תמיד אופטימית

ממש לפני הירידה בכביש התלול* שמוביל מחיפה לכביש 2, יש ספסל.

אני מניחה שבדרך כלל הוא סתם ספסל, אבל ביום ההוא, בדיוק כשחלפנו על פניו כשאנחנו בתוך המכונית, ישבו עליו שתי נשים צעירות.

שתיהן לבשו שמלות, אבל אחת מהן ישבה שם ועיניה מכוסות, ויד אחת שלה נתונה ביד של השניה, ככה באמצע היום.

כשנוסעים עוברים על פני דברים ורואים אותם לשניה, ומדהים כמה פרטים אפשר לראות בשניה כזאת.

אם היינו לבד במכונית הייתי מבקשת ממנו לעשות פניית פרסה, ואז היינו עוצרים לידן...

אבל בסיטואציה שהיתה נותר לי רק לחשוב, ולפנטז. לחשוב מי היא, למה היתה בעינים מכוסות, כמה זמן היתה ככה, והאם יצאה ככה מהבית או ששמה את כיסוי העיניים רק לאחר מכן במקום רחוק מביתה שלא יראו אותה ככה שכנים ומכרים? כל כך הרבה שאלות, כל כך הרבה אפשרויות...

זה היה לפני שבועיים בערך, אבל אני מוצאת את עצמי חוזרת שוב ושוב לתמונה הזאת של שתיהן יושבות על הספסל, אחת בעיניים מכוסות, וחושבת, ומפנטזת...

(*דרך פרויד, אני יודעת, אבל תודו שזה פחות ציורי)

(וברור לי שהסיכוי נמוך אבל אם במקרה זאת מישהי מכאן, אשמח אם תיצרי קשר)

הרכב נעצר.

הסתכלתי עליו בהפתעה. רק לפני שניה נסענו בכביש, ועכשיו אנחנו בדרך צדדית, מצד אחד מסילת רכבת ומהצד השני שדה בר. על הכביש נסעו פה ושם מכוניות.

'צאי מהרכב'

התלבטתי אם לקחת איתי את התיק, ובסוף השארתי אותו ברכב ויצאתי. הרגשתי איך הרטיבות גוברת בין הרגליים אבל עדיין לא הייתי בטוחה בכוונה שלו.

'בואי'

הלכתי אחריו בשביל העפר עד שנעצר.

הוא ניגש אלי, סובב אותי כשפני אל הכביש הלא רחוק, והרים את החולצה שלי. 'את לבושה מדי' הוא חשף את השדיים שלי.

תמיד רציתי סשן בטבע, ותמיד חשבתי שבטח זה יהיה במקום מבודד אבל המכוניות שחלפו ממש קרוב רק הוסיפו לריגוש ותהיתי אם הם יכולים לראות אותי-אותנו או שהם מרוכזים בכביש ולא רואים מה קורה כמה מטרים הצידה.

כשנגמר הסשן הוא הורה לי ללכת לעבר הרכב, ולהשאיר את השדיים חשופות. חשבתי שאולי רכב אחד או שניים יראו אותי ככה, כשפתאום שמעתי קולות שמבשרים שרכבת מתקרבת אלינו.

'רכבת!' רציתי למהר ולחזור לרכב.

'תשארי לעמוד!'

"אבל זו רכבת נוסעים...' הרגשתי איך הלחיים שלי מאדימות

וכך, כשהרכבת חולפת על פנינו, עם המוווווון קרונות (ממתי יש כל כך הרבה קרונות לרכבות כאן בארץ?), עמדנו והסתכלנו על הרכבת. הוא עומד ונופף, ואני עמדתי לידו, מחייכת במבוכה (ובחינניות), ובלחיים אדומות.

כבר מזמן לא כתבתי בבלוג. איכשהו הצורך פחת, והאירועים חקוקים לי בזכרון גם בלי הכתיבה.

אבל לא יכולתי שלא לכתוב כאן היום.

אנחנו כבר שנה וחצי יחד, ואתה עדיין מדהים אותי, עדיין גורם ללב שלי לקפוץ, עדיין גורם לרטיבות הזאת בין הרגליים...

אף פעם לא היה לי קשר כזה כמו שיש בינינו. קשר שממלא אותי בכל הכיוונים ובכל המובנים.

זוגיות שיש בה גם בדס"מ ובדס"מ שיש בו גם זוגיות.

כשהכרנו היו אלה שאמרו לי שאין כזה דבר ואי אפשר להיות גם בזוגיות וגם לעשות בדס"מ, אבל הם טעו לשמחתי. 

זכיתי זכות גדולה כבר שנה וחצי להיות שלך ואיתך.

