים.
רגע......אני משנה גישה.
אני מעולה במערכות יחסים.
זה הם שדפוקים.
אבל הונילי הסטלן לא דפוק. הוא פשוט סטלן בטירוף. הוא זורם עם החיים. הוא ויתר על האגו ועל הגבריות שלו.
אוף.
יש לי מבחן ואני בלחץ.
החיים מלחיצים אותי.
לא בנויה בשבילם.
אולי גם אני צריכה לותר על האגו ולזרום עם החיים וכל מיני כאלה.
לא בטוחה שאני יודעת איך.
יש איש אחד שאני מאד מאד אוהבת.
להגיד מאד מאד אוהבת זה סוג של אנדרסטייטמנט.
הוא אחד האנשים הכי טובים שיש בעולם הזה.
אפשר להגיד שהוא הציל לי את החיים. אפשר להגיד שהרבה ממה שאני היום אני חייבת לו.
הוא המטפל שלי. הגעתי אליו מרוסקת ושבורה אחרי האונס שעברתי. זה היה לפני שנים, ומאז הוא היה איתי בכל כך הרבה משברים ושמחות ועצב. תמיד הוא היה איתי. תמיד.
הוא איש יקר וטוב וחכם.
הלילה הבן שלו התנגש עם המכונית בעץ ונהרג.
אין אלהים. זה בטוח. וגם אין שום צדק. כי האדם האחרון שמגיע לו שיקרה לו משהו כזה זה הוא.
ואני יושבת פה ולא יכולה להפסיק לבכות.
תמיד הוא היה איתי, ועכשיו אני לא יודעת איך להיות איתו.
אז נכון שאני קצת עצובה, אבל איזה מהמם שון פן עכשיו בטלביזיה.
גבר מהמם פשוט.
הייתי עושה בשבילו עכשיו כל מה שהוא היה מבקש.
סאבית חרמנית שכמותי.
לא כל כך טוב לי...
נראה לי שהחגיגות של ההתאוששות מההוא היו מוקדמות מדי.
אולי זה קשור לזה שלא עשיתי היום כלום. פשוט כלום. למרות שעשיתי את עצמי כאילו אני לומדת.
אולי זה קשור לזה שאני מתחילה להרגיש שעם הונילי הסטלן זה לא בדיוק זה.
ואולי זה קשור לזה שאני עדיין באיזה סוג של פוסט טראומה ממך וממה שהיית.
רגעים שאני פונה אליך בגוף שני, רגעים שאני מדברת עליך בגוף שלישי.
קשה לי להוציא אותך ממני.
אפילו שאף פעם לא באמת היית בי.
רוצה לצאת למסע.
מסע אמיתי.
ללכת וללכת וללכת.
עד שאגיע.
תאהבו אותי...
סדקים קטנטנים ראשונים באושר והשמחה עם הונילי הסטלן.
לא ברור לי על מי אני עובדת.
בעיקר על עצמי כנראה.
האם אני באמת יכולה להיות עם סטלן?
התשובה הכי מתבקשת היא לא. העיסוק שלי עם סטלנים הוא על בסיס קצת אחר בדרך כלל. אבל הוא כזה חמוד...
ידוע שעישון מסיבי יום יומי של גראס וחשיש גורם לירידה חדה במוטיבציה. זה קצת מוציא אותי מדעתי. הוא אומר שהוא פשוט ויתר על האגו, שזה יפה וטוב בכמה אשרמים הזויים בהודו, אבל כאן זה לא כל כך עובד.
הוי הוי הוי.
אבל הוא חמוד.
מצד שלישי, אני מתגעגעת אליך.
למה בדיוק? אין לי מושג. לא לשקרים. בטח לא לפרורים. גם לא לזיוף.
אולי אני לא מתגעגעת.
חלמתי בלילה על אישה אחת שמכריחה את החתול הג'ינג' שלה לעשות בנג'י.
אולי הסטלנות משפיעה גם עלי.
יום שישי, ואני מסתכלת אחורה על השבוע הזה שעברתי.
שבוע הזוי וטוב ומעושן.
הרבה שמחה על זה שאני הולכת להיות קלינית..
הרבה שמחה על הונילי הסטלן.
הרבה נשיקות. כל הסנטר שלי מלא שפשופים מהזיפים שלו כי אנחנו לא מפסיקים להתנשק.
הרבה סקס. הרבה שינה מכורבלת ביחד. הרבה דובדבנים וענבים.
המון חיוכים.
עכשיו אני מבינה כמה הייתי עצובה איתך. עצובה ומורעבת. מורעבת כי כל מה שקיבלתי ממך היו פרורים.
אני מסתכלת לאחור על השבוע המעושן הסוריאליסטי והשמח שעבר עלי וקצת בא לי לבכות.
לא מעצב. ממשהו אחר לגמרי שאני לא יודעת לתת לו שם.
מוקדם יותר ישבתי על הדשא בגן שמתחת לבית שלי עם הכלב השחרחר שלי.
הוא רבץ ונח ומפעם לפעם הוציא איזו נביחה רק כדי שידעו שהוא שם.
אני ישבתי וליטפתי את הפרווה השחורה והמבריקה שלו והרגשתי שלא משנה מה יקרה, תמיד יהיה לי אותי.
ואני, עם כל השריטות והחוסר ביטחון והשטויות והקילוגרמים המיותרים, אני זה הדבר הכי טוב שהייתי יכולה לבקש לעצמי.
בבקשה תזכירו לי את זה כשיחזרו שוב הרחמים העצמיים והדמעות.
ואולי הם לא יחזרו.
שבת שלום לכל האנשים היקרים שמסתובבים כאן.
ועוד לילה אחד עם הונילי הסטלן שלי.
הלב שלי מתחיל להיפתח אליו.
זה מפחיד יותר מפחד שמתעורר למראה עדר נמרים רעבים שרצים ישר אלי.
קמנו הבוקר יחד. התחלתי לעבוד מאוחר ובילינו איזה שלוש שעות בהתפנקות במיטה.
שכחתי כמה כיף זה יכול להיות.
הוא כל הזמן מחייך.
אמרתי לו שאני אוהבת שנושכים אותי, והוא לא הפסיק לנשוך אותי. נדמה לי שזה מצא חן בעיניו.
ואתם יודעים מה הוא אמר לי?
הוא אמר לי- את חלומו של כל גבר.
אז נכון, זה היה בדיוק דקה אחרי שהוא גמר, כך שבטח אי אפשר ממש להאמין לזה, אבל זה היה כיף לשמוע.
מרגישה נורא סקסית לידו.
הוייייייייייייי.
זה טוב.
