חלומות בהקיץ

הערב שוב כהרגלי עליתי להפרד מהשמש בהרים,
מקום קסום במלוא מובן המילה, מי שזכה והיה שם יודע,
לא הרבה מגיעים לשם, מקומיים לעיתים רחוקות, אורחים של מקומיים לעיתים נדירות,
טוב זה לא בדיוק הרים אלא גבעות חוורים מחורצות נקיקים, ומשובצות אבנים, מקום מדהיםםם.

אחד הדברים ששמתי אליהם לב שם, בהרים, הוא הנטייה והרצון של בני האדם להטביע את חותמם,
ורובם של אלה שכן מבקרים בהרים יסדרו להם אבנים הפזורות פה ושם, יכתבו את שמם,
או סתם משפט שעולה בדעתם, יציירו ציור, ישאירו סימן.

משום מה זה הפריע לי, אבל אפילו יותר מזה, הפריע לי שזה מפריע לי,
ומה פתאום אכפת לי מה עושים? שיסדרו את האבנים איך שהם רוצים, מה זה ענייני?
לא מעט זמן אני חי עם התחושה המנוגדת הזאת בעצמי, למדתי לחיות איתה,
הבנתי שזה לא צריך להפריע לי, אבל גם קיבלתי את העובדה שזה עדיין מפריע,
היום סוף סוף הבנתי למה זה מפריע לי.

קצרה היריעה מלתאר את נפלאות המראות בהרים, דמיינו אינספור נקיקים וואדיות,
אותם עוטפות אינספור גבעות, ואתם הולכים על שביל שבאחת מהן, והכל כאילו נפגש ונפרד,
וכלום לא ברור, ולכל גבעה גוון משלה, ולכל ואדי אופי משלו, ולכל צעד רגש משלו,
ובהגיענו לפלטו, שבחלק העליון של ההרים, נגלה לעינינו המראה מאופק לאופק,
עוצר את נשימתנו. שם גם ראיתי את השריד האחרון של ביקור אנושי, כתובת אבנים נוספת.

מילה אחת הייתה שם, שלמות, מילה כל כך מדוייקת, שמתארת באופן מופלא,
את מה שנגלה לעינינו, ההרים זה באמת שלמות, חוסר הסדר המוחלט, תורת הכאוס על מלא,
פתאום הבנתי, המילה הקטנה הזאת הרשומה באבנים, הכניסה פתאום סדר למקום,
ובאותו רגע אבדה השלמות של התוהו, כמה אירוני שדווקא תאור המצב מבטל אותו,
ואת ההרים אני מחפש בשלמותם, ולכן זה הפריע לי

היום הרגשתי הרבה יותר טוב עם עצמי כשהתיישבתי ליד השלמות והשלכתי אותה לואדי,
אבן אחרי אבן

וכשחזר הקסם לארץ החלו הפסקות החשמל,
ובכל זאת, לא המעיטו המכשפים בערך הפיסיקה, הם הבינו כי היא בסיס קיומם.
אז הגיע דור העופות הגדולים, או בשפתם, 'עננים מדברים',
באותו זמן המכונות נדמו, אבל הרצונות הפכו למחוללי אנרגיה אדירים, אולי אדירים מדי.
חוסר הטעם שבמלחמה גרם להפסדה, תקופה של שלום שררה בארץ והשפע רבץ בבתי העם.

לפי חוקי הדת, המכשף הראשי בכל נפה הוא זה שהיה קובע לכל אישה כמה ילדים תוכל ללדת,
באמצעות כישוף מיוחד, בדרך זו יצרה קהילת המכשפים סביבה שמאזנת את עצמה,
בעזרת פיקוח ילודה בקצה השרשרת, ועוד במצוות האלים.