והנה כמה מילים שכתבתי למאסטר שלי, שהן יותר אישיות אבל אני משתפת:

  כבר שנה וחצי שאני לומדת עליך דברים:

שאתה אדם נדיב עם לב ענקי

שאם חבר שלך צריך אותך אתה שם במלוא מובן המילה

שאתה יודע לתמוך שאתה אוהב לישון צהריים :)

שאתה אוהב להכאיב ולראות נשים כואבות שאתה אוהב שמכאיבים לי

שאתה אוהב לאכול ארטיק אבטיח...

שיש לך חוש הומור שיש לך חיוך מקסים שתמיד גורם ללב שלי לקפץ וגם גומות

שיש לך יד גדולה שנותנת לי בטחון כשהיא עלי, בין אם היא מכאיבה או מלטפת או סתם מונחת

שהחיבוק שלך זה אחד הדברים הכי כייפים שיש (אחרי הכאב שאתה מעניק)

שאפשר לדבר איתך על כל נושא שאתה אכפתי

שאתה אבא מדהים, אכפתי ורגיש כלפי הבן שלך

שאתה אוהב מוזיקה של שנות השישים והשמונים ומאוד אוהב את אלביס

שאתה אוהב כלבים וחתולים

שיש לך ראש מדליק (בעיני)

שאתה סוטה (כמו שצריך!)  

ושאני אוהבת אותך המון!!!!! }{

זה ההמשך של הפוסט הקודם...בגלל שהפוסט הקודם היה בעיקר על המאבק הפנימי שלי, נראה לי מתאים להפריד בין שני הפוסטים.

החום בחדר היה נעים, במיוחד אחרי הקור בסלון כשחיכינו שסוף סוף אבקש כמו שצריך שיכאיבו לי, אבל גם בלי החימום כששלושה אנשים מכים בי, מצליפים, נושכים ושורטים, נהיה חם.

אני לא ממש זוכרת מי עשה מה, כן זוכרת שהיו שם שני קיינים בפעולה בשלב מסויים, זוכרת שהייתי צריכה לספור בפולניות ('אחת, אוי...שתיים, אוי...'), ושהמסאטר שלי ושני המארחים שלנו היו מדהימים, גם כשהכאיבו וגם כשליטפו ודאגו, והביאו לי טישו ומים...

והכי אני זוכרת שהמאסטר שלי, בשלב מסויים, הזכיר לי שזה ממש בסדר להשתמש במילת הבטחון שלי אם אני צריכה, ושזה לא אומר כלום עלי כנשלטת או על מישהו מהם, שבשביל זה היא שם, ושלא אהסס להשתמש בה אם צריך. לא יכולתי להגיד את זה באותו רגע, אפילו לא לתמלל לעצמי, אבל בבוקר אמרתי לו שהיה לי מאוד חשוב לשמוע, וזה נתן לי המון בטחון שהוא אמר את הדברים האלה.

אני יודעת שיש כאלה שלא משתמשים במילת בטחון, אבל רוצה לציין שעבורי, מילת הבטחון דווקא מאפשרת הרבה מאוד חופש, כי אני לא צריכה לחשוש שאולי לא יצליחו 'לקרוא' נכון את שפת הגוף שלי, ואני יכולה לצלול לתוך הסשן ולתוך התחושות שלי במאה אחוז ופשוט להיות שם.

יושבת על שמיכה, לבושה שמלה קצרה וזהו. קר.

הלחי שלי עוד בוערת מהסטירה של המאסטר, ועכשיו הוא אומר לי לזחול אליהם ולהתחנן שהם יכאיבו לי, ואני מרגישה את הלחיים שלי בוערות עוד יותר.

קשה לי להתחנן. אני מנסה להגיד משהו, אבל מרגישה שכל מה שאגיד לא יהיה נכון. לעזאזל עם השיפוטיות הפנימית הזו. מנסה לשים אותה בצד ולא מצליחה, ושותקת, משפילה מבט.

קר.

הם מחכים, ומביעים קוצר רוח, ואני מנסה, ומבקשת, אבל זה לא מספיק טוב. אני יודעת את זה עוד לפני שהם אומרים, שומעת את הטון המכני שיצא ממני, שלא משקף בכלל את הסערה שבפנים.

אני רוצה להסתכל עליהם, אבל לא יכולה. מתביישת בחוסר היכולת שלי להתחנן כמו שהם רוצים. מאוכזבת מעצמי. 

הם שותים קפה. קפה שאני הכנתי. הם מספרים לי שהוא טעים, וחם, ושאם אבקש מספיק יפה אז אולי גם ירשו לי לשתות מהקפה שהכנתי לעצמי, מהכוס שעומדת עכשיו על השולחן ומתקררת בלי שאשתה ממנה לגימה. ועכשיו אני גם ערומה. 

