אני יודעת לחכות

חזרתי מחדר כושר.
מאמן האושר שלי מרשה לי להישקל רק פעם אחת בשבוע, והפעם הזו היא מחר, אבל כיוון שהוא איחר ואני סקרנית כל כך שאם הייתי חתול כבר מזמן הייתי מתה, עליתי על המשקל.
המשקל הראה קילו וחצי כמעט פחות מבשבוע שעבר.
זה טוב.
אבל אני עוד לא שמחה. מחכה למחר.
מחר כשהאיש הכי אהוב עלי בתבל הזאת ירשום בטבלה שלנו את המשקל הנוכחי שלי ויחייך אלי בשמחה אמיתית ויענה אותי מתוך אהבה במשך שעה וחצי בחדר הכושר, אז אני אדע שבאמת ירדתי עוד קצת.
וכך זה יימשך.
בשביל מה?
בשביל שאני אהיה מאושרת.
בשביל שאף אחד אף פעם לא יעליב אותי יותר.
ואולי גם בשביל שעוד מישהו יהיה מאושר.
כשאני חושבת על עצמי מרזה אני נתקפת בפחד כל כך עמוק ומשתק.
כשהייתי רזה מישהו רצה אותי למרות שאני לא רציתי אותו והוא לקח אותי בכוח. וזה כאב וזה היה מפחיד ומשפיל ונורא.
ואני אף פעם לא אשכח את זה.
אבל זה לא יקרה לי שוב.
לא בגלל שאני אהיה רזה.
לא בגלל שאני אהיה יפה.
מותר לי להיות מאושרת.

היום נקלעתי לשיחה על סמלי מין.
שאלו אותי אם אני מכירה סמל מין ממושקף.
ברגע הראשון אמרתי שלא.
שניה אחר כך נזכרתי שכן.

קמתי הבוקר וגיליתי שלא קרה נס בלילה.
משום מה אני מאמינה שניסים קורים בלילות.
אבל הלילה לא היה לילה של ניסים.
סתם לילה של שינה כבדה ומלאת חלומות.
אני לא זוכרת אף אחד מהם. רק זוכרת שהם היו שם. מלאי צבעים וקולות. לא מפחידים, אבל גם לא שום דבר אחר.
אני לא יודעת.
למוסכניק שלי קוראים ניסים.
הוא יודע לתקן את המכונית שלי כמו שאף אחד אחר לא.
הוא לא יודע לתקן לי את הלב.
דווקא ביקשתי.
אמרתי לו : ניסים, בבקשה, תסובב משהו בלב שלי עם הפלאיר הזה. תכניס איזה בורג, תחליף צינור, אולי זה יסתדר."
אבל ניסים לא הסכים.
הוא כן חייך. יש לו חיוך מקסים.
מה שאני הכי אוהבת אצל מוסכניקים זה איך תמיד בתוך כל הגריז השחור שמכסה את הבגדים והידיים שלהם אפשר למצוא נקודה של נקיון ולובן.
פעם מישהו החליף לי צינור מים באוטו. זה לא היה ניסים. מישהו אחר.
הוא היה כולו שחור, מכוסה גריז, ורק העורף שלו היה נקי ושחום וחלק ואני ישבתי שם כשעיני מקובעות על העורף שלו וכל מה שרציתי לעשות היה לנשק את העורף הזה . לכסות אותו בנשיקות עדינות וליקוקים קטנים.
אבל לא עשיתי כלום.
כשאני רואה את עצמות הבריח של הדוב החביב עלי אני מרגישה את אותה ההרגשה.
וכמו עם המוסכניק ההוא עם הצוואר הצחור, גם עם הדוב המקסים הזה אני מתאפקת.
אבל לא תמיד.
והוא יודע, הדוב שלי, הוא יודע מה אני מרגישה כשאני רואה את עצמות הבריח שלו.
אני מזהה את המבט הצוחק בעיניים החמות שלו, ויודעת שהוא יודע. ואם, כאילו במקרה, הוא פותח כפתור אחד בחולצה, כדי שיהיה לי קל יותר להגיע לעצמות הבריח המקסימות שלו, אני מגיעה אליהן. ומנשקת.