ביום האחרון של השבוע הראשון בסהר ה23 של מחזור העונות היו כל בני האדם אבלים.
זה היה היום בו עברו המכשפים ובחרו מבין בני האדם, וללא הבדל גזע מין או לאום, קורבנות.
'נשמות לליבוי הקסם, ביום ה21 של החודש ה12 רקדו אל שערי האש' כדברי הכתובים.
בדיחה פרטית בין המכשפים הגדירה את חג הקורבן בתור,
הכיוון העדין של האיזון הטבעי

המצב ביננו חזר לקדמותו, שוב קשר טוטאלי, ציות מלא, אהבה הדדית, פתיחות וחשיפה, הזדהות, דאגה ואחריות, אמון מלא, שמחה ואושר, לק אדום ולשון, מחליטה ומבצע, מלוא החופן רגש, זוג משמיים. לכאורה.
משהו שונה בכל זאת, כנראה שיש דברים שאי אפשר להחזיר כלאחר יד, קשה להסביר מה, כמו יותר דיסטנס בין הנשמות, יותר קור, לא מילולית או תוכנית, אנרגטית, מנטלית, אם בכל זאת יש לי תחושה יותר ממוקדת, או מובנת, אז זו אולי מין תחושה של משבר אמון שיצרתי אצל גבירתי, כאילו היא פחות סומכת עלי, לא שאשקר לה או משהו כזה, אבל אולי שלא אהיה שם בשבילה ביום פקודה אמיתי, כשהיא באמת תצטרך, זה כואב לי, ועדיין אני מרגיש שזה מגיע לי, ומקווה שאצליח להשיב את בטחונה בי. זה קצת מבאס אותי לחשוב על האוצר שהיה לי לפני כן, האמון המלא שהיה ביננו מבלי הצורך בשנים של הכרות והוכחות, ועל איך הפסדתי אותו כזה בקלות. זמן בניה עכשיו.
ובכל זאת אני משתדל למצוא את החיובי, גם במה שקרה, והחיובי שמצאתי הוא המקום שלי היום, אני הרבה יותר חזק באמונתי, מעריץ אותה ושייך לה בצורה מלאה, מבין שהיא דואגת לי, לנו, לקשר, מרגיש שהנתק ההוא גרם לי להפנים עד כמה היא יודעת מה נכון, ומה טוב, לה, לי, ולשנינו, וזה כל כך קל לי להתמסר, אני רק צריך לזכור את זה...
אוהב אותך גבירתי

התעוררתי לא מזמן, בתחושה של חוסר וריקנות.
אני אוהב אותך, ככה אני מרגיש, ומשתוקק לחזור למקום שהייתי בו לפני יומיים,
שוב ניסיתי להבין מה קרה, ושוב אין לי תשובה אחת וחד משמעית, יותר מכלול של כמה דברים.
אולי זה התחיל מזה שהבאת אותי למקומות כל כך קיצוניים ובלתי מתפשרים, וכזאת קלילות,
קל מדי, משהו שלפני חודש עוד היה נדמה לי כבלתי אפשרי,
אולי מספר הפעמים הרב שגמרתי השבוע (יחסית לשבועות קודמים) הוריד לי את החשק לציית,
להקשיב ולקבל, לרצות ולהיות שם בשבילך, אולי זה גם השכטה,
התחושה שהנה סוף סוף תרד התלות שלי ממנה, יחסי האהבה/שנאה שלי איתה קיצוניים,
וזה בטח הלחיץ אותי להרגיש שהנה אני הולך לעשן פחות, אם בכלל, במיוחד כשיש לי פחות חשק,
אולי אפשר להוסיף לזה גם את החיים מסביבי, איך הם פורחים פתאום (רק בזכותך),
איך אני פורח, איך הסביבה מרגישה את זה ומבקשת את קרבתי, איך הבנות עושות לי עיניים,
ואולי זה גורם לי למחשבה של מה אני צריך את זה, להיות שם למטה? למה שאני לא אמשיך למלוך וזהו?
למה שאני לא אחגוג את החיים בלי לבקש אישור לכל דבר, בלי הגבלה, בלי פיקוח מתמיד.
ואולי זה גם הפחד ממה שהולך לקרות, ההבנה שאת יכולה להביא אותי למקומות קיצון,
ולגרום לי לעשות דברים שאני לא בטוח שאני רוצה לעשות,
ואולי פחדתי גם שאני כל כך מרצה ומסור שימאס לך מזה בסוף, תרצי קצת עימות, תבחרי במישהו עם יותר התנגדויות,
ואולי זה סתם עייפות החומר, הצורך לנוח בלי לדפוק חשבון, אני לא עושה כל כך הרבה,
אבל בכל זאת עושה הרבה יותר באופן יחסי, ובאמת הרגשתי עייף,
ואולי זה גם התחושה שלי שהתאהבת בי גם, אני יודע מנסיון עבר שזה היה גורם לי לפעמים לברוח,
אבל זה מוזר הפעם, מפני שהרגשתי שזה הדדי...
אני לא באמת יודע, אבל מרגיש שלכל אחת מהאפשרויות שמניתי יש חלק קטן,
וביחד זה יצר אצלי את המצב הזה של חוסר חשק ורצון, אני כן מרגיש שזה כבר מאחורי,
מת להרגיש שייך לך, לרצות ולציית, לקרוא לך גבירתי, ובכלל, להיות שם בשבילך,
את ורק את, מבקש שתמלאי את חיי, קחי אותם חזרה למשחק בין אצבעותייך.
אני אוהב אותך ג.,
בונו שלך