קוביית קרח נדחפת לי לפה, והם מסבירים לי שלפעמים הקור עוזר לחשוב וכשארצה לדבר שאוציא את הקרח אבל שאזהר לא להוציא אותו סתם. ואז עוד קוביה נדחפת פנימה. קר. קפוא לי בפה.

קוביה אחת נוגעת לי בשן רגישה וכאב חד חודר לי לפה. חלל הפה קפוא, הלשון קפואה, ואני תוהה אם בכלל אצליח לדבר אחרי שאוציא את הקרח. בינתיים הקוביות נמסות קצת ואני בולעת נוזל קר ומרגישה אותו יורד בגרון. קר.

אני כל כך רוצה לבקש, כל כך רוצה ולא מצליחה, וזה מתסכל. מנסה שוב והם אומרים שזה לא מספיק טוב, ואני כבר מרגישה את הדמעות בעיניים. הקור פחות מפריע לי מהתסכול. 

אני כל כך רוצה, חיכיתי לזה כל סוף השבוע, ועכשיו כשזה ממש כבר כאן, אני לא מצליחה לעבור את המשוכה הזאת. 

נושמת עמוק. הם שואלים אם אני רוצה לנסות שוב ואני מהנהנת, מוציאה את קוביות הקרח ומתחננת שיכאיבו לי, שיעשו בי את מה שהם רוצים, הם והמאסטר שלי. 

הפעם אני מקבלת אישור והמאסטר שלי אוסף אותי אליו לחיבוק גדול ואנחנו הולכים ביחד לחדר החם... 

המשך יבוא...

ונקודת המבט שלה כאן http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=365348&blog_id=2215

אתמול חגגתי יום הולדת.

אני חושבת שאין מילה מתאימה יותר מאשר 'חגגתי' כי כל היום מתחילתו ועד סופו היה חגיגה אחת גדולה.

ובערב היינו אמורים ללכת למסעדה. קיבלתי הנחיות מה ללבוש (או מה לא ללבוש...), לארגן כיסוי עיניים, וביביסיטר.

כשנכנסתי לאוטו שמתי את הקולר שלי ואת כיסוי העיניים והתחלנו בנסיעה. לפי הפניות ימינה ושמאלה ניחשתי שאנחנו בדרך לדרום תל אביב, אבל לא הייתי בטוחה לאיזו מסעדה הולכים

וכל השאלות שלי נתקלו בחומה בצורה של שתיקה, מעבר לבירור קצר של מה בא לי לאכול והסבר שהוא זה שיבחר מהתפריט.

המון מחשבות התרוצצו לי בראש. לאן נוסעים, אם יהיו שם עוד חברים או שנהיה רק שנינו, איזה הפתעות מחכות לי אם בכלל. מצד אחד הייתי קצת מתוחה - איך יקבלו במסעדה את העובדה שנכנסת מישהי עם כיסוי עיניים? לא ישאלו שאלות? מה יחשבו הסועדים האחרים? והלבוש שלי - איך יקבלו את הלבוש החושפני שלי במסעדה? איזו מסעדה זו בכלל שאפשר ככה ללכת אליה? מצד שני, נורא התרגשתי. זו נראתה לי חוויה כל כך מיוחדת, ללכת ככה למסעדה עם המאסטר, להיות איתו ולהתמסר לבחירה שלו באוכל, לאכילה בעיניים מכוסות (אומרים שחוש הטעם מתחדד, והייתי סקרנית אם זה נכון), לכל החוויה כולה. 

מדי פעם המאסטר צבט לי בפטמה, או סטר לי על הירך, ובלי היכולת לראות מראש זה הוסיף עוד מימד של ריגוש מעבר לחיבה הרגילה שלי לדברים מהסוג הזה.

ואז הוא החנה את האוטו. 

כל היום חיכיתי למסעדה, הייתי מורעבת, ושמחתי להתיישב בכיסא. הרגשתי את המפה שעל השולחן נוגעת לי ברגל, ועם היד הרגשתי את הצלחת והסכו"ם שהיו לפני. כשהוא אמר לי להוריד את המעיל הרגשתי נבוכה. מה, עכשיו כל הסועדים יראו איך אני לבושה? אבל הורדתי, ברור שהורדתי.

לא. לא באמת היינו במסעדה. המאסטר שלי ארגן לי חגיגה מדהימה, בהפתעה, תוך השקעת מחשבה גדולה מה ישמח ומי ישמחו אותי ביום ההולדת שלי.

אז קודם כל תודה ענקית למאסטר שלי, שחשבת עלי ככה, שהשקעת, שהיה לך אכפת לשמח אותי כל כך. אני אוהבת אותך המון המון, וזו זכות גדולה להיות שלך ואיתך.

תודה גם לכל מי שהיה שם, היה לי כיף גדול עם כל אחד ואחת מכם. 

