כבר תקופה ארוכה ידעתי שאי אפשר להמשיך כך.
שהיא סובלת בלי להתלונן ואין דרך לרפא את המצב.
אבל את ההחלטה לעשות את הצעד שאין ממנו חזרה
השארתי לגדולה שלי. החלטה לא פשוטה לאישה צעירה
שיותר ממחצית חייה הן עברו יחד.
שלג אהובה שלנו, היית חלק בלתי נפרד מהמשפחה
בארבע עשרה השנים האחרונות. הטרפת אותנו בצעירותך,
הרגעת אותנו בבגרותך וסעדנו אותך בזקנתך.
גם עכשיו את נשארת צמודה אלינו ואני בטוחה שהקטנות
ידאגו לפינה יפה ומוצלת עבורך בדיוק כמו שאהבת לאורך
השנים. קצת מציק לי שאת רוב תשומת הלב קיבלת רק
בסוף חייך אבל אני יכולה לספר לך שבאותו ערב
ובשבועות שקדמו היה הרבה בכי של כולן בבית. אני
הצלחתי לשמור על איפוק כי מישהי צריכה לנהל את
העניינים, אבל ברגעים הקטנים שיש לי קצת שקט אני
חוזרת לשעות האחרונות, לתמימות שלך ולאמון שאת
נותנת בנו שנשמור עליך מכל צרה ואני מנסה לענות
לעצמי האם הבנת מה עומד להגיע אוטוטו?
האם רצית לדחות את הקץ או שהודת לנו שסוף סוף גאלנו
אותך? על מה חשבת בנשימות האחרונות? כאב לך או
שפשוט הרגשת עייפה ועצמת עיניים. עכשיו הגיע תורי
להיות מוצפת. לבד במשרד עם השקט שלי והכל עולה
ומשתחרר. מבקשת את סליחתך אם לא התייחסתי מספיק,
אם לא פינקתי מספיק
תנוחי על משכבך בשלום
עכשיו כבר כלום לא כואב
אוהבת אותך ❤️
דנה 🌹