עוד יום עבר ועוד שיא נשבר, אני מתחיל ללמוד להנות ממה שעושה לה טוב.
והחיים שלי דבש, הרגשתי די תקוע בהם בתקופה האחרונה לפני שהכרתי את גבירתי,
ועכשיו אני שוב מרגיש ממריא בתוכם, פול פאוור, מתקתק כל מה שצריך,
לכאורה כל הדברים חוץ ממנה הרבה פחות מעניינים, אך למעשה אני מתפקד הרבה יותר טוב.
היום נזכרתי בתקופת המסיבות, גם איתה מצאתי משותף בתקופה הנוכחית,
לא שהתחלתי לחפור עוד פעם בקצב, אבל אני בהחלט זוכר איך עפנו שם על החיים,
חיים משבת לשבת, אוכלים את ימי החול באמצע בלי להרגיש, מין ריחוף של המיינד,
מתפקדים כמכונות נושמות ועושים מה שצריך, רק כדי להגיע לשבת הבאה, למסיבה הבאה, לקרטון הבא.
מה שמזכיר לי מחשבת צהריים, בדרך כלל כשאני הולך לכיוון מסוים אני מתמסר לו עד הסוף,
כך גם במסירת עצמי לידיה. לכן גם מאוד קל לי להיות ממושמע ומקבל, וזה לא כל כך מפתיע אותי שהמקום היחיד שיש בו חריקות בא מכיוון השכטה, אבל זה כן מבאס אותי, אפילו בלי קשר אליה,
אלא רק בתחושת כמה זה משמעותי לי, כמה אני תלוי בזה, בנושא הזה ברור לי שאני מאמין בה,
הרבה יותר מבעצמי, ויודע שהיא תדע להוציא אותי מהתלות הזאת.
אתמול היה אצלי חבר, אחד לבד, ככה הכי טוב,
דיברנו קצת על ההרים, סיפרתי לו על הזבוב שהתעקש להזכיר לי משהו לפני כמה ימים,
הוא שאל אותי איך אני מפרש את זה,
אמרתי לו שמבחינתי העולם החיצון אכן משקף את הפנימי,
וכשאדם חי בהרמוניה פנימית אף זבוב לא יטריד את מנוחתו,
ולכשיציקו הזבובים, הבה נבדוק בתוך עצמנו מדוע.
הוא הודה לי על משל הזבוב, זה ריגש אותי.
בכלל נהייתי רגשנית בזמן האחרון 😄
נראה לי בא לי לכתוב קצת היום