ולכל קוראי הבלוג אני שולחת מכאן הזמנה - בואו לבורדרליין בשישי. החגיגות ממשיכות... :)

מלמעלה יורד גשם, ומרטיב אותי. אני לובשת שמלה דקה שעוצבה מחדש על ידה, כך שהשדיים והתחת בכלל לא מכוסים, ומעיל פתוח שמגיע עד המתניים. מרגישה את טיפות הגשם על הגוף שלי, קרירות ורטובות, כניגוד לרטיבות הנוזלת בין הרגליים שלי שהיא דווקא חמימה.

אנחנו עוברים ליד קבוצת אנשים, והם מסתכלים עלינו לא מבינים מה הם בדיוק רואים. השרשרת שהיא מחזיקה ביד, מחוברת לקולר המתכת החדש שלי, והם שניהם מבריקים באור פנסי הרחוב. אין איפה להסתתר, וגם הפניית הראש שלי לא ממש מצליחה להדחיק את זה שהעיניים של עוברי האורח נעוצות בי.

הפטמות שלי עומדות, ולא ברור לי אם זה בגלל הקור, הגשם, או ההתרגשות והחרמנות.

היא מחייכת, והיא כל כך יפה בעיני. אני מסתכלת על שני הגברים שהולכים לצידנו, רואה את החיוך שלהם, וזה מחמם אותי מבפנים. ההנאה של כולנו כל כך מוחשית לי.

'תרימי את הראש', היא אומרת, מזכירה לי את מה שהם אמרו לי כבר קודם.

'תסתכלי להם בעיניים' אומר המאסטר, ואני מצייתת למרות שזה קשה. בלי להתכוון בכלל, מתגנב לו חיוך על השפתיים שלי, קצת ממבוכה, קצת מהשפלה, וקצת מהנאה מהסיטואציה. בכלל,  לאורך כל הערב הזה, רגשות שונים התערבבו בי בלי הפסקה, בלי שאוכל ממש לדעת מה יש יותר - כאב או הנאה, השפלה או כיף, כי בכל שניה הכף נטתה לצד אחד ומיד אחר כך השתנתה, והכל התערבב לו ביחד למין רגש אחד מסחרר ולחיוך שכל הזמן ריחף על השפתיים.

חוזרים הביתה, ממשיכים את הערב בדברים אחרים, ארבעה אנשים שמתחברים, מוצאים מכנה משותף, מבלים ביחד מתוך אמון. זה פשוט כיף גדול.  אני מרגישה חופשיה איתם, יכולה להיות אני ולא לחשוש שמי מהם ישפוט אותי על כך, מרגישה אהובה ועטופה גם כשאני מושפלת, מוצלפת, ומשומשת.

תודה לכם על ערב מדהים מדהים.

תודה למאסטר שלי, על המקומות שאתה לוקח אותי אליהם, על מה שאתה מאפשר לי, על מה שאתה נותן לי. אני אוהבת אותך כל כך הרבה!

וחוץ מזה, הנה לכם עוד זוית ראיה על החוויה :)

http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=1574

מלא בחברים נעימים,  עם אווירה חמימה, אוכל טעים, ובדסמ"י לעילא,

מה עוד אפשר לבקש? :-)

תודה גדולה למארחים, שארגנו ודאגו שלכולם יהיה נוח,

ותודה גדולה למאסטר שלי שדאג שאהנה הרבה...לא יודעת כמה פעמים גמרתי בסופ"ש הזה

אבל זה היה הרבה!

היה כיף! מתי שוב? :)

משום מה, למרות שכבר התחיל נובמבר, החורף מתעכב. אני מחכה לימים של גשם, ברקים ורוחות, של פוך ומרק והתכרבלות מתחת לשמיכה.

בינתיים אתה גורם לי לסעור בלי קשר למזג האוויר.

כשאתה מוריד אותי על ארבע ומצווה עלי לנשק לך את הנעליים כשאנחנו באמצע מסעדה באמצע היום, כשאתה מוליך אותי על ארבע בשביל או מושך אותי בשיער, כשאתה מותח את גבולות הפומביות שלי עוד ועוד, את יכולת הציות שלי וההתמסרות אליך. אני נבוכה, נוטפת ורטובה, לא מעיזה להתסכל בעיני האנשים שנמצאים מסביב, הלב שלי דופק חזק, ואני מחייכת כי זה מרגיש לי כל כך נכון.

אם הייתי יכולה הייתי יושבת לרגליך כל הזמן, בכל מקום, מוצאת שם את מקומי באופן קבוע, מניחה את הראש על הברך שלך, או כורכת בעדינות את היד שלי מסביב לרגל שלך, רק כדי שאוכל להרגיש אותך, ומחכה לדעת את רצונך.

גם ככה טוב לי, הרגעים האלה והזכרונות שלהם - אני סוערת גם איתם.

}}{{