אני יודעת לחכות

שרדתי את הלילה הזה.
אני תמיד שורדת.
אחד הדברים שהופכים מטפל למטפל טוב הוא היכולת לשמוע את קריאות המצוקה של המטופלים שלו גם כשהן לא ישירות, גם כשמנסים להסתיר אותן מאחורי דברים אחרים.
זה לא פשוט. אני נמצאת על המשמר כל הזמן כדי לא לפספס אף אות מצוקה. כדי להיות שם בשבילם. שלא ישארו לבדם.
כי להישאר לבד כשלא שומעים את איתותי הכאב שלך זה הכי הכי בודד שיש.
אין יותר בודד מזה.
לפעמים אני קצת מנערת את המטופלים שלי. שמה להם את המציאות מול העיניים. לא נותנת להם לברוח. חשוב לעשות את זה מפעם לפעם.
אבל אחר כך, אני תמיד יודעת להיות עוד יותר ערנית. לא להשאיר אותם לבד עם המצוקות שמתעוררות. להיות שם בשבילם.
לפעמים יש להם חרדות נטישה איומות.
אז אני מסבירה להם שאני לא הולכת לשום מקום.

מאוחר בלילה ואני לא מצליחה לישון.
לפני חצי שעה חזרתי מחיפה. לא האמנתי שאצליח לנהוג את כל הדרך, נרדמתי על ההגה בלי הפסקה, ועכשיו כשהגעתי ואני יכולה סוף סוף להניח את הראש על הכרית ולהתכרבל בתוך השמיכה אני לא מסוגלת.
היה לי יום מאושר. אינטנסיבי ועמוס ומאושר. וכל הערב ישבתי עם קבוצה של נשים שנאבקות בערך באותם שדים שבהם אני נאבקת. וזה היה טוב ומחזק.
אבל עכשיו אני לבד בבית ולבד עם השדים האלה ומפחדת לעצום את העיניים.
אתה אומר שאני אישה חזקה. זה נכון, אני באמת כזו.
ואני יודעת שאתה לא תיתן לשום דבר רע לקרות לי. יודעת שתשמור עלי.
עם הידיעה הזו אני צריכה לנסות לישון.
לילה טוב.

מישהו מוכן בבקשה להסביר לי מ ה לעזאזל קורה כאן?
אני לא מבינה כבר כלום. ממש כלום.
וקצת נמאס לי.

אני חושבת שאני לא אלך לשם יותר אף פעם.
אני מרגישה שם רע. מרגישה לא שייכת. משתלט עליי כזה חוסר ביטחון שכבר שנים אני לא זוכרת שהרגשתי. אני מרגישה אותו בכל מילה שאני אומרת, בכל תנועה שלי. באיך שאני יושבת ואיך שאני עומדת.
והכי גרוע, אני מרגישה שם כל כך כל כך משעממת. פשוט אין לי אף מילה להגיד לאף אחד. נו האילמות הזו שדיברתי עליה.
אז אני לא רוצה להרגיש משעממת, ואני לא רוצה להרגיש כזה חוסר ביטחון ואני לא רוצה להרגיש כל כך לא שייכת, ולכן אני לא אלך יותר למועדון אף פעם.

אתמול בלילה הייתי אצל חברות וראינו יחד סרט נורא מפחיד. כל כך מפחיד עד שפחדתי ללכת לבד הביתה, ואחר כך כשכבר הגעתי (מזל שהשחרחר שלי היה איתי) כל הזמן הייתי בטוחה שרוצחים פסיכופטים פורצים לי לדירה ולא הצלחתי לישון, פשוט שכבתי במיטה קפואה מרוב אימה, וחשבתי שאולי אני צריכה לחזור לגור עם שותף (כשאני גרה עם שותף גם לא נעים לי להשאיר כלים בכיור..)
הבוקר אני כבר לא מפחדת.
גם עכשיו אני מרגישה משעממת. אין לי אף מילה מרטיטה לכתוב כאן.
תכף אלך להאכיל את החתולות של חברתי ר. שנסעה לקיבוץ שלה.
אחר כך אתחיל את השבת שלי.
מחר יש לי יום מרגש.

דווקא היה ממש נחמד במס הכנסה. :-)

יש לי יום חופש.
הכלים מארוחת הערב של אתמול עוד עומדים ליד הכיור מחכים שאשטוף אותם.
לא רוצה.
משלוח המנות האימתני שקיבלתי עומד לידם. החלטתי לתת אותו לאחד ההומלסים שגרים בגן הציבורי שליד ביתי. רק הצעצוע שבתוך ביצת הקינדר קורץ לי. אולי ההומלס יסכים לתת לי אותו.
כל כך הרבה זמן לא היה לי חופש, עד שאני לא ממש יודעת מה אפשר לעשות ביום חופש.
בתור התחלה אני אלך למס הכנסה. זה נראה לי עיסוק מצוין לחופש.
אני עייפה.
אולי פשוט אשן כל היום.