הפוסט הזה הוא שפיכת מחשבות ברגע נתון, טוב, מסונטזות, כדי שיהיה קריא בכל זאת 😄
אני אדם שקשה לו להסתיר תחושות שלו, גם אם אני רוצה בכך לפעמים, ותחושת הריחוף שלי בשבועות האחרונים מורגשת בהחלט, אני נמצא ליד אנשים, ולא ממש לידם, לפעמים מצליח להתחבר אליהם יותר, אבל אני לא ממש שם, קשה לי להסביר את זה.
וזו גם תחושה מאוד מוזרה, אני רגיל להיות במקום שאני נמצא בו, בכל מקום, ופתאום אני יושב עם חברים, אבל אני לא איתם, ההוויה החושבת שלי נמצאת במקום אחר. טוב לפחות כשאני בהרים אני בהרים. בכלל אני עדיין נמצא במקום שאני בו בדרך כלל, חוץ מכשאשהה עם בני האנוש.
ואני מנסה ורוצה גם להיות איפה שאני גם כשאני עם חברים אנושים, והנסיון שלי לבחון למה זה כל כך קשה לי, מגלה לי תשובה פשוטה, גם אם לא נעימה, אין לי עניין בהם, זה לא שהם לא חשובים לי, הם מאוד חשובים לי, אבל האינטראקציה עצמה, מה שקורה שם בעצם, לא מעניין פשוט, שקוף וברור מדי, כמו סרטים מסוג מסוים שאתה יכול לראות רבע שעה ראשונה ולדעת את כל הסרט.
ועכשיו, כשיש לי עניין אחר, עניין גדול מאוד אפילו, קל לה למחשבתי לברוח לאותו עניין, ולשכוח איפה אני. טוב, אז אני צריך ליצור עניין, ניגע בנקודות שכואבות לי, ומהותיות בעיניי, לעניין אותם אני יודע, אז אולי אפשר למצוא את היתרון שבמצב החדש.
אני צריך להזהר במילים שלי, לזכור שדברים פשוטים בעיניי אינם בהכרח כאלה לאחרים ולהפך, ואני לא תמיד בטוח שאנשים מוכנים למה שהם שומעים, מצד שני אני אומר אם החיים הביאו אותם לשם, אז הם מוכנים, הדילמה הזאת כבר נפתרה לי אבל היא חוזרת מפעם לפעם.
זה מצחיק שכשגרתי בתל אביב לא הייתי יודע את שם מי שגר מולי בדרך כלל, ובאתי לסוף העולם ואני מוקף אנשים שהפכו לחברים מכל עבר, קשר צפוף, צפוף מדי אני מרגיש לפעמים.
טוב אמשיך מפה לבד ברשותכם...

ארבע פיות לו לגורל,
פיה אחת תבקר את האל,
פיה אחת תבוא אל המלך,
פיה אחת תברך הכהן,
ופיה אחת תפגוש בהלך,
לא אלה אני ולא כהנת,
בית קטן לי ולא יותר,
אבל יודעת אני ללכת מהר,
אז בואי פיה אותי לבקר


תישמר ילדה את אשר תבקש,
את כנפיו ישלם הפרפר בשביל אש,
מאמיניו של האל, מחיר טוב יהיו הם,
והכוהן את דתו ימסור, אמונתו,
קדושת שם אלוהיו המולך,
אך את היקר מכל ימסור ההולך,
את אושרו יתן, אבוי לזה ההלך,
חמש דומדמניות כאב לו ימתינו בצד הדרך

