מודה, אני קצת מבולבלת מבחינת התחושות.
לא בדיוק יודעת מה נכון לי להרגיש (כן, גם
ברגשות יש מחשבה). אז ככה, זה הסיפור...
יש לי קולגה שאני ממש אוהבת. מאוד אכפת
לי מה עובר עליה ולאחר יותר משנה של לבטים
אני מרגישה שאפשר לשתף אותה בקיום של דנה.
וכאן מתחיל הפלונטר. אני איבדתי את האמינות
שלי כשמתוך קונדסות סיפרתי לה לפני שנתיים
בערך סיפור חיים מטורף שלא היה ולא נברא.
הזרעים שלו נבעו מפיה אבל אני פיתחתי אותו
לרמת אלף לילה ולילה. רק לאחר יום וחצי התוודתי
ומאז היא לא לוקחת סיכונים איתי. לפני חודש
בערך אמרתי לה שאני אשמח לשתף אותה במשהו
ואני סומכת עליה שזה ישאר בינינו. סיפרתי לה
שאני רואה בה חברה מאוד טובה ולכן אם היא
רוצה, אנחנו נמצא את הזמן המתאים לדבר.
בינתיים היא לא הרימה את הכפפה ואפילו אמרה
לי שהיא מעדיפה לא לדעת כי היה לה קשה
להתאושש מהסיפור הקודם.
מצד אחד אני יכולה להבין אותה קצת, אבל מצד שני
חברה טובה שלך רוצה לשתף אותך בדברים שאי
אפשר לספר לכל אחד, אבל את אומרת לה שלא
תעמדי לצידה. קצת מעליב אבל זה שלה, לא שלי.
אז בינתיים שיחקתי אותה קולית והשארתי את
הכדור במגרש שלה. סביר להניח שדי מהר גם
מצידי יצטנן הצורך לשתף אותה והשקט והשלווה
יחזרו לשלוט (חחח... עדיין חיה בסרט).
זהו, פרקתי, שחררתי וכעת אפשר להמשיך הלאה
אל האופק של הסופ"ש.
מחר מוזמנת לחתונה נוספת ואני כבר בלחץ כי
כרגיל לא סגורה עדיין מה לובשת ואיך מתארגנת.
נשתמע בקרוב 💋
דנה 🌹