ילדונת.
שיהיה לך יום נפלא.
אולי היום תרגישי שוב את החמימות הזו שממלאת אותך לפעמים כשאת נמצאת במקום ההוא, עם האנשים ההם.
אולי היום תרגישי שוב את התרוממות הרוח שנלווית לרוח.
אולי היום תסתכלי מלמעלה אל המפרץ ותרגישי את כוחם המופלא של החיים דוחף אותך גבוה ומזקיף את ראשך.
אולי היום תאהבי שוב כמו שאת יודעת לעשות כל כך טוב. הכי טוב.

זהו היום השני שלי עם הנעליים הכי יפות בעולם.
לא. לא נעלתי אותן היום.
לרוע המזל אי אפשר לנעול אותן.
לי, ככפריה פשוטה במסווה של עירונית מתוחכמת, אין מושג איך הולכים על העקב הזה.
אבל הסיבה האמיתית שאי אפשר לנעול אותן היא הסכנה.
יש סכנה רצינית שינסו לחטוף אותן ממני.
אני צריכה לבטח אותן קודם.
אחר כך אני צריכה כזה בחור עם חליפה ואוזניה באוזן שילך כמה מטרים אחרי ובמקרה הצורך יפעל.
אני אתארגן על כל העניינים האלה. ביטוח, שב"כ, זו לא בעיה.
הבעיה האמיתית היא שאין לי לאן לנעול אותן.
כי לאן לעזאזל אפשר לנעול נעליים בצבע זהב עם עקב הרבה יותר מדי גבוה?
בכל מקרה היום השני איתן עבר בשלום.
הן נחות להן בקופסתן, זהובות וחייכניות.
קורצות לי בשובבות כאילו אומרות:
את שלנו בובה...

אני הבעלים המאושרים של הנעליים היפות ביותר בעולם.
זה בכלל לא דבר של מה בכך.
ועוד מעט אני יוצאת לשתות עם חברה.
אני אשתה רק דיאט קולה כמובן, אבל זו לא בעיה כי אני בהחלט מסוגלת להשתכר גם מדיאט קולה אם אני מחליטה שזה מה שאני רוצה.
וזה מה שאני רוצה היום.
להשתכר עד אבדן חושים. מדיאט קולה.
זו לא בעיה.
ועכשיו אני שומעת את הדיסק החדש של אפרת גוש שהוא בדיוק מתאים לנעליים החדשות שלי, ועם השירים שלה והנעלים הללו והחולצה השחורה הצמודה שעד עכשיו לא העזתי ללבוש אבל עכשיו פתאום אני מעזה, אני פשוט אישה חדשה לגמרי שיוצאת לכבוש את העולם.
ואפילו אתה, אם היית רואה אותי היית אומר: ממממממממממממממממממממ

ראיתי עכשיו עוד סרט קטן ומלא יופי וחום ואנושיות.
כל כך הרבה אהבה וחום יש בעולם.
רק צריך להסתכל בפינות.
רוב האנשים לא מסתכלים בפינות כי הם חושבים שבפינות יש רק אבק וקורי עכביש.
אבל בעצם בפינות יש חום וחיבה.
חום וחיבה בין אנשים.
מרגישה עכשיו כמו הילד שמצא את המלאך בספר ההוא שקראתי.
אני מאושרת כמו ילדה.

264 אנשים קראו את הבלוג שלי היום.
לכן אני כותבת עוד כמה מילים.

הלכתי לתערוכה של סיגלית לנדאו.
אישה צפה בין אבטיחים.
בקצות האצבעות היא נוגעת באבטיחים הפצועים היפים.
אחר כך ראיתי את closer.
איזו שבת.
יש דברים ששווה לחיות למענם.

יהיה בו פיכחון.
שלב ההתפכחות הוא שלב שבו כבר אין הרבה עצב, רק מין הרגשה פושרת כזו. חמצמצה קצת. מין ריק כזה.
אבל יש שמחה בהתפכחות. כי יש בה ידיעה ויש בה אמת.
אתמול בלילה כשצעדתי איתך, נ. חברתי האהובה, בפארק והבטנו אל תוך החושך של מי האגם, מצאתי שם תשובות בתוך החושך, ואחר כך, מאוחר יותר, בשיחה הלילית שהיתה לנו התשובות הללו קיבלו תוקף.
מאמן הכושר שלי הביט עלי אתמול בהמון אהבה ואמר לי- אני לא עוזב אותך עד שאת מתחתנת.
אם כך אני מקווה לא להתחתן עוד המון המון זמן כי אני לא רוצה שהוא יעזוב אותי.