אם יש משהו נצחי בעולם שלנו או בנו, הרי שזה יהיה השינוי.
דיברנו על הקדמונים, לא הפתיע אותי שגם שם ראיית העולם שלנו די דומה,
אפילו שהיא שונה מהראייה הכוללת, זה שמח אותי, ואני כל כך רוצה להסכים איתך,
עדיין היו דברים שראינו בצורה שונה קצת, בעיקר תכנים של מי מה מתי ואיפה,
חשבתי על זה היום בנסיעה, ניסיתי לבדוק אם הייתי עונה אחרת למישהו אחר,
טוב ברור שכן, ניסיתי לבדוק מה הייתי עונה, מה בתשובתי היה שונה, והבנתי.
סיפרת לי על מלחמות האלים אתמול, ואני יודע כי היית שם, לא כי זה מה שאמרת לי,
פשוט כי שם נפגשנו פעם, וחוכמתך ניכרת במילותייך ודיוקן, בבהירות מחשבתך לאין קץ.
במחשבות שלי עם עצמי הבנתי שאותן מלחמות כבר לא מעינייני, שאני רואה משהו אחר,
אני מסתכל על העולם הזה, על מערכת השמש, על היקום, על הכל, כיצירה מתפתחת,
ופחות חשוב לי להבין איך היא מתפתחת, הרבה יותר מעניין אותי למה, ויש לי תשובה אחת עכשיו.
שינוי, יצירה, שאיפה לשלמות שאיננה, זה כל כך ברור לי כשאני מסתכל על הטבע,
וכל כך בהיר לי מקומי שם, ולמה נדרש האדם, וכל כך חבל לי שהוא לא שם,
אם יש אלוהות שבשמה אדבר, הרי שזה בשם היצירה הזאת, ובשמה אזכור,
כי גם כאדם, אני קודם כל חיה נושמת, ובבואי לזכור את קדמוניי, אל נא אשכח את אלה הקדומים ביותר,
כשעוד רק נשימת החי הייתה באפם, ושום אל לא ישב בליבם, ועדיין היו אחיי לדם, וחייב אני לכבדם, ולשמר את מסורתם, כפי שאכבד אדם.
הפוסט הזה מעלה בי שאלה שלא קיבלתי עליה תשובה אף פעם, אולי מישהו יוכל לעזור לי,
מעבר לכוחנו הרב כתוצאה מהאינטליגנציה שלנו, איזו עדיפות יתר יש למין האנוש על פני כל חיה אחרת? במה הוא יותר חשוב? למה לא נחשבת מתת התעופה של העופות למשהו יותר חשוב למשל? במה באמת מותר האדם מין הבהמה? למי שחושב ככה...

איזה שבת עברה עלי, חולפת כסערה, מחריבה את האני הישן שלי,
ואחד חדש צומח בעקבותיה, עדיין יש בו רמזים למה שהייתי,
אבל כל כך הרבה חדש נכנס בי בסוף השבוע הזה, ושונה אני מתמול שלשום,
עוד רק בהתחלה, בוחן את עצמי, מגלה דברים חדשים בי, תשוקות חדשות,
מאוויים, פחדים, והכל עטוף בתוך אהבה אין סופית ליוצרת שלי, גבירתי.
אני לפחות מרגיש שהתקדמת איתי הרבה השבת גבירתי, עשית לי דברים חדשים,
לימדת אותי מה אני אוהב ומשתוקק לו, והכל כלי לאושרך, ואני כל כך מאושר,
חדרת אלי גבירתי סוף סוף, היית רכה אליי, לימדת אותי להנות מביתוקך,
וכל כך נהניתי, ועוד בכתיבת שורות אלו מרגיש אני את ישבני עורג למגעך, סליחה ישבנך,
והלבשת אותי כראוי לכלבונת שלך גבירתי, ואני כל כך מודה לך על כך,
גרמת לי להרגיש סקסית ויפה, והבגד היה כל כך נעים ומתאים, מייחם אותי עוד ועוד,
מתגעגעת כל כך גבירתי, והשקית אותי מנקטר האלים, והבאת אותי לנקודות קצה,
ועינגת אותי, ויצרת אותי מחדש, מיוחמת, משתוקקת, מתאווה, כנועה, שלך גבירתי.
ואני כל כך אוהב אותך גבירתי, ועם כל הדברים שעשית לי השבת, יש משהו שהכי חימם את ליבי,
בהרבה מהקשרים הקודמים שהיו לי עם שולטות, לא שהיו הרבה, עלתה תמיד ההתייחסות החומרית,
כדאגה מובנת מאליה של עבד לגבירתו, במקרים האחרים לא הייתה התייחסות כזאת,
מתוך העצמאות של השולטת וחוסר התלות שלה בי, אבל אף פעם לא קרה שהיא הוציאה עלי כספים,
אף פעם גם לא הרגשתי צורך בזה, אבל כעת, כשגבירתי רכשה עבורי את כל המתנות האלה,
התחושה הראשונית שלי הייתה כמובן חוסר נוחות, עדיין קשה לי לקבל, אבל גם התמוגגתי,
אני לא יכול להסתיר את זה, הרגשתי כל כך טוב עם התחושה הזאת שגבירתי דואגת לי,
וזה העצים את עצמו מהמקום שלי כנשלט שלה, תחת חסותה ובאחריותה,
כמו גבירה שדואגת לכלבה הקטנה שלה, והכלבה שלך מעריכה גבירתי, מאוד,
כל כך אוהב אותך, כל כך סומך עלייך, כל כך יודע שתראי בהיר ממני את עתידי,
תודה לך גבירתי