אני לא יודעת מה יהיה. מצבי הרוח שלי משתנים כל כך עד שאם לא הייתי יודעת שאני לגמרי שפויה הייתי בטוחה שאני מאני דפרסיבית.
ומה שהכי נורא זה שפשוט נמאס לי מעצמי. נמאס לי להיות כזו רגישה ורגשנית. נמאס לי להיות כזו מפוחדת וחסרת ביטחון.
איפה היא האישה הזו שמזיזה הרים?
איפה האישה שיודעת להציל את כל החלכאים והמדוכאים של תל אביב?
ורק את עצמי אני לא מצליחה להציל. רק כועסת על עצמי כל הזמן ומייסרת את עצמי על כל משפט שני שיוצא לי מהפה.
זו דרך מאד מעניינת, הבלוג הזה, להגיד לך דברים. כי הלא אני כותבת כבר רק לך. אך ורק לך.
די!!!!!!!!!!!
אני לא יכולה יותר להיות קשורה אליך ככה. זה מפחיד אותי כל כך שאני שוכחת איך לנשום.
להיות לבד זה כל כך בטוח.
אם אני לא משתחררת מהפחד הזה בשבוע הקרוב אני מהגרת לבוצואנה.

קראתי פעם סיפור על איש אחד שנורא פחד. הוא לא סתם פחד כסטייט אוף מיינד, הפחד שלו היה מאד ספציפי. הוא פחד מאיזו אישה אחת שהייתה נורא יפה ומסתורית, והזכירה לו קצת מישהי שהוא הכיר פעם מזמן. היא הייתה טובה אליו אבל גם רעה, והוא אף פעם לא ידע לצפות מתי היא תהיה טובה ומתי תהיה רעה. היו שם בסיפור הזה כל מיני רמזים שהאיש הזה גילה שעזרו לו לפתור בסוף את התעלומה של האישה היפה והמסתורית, אבל גם כשהסוף היה טוב, הוא עדיין המשיך לפחד את הפחד הספציפי הזה שהיה לו.
לאישה הזו היה שיער נורא ארוך. הוא פחד שבלילה, כשהוא ישן וראשו טמון בשיערה, היא תלפף את השיער סביב הצוואר שלו ותחנוק אותו.
כזה הוא היה. קצת מוזר. וגם היא לא הייתה לגמרי בסדר.
אבל זה היה סיפור כזה, של סופר צרפתי פוסטמודרניסטי.
מתה על פוסטמודרניזם.
בפוסטמודרניזם הכל יכול לקרות והכל לגיטימי.
ככה אני יכולה לסדר לי את החיים נורא יפה בראש והכל תמיד בסדר.
אבל אני, כשאני מפחדת, אני לא בתוך ספר של סופר צרפתי פוסטמודרני, וכל מה שאני יכולה לעשות זה להאחז באיזה סלע שמציץ מהים ולהיזהר לא להחליק ממנו.

בלילות סוסים דוהרים לי על הגוף ובבוקר אני מתעוררת כאובה ועייפה.
אתמול הם לא היו כאן כי הם מפחדים מדובים.
מישהו פרץ לדירה שלי וגנב לי את ה KY .
באמת.
אין לי שום הסבר אחר.
אלה בטח היו הסוסים.
אבל בשביל מה סוסים צריכים KY?
אולי יש כל מיני דברים שאני לא יודעת על סוסים.

ואתה בטח תגיד שזה עוד אחד מהפוסטים שלי שאתה לא מבין מאיפה הם באו.
הפוסט הזה בא מחום קצת גבוה והרבה עייפות וכל מיני מחשבות.
אבל בסך הכל, אני תכף נכנסת למיטה. וכשאני אעצום עיניים אני אזכר איך אצבעות הקסם שלך נגעו בי אתמול בלילה.
החיים יפים.

לא זוכרת מתי בשנה האחרונה הרגשתי כל כך רע כמו עכשיו.

לא תיארתי לעצמי שאם אני אכריז על עצמי כעל נאלמת אני אהפוך באמת לאילמת.
אבל הנה זה קורה.
כואב לי הגרון כל כך וכל פעם שאני מנסה להוציא איזה קול יוצא לי במקום זה קרקור מוזר וצורמני.
אבל יש לי יותר מדי תוכניות לסוף השבוע הזה מכדי שאני אהיה חולה פתאום.
סוף השבוע הזה הולך להתחיל תכף בארוחת ערב עם שני ג'ינג'ים. אני לא מפספסת את זה בשום אופן. שני ג'ינג'ים אמיתיים, עם נמשים ונפש ענקית.
אוי אני מרגישה כל כך רע. כל הגוף שלי כואב כאילו סוס דרך עלי.
אולי באמת סוס דרך עלי בלילה כשישנתי בלי שהתעוררתי.
כנראה שזה מה שקרה.