היו רגעים שבהם היית מחבק אותי והייתי מרגישה שאם תפסיק אני אמות.
היו רגעים שבהם להיצמד לגוף הערום שלך ולהרגיש את מוצקות החזה שלך, הגב שלך, שרירי הזרועות שלך, ההרגשה הזו גרמה לי להרגיש כמו אדם טובע שנאחז בסלע בים.
אי אפשר לתרגם למילים את הרגשות הללו.
האם היה לך מושג שכך אני מרגישה?

ברדיו מישהי שרה על געגוע.
כנראה אני אהיה כזאת תמיד. נרגשת, נסערת, נשימה נעתקת.
כנראה אני אהיה כזו תמיד.

בחדר הכושר המאמן שלי נוגע לי בכתף, כאילו במקרה, אבל שום דבר לא מקרי, והיד שלו נשארת שם ואני מרגישה את כל האהבה שלו אלי והדאגה שלו אלי ורצון הברזל שלו שחובר קצת לרצון הברזל שלי.
זו הדיאטה האחרונה שלי, אני אומרת לעצמי.
ויודעת שהפעם אני מדייקת לגמרי במילים הללו.

כאן אני נזהרת מאנשים. נסגרת. לא נותנת לאף אחד ממש להתקרב.
אני לא יודעת למה בדיוק.

זו הדיאטה האחרונה שלי.
איך אני יכולה להעביר אליך את מה שממלא אותי?
כשאני אומרת לך שאני אוהבת אותך המילים הללו אמיתיות לגמרי.

נ. החברה המקסימה שלי, הנסיכה הפרסייה עם שיערה השחור והרך הביאה לי אתמול ספר במתנה. ספר שירה שרציתי מזמן.
בפתחו היא כתבה לי: ואף על פי כן נוע תנוע.

הנה. אני נעה.

נגמר השבוע המסויט הזה.
כל השבוע התנצלתי על הקיום שלי. הרגשתי הכי נודניקית שאפשר. אישה נודניקית, היסטרית, תלותית ומאוסה.
אבל הקטע הוא שאני לא כזו.
הבנתי את זה אתמול בלילה כשסיפרתי לחברי היקר והאהוב ת. הכל והוא אמר לי- אם כך אני חושב שאת מקסימה.
ואז נפל לי מטאור קטנטן על הראש ונזכרתי שאני לא באמת אישה נודניקית היסטרית ותלותית.
ועכשיו גם תם תהליך האבל על מה שאני בעיניך.
כמו וונוס שיוצאת מהצדפה (ובהבדלים גרפיים קלים) מתוך ההריסות של השבוע הזה, מתוך הדימוי הנודניקי התלותי המכאיב הזה שיצרתי לי יוצאת מייפל.
כל מה שרציתי להגיד לך אתמול בלילה היה שאני אוהבת אותך. הרגשתי שהמון זמן לא אמרתי לך את זה.
אבל זה לא חשוב.
אז במשך שבוע הייתי צל של עצמי.
צל תלותי של עצמי.
זה נורא מעצבן אותי.
אבל הנה, אני יוצאת.
אהההההההההההההההההההההההההההההה

לו ריד שר ואני מתפשטת.
אני אוהבת להתפשט כשלו ריד שר.
לעמוד מול המראה עירומה ולהסתכל. זה קשה לי.
לא אוהבת את מה שאני רואה. אבל הכל כל כך מוכר. העור הלבן שלא משתזף אף פעם, התלתלים שצונחים על הכתפיים, השדיים הכבדים, הבטן העגולה, הירכיים, שיער הערווה. הכל כל כך מוכר.
יום אחד לו ריד ישיר ואני אתפשט וכשאסתכל במראה לא אכיר את מה שאראה שם.
היום אני עוד מכירה. ולא אוהבת.
הכל יותר מדי. גדול מדי שמן מדי.
אבל מבעד לערפל הקוגניטבי של השנאה שלי את הגוף שלי אני יודעת עוד כמה דברים.
אני יודעת שיש בי גם יופי. הוא קיים גם היום. גם כשהכל עדיין לא קיבל את הצורה שאותה אני חולמת.
לו ריד ממשיך לשיר. ואני עירומה ושמנה ויפה.
אני בדרך הנכונה.