יום חמישי המרגש הגיע, ואני שוב עומד לפגוש בגבירתי,
ושוב אני מרגיש כמו כוהן גדול שבא בקודש הקודשים.
הפגישות שלנו פנים אל פנים, או בוהן אדומה אל פנים יותר נכון,
הן לא תכופות במיוחד, אבל בליבי ובמחשבתי אנחנו נפגשים בכל רגע ורגע,
וגם שם קורים לי דברים מדהימים תחת חסותה והדרכתה,
אני לומד להתעמת עם החששות והפחדים הכי עמוקים שלי,
אני לומד להיות חשוף בצורה מוחלטת לפניה, זאת תחושה נשגבת,
להרגיש שיש עוד מישהי, שמודעת, או יכולה להיות מודעת, לכל מה שעובר לי בראש,
כל נים ובדל של מחשבה אינם נסתרים ממנה, והכי מדהים שלפעמים אני מרגיש,
שהיא עוד יודעת לפני על מחשבות שלי, לפני ששיתפתי אותה, לעיתים לפני שעברו בי,
יש ביננו קשר כל כך עמוק, ככה צריך לחיות, ככה נכון ורק ככה,
תמיד לא התפשרתי על אמת ועומק בקשר, היום אני מבין למה, כל כך טוב לי איתה,
כל כך שלם לי, אני כל כך רגוע, סמוך ובטוח, פשוט תחושה מעולה,
היא קנתה לי מתנה, בגד חדש שראוי לי, כזה סגלגל עם קישוטים יפים (עוד לא ראיתי רק מתאורה ומהדמיון),
ואני כבר כל כך מת למדוד אותו לעיניה, להיות לבוש לשביעות רצונה,
בבייבי דול זנותי כיאה לכלבתה של גבירתי, אני חושב שעד לא מזמן לא היה לי נוח לרשום על זה פה,
מה, קוראים אותי פה כאלה שמכירים אותי אחרת, את הנשלט הבלתי נשלט שהייתי,
את הגבר שמציג חזות חכמה ויודעת כל, עוצמה לא מתפשרת. והנה היא חושפת אותי,
ומוציאה ממני חלקים אחרים שתמיד כמהתי להם, ולא העזתי מחשש להפגע,
ופתאום אני מרגיש כל כך גאה להיות שייך לה, כל דמות ודמות שבי, כן במיוחד הכלבונת,
והכלבונת הזאת מבקשת לנבוח בכל רם ומבלי להתבייש,
אוהבת אני אותך גבירתי, תודה על כל מה שאת עושה לי,
בוניטה שלך