לסיוטים שלי, לכולם, יש דבר אחד (די מוזר) במשותף - הם לעולם לא מפחידים. הם יותר דמיונות של סיטואציות סופר קשוחות, ואני תמיד מתעורר מהם בוכה ולא מסוגל לחזור לישון.
זה כנראה כי הראש שלי יודע שלפחד לא תהיה השפעה אמיתית עלי, אחרי חלום מפחיד (והיו לי כאלה, לא מעט) אני יכול מיד לחזור לישון כאילו כלום לא קרה. לכן אני לא קורא להם סיוטים. אחרי הסיוטים האמיתיים שלי, לעומת זאת, אין שום סיכוי שאצליח לחזור לישון. רק מחשש שמא, אולי, אצטרך "לחיות" את הסיטואציה הזאת שוב.
הסיוט האחרון, שחוויתי עכשיו (שנ"צ מאוחר, אל תשפטו!) היה אולי הכי קשוח שאי פעם היה לי, ואני באמת באמת מקווה שהמוח הדפוק שלי לא ייתן לי לחוות את הסיטואציה הזאת אי פעם שוב. למעשה, זאת חלק מהסיבה שאני מעלה את זה על כתב, כי אולי כך זה לא יחזור אלי לעולם.
מי שמכיר אותי יודע שאני מגדל חתולים מאז שאני יכול לזכור, תמיד היו לי חתולים, גם אם לא גידלתי אותם מתוך הבית (כשגרתי אצל ההורים, והם לא הסכימו לקחת חתול חדש אחרי מקס, זכרה לברכה, הביתה - גידלתי כמה וכמה חתולים בחצר. האכלתי אותם, ליטפתי אותם ודאגתי להם לכל דבר שהיו צריכים). והיום, the ghosts of cats past came to haunt me, בערך, אני יודע שזה לא הם, הם רצים להם באחו הגדול בשמיים וחיים הכי טוב שהם יכולים, אבל בחלום שלי היו חלק גדול מהם - ממקס ופוץ', דרך מיסטר, צו'ן-לי, שלג ואוליבר. החלק של הסיוט הוא שאני, בעצמי, הייתי צריך לתת להם זריקת הרדמה. אני לא זוכר למה, אני לא זוכר באילו נסיבות, אבל היו לי שישה מזרקים, מתאימים לכל אחד מהם, ואני הייתי צריך להזריק להם את הזריקה.
אפילו לעצמי בחלום זה היה בלתי אפשרי, ועשיתי את זה במאמץ מטורף לגמרי. אבל החלק הבאמת קשה היה שמכולם, שהיו ישנים בזמן שהזרקתי, מיסטר התעורר. ואז רצתי אליו, כדי להחזיק אותו בידיים ולקבל כמה רגעים אחרונים איתו, והוא פשוט ניסה לברוח ממני. התעוררתי כשעצמי בחלום מתחנן למיסטר שלא יברח, שישאר איתי, והדמעות, מן הסתם, לא איחרו להגיע.
אז אלו הם הסיוטים שלי, אלו הם החלומות שאני מתעורר מהם כשאני לא מסוגל לחזור לישון.
סיוטים רגילים? מפחידים? פפףףף! אל תצחיקו אותי, אלו שטויות, אותם אני אפילו לא זוכר.
אני, אני הייתי מאמין. כי יש לי כמה פחדים (עדיין), ואני מנסה להתמודד איתם.
אחד מהם, שאדבר עליו הפעם, הוא הפחד שלי מרופאי שיניים.
אין לי מושג, ואפילו חצי מושג, מאיפה התחיל הפחד הזה, או מאיפה הוא נובע, אבל אני יודע שברגע שאני מתיישב בכסא המוזר הזה, עם כל המכשירים המחוברים אליו ועם כל מכשירים העינויים הקטנים לצידו - קצב הלב שלי מאיץ בשניה.
אני לא יודע מה בסיטואציה הזאת גורם לי לדמיין את כל הדברים הרעים בעולם, ואני לא יודע איך לגרום לזה להפסיק.
לא עוזרת העובדה שרופא השיניים הנוכחי, שאני הולך אליו גם היום, הוא אולי הכי טוב שאי פעם יצא לי לפגוש. באמת, הוא עובד בצורה מדהימה, ואני חושב שאצלו הייתה הפעם היחידה שממש לא הרגשתי כלום במהלך הטיפול. ועדיין אני עם פחדים מפה ועד להודעה חדשה.
כמה פוסטים היום בקבוצות בפייסבוק הביאו אותי לרתוח מעצבים על טיפשותם של אנשים, ואז לתשישות מוחלטת.
רובם, למרבה הפלא (🤭), פורסמו על ידי "Group Member" (קרי: באנונימיות).
חלקם היו כביכול שאלות, אבל מעצם הפוסט ומתגובות הכותב (למי שלא יודע, כמפרסמים פוסט אנונימי בפייסבוק ניתן גם להגיב באנונימיות, ורק כותב הפוסט יכול להגיב בתור "Group Member" בפוסט שלו) היה ניתן להבין שמי שכתב אותם חיפש חיזוקים לדברים המוטעים (לכל הפחות) או הדפוקים / מתעללים (במקרה הגרוע) שהוא עשה. חלק אחר הם פוסטים שסתם מעצבנים אותי, מעצם היותם, אבל אני לא אכנס אליהם כי זה כבר לגמרי שלי.
העניין הוא, שבפוסטים שכן הגבתי אליהם התגובות שלי קיבלו תגובות ממש חיוביות, והערות בסגנון "כך צריך שולט להתנהג". וזה מוזר לי. וכאן אנחנו נכנסים אל "איזור הדמדומים" של המוח שלי.
מאז שאני זוכר (שימו לב, לא "מאז ומתמיד", אני פשוט לא זוכר מתי זה התחיל) אני פשוט יודע שיש בי צד נוראי, יש בי מפלצת שאני נלחם מדי יום להכניע ולהדמים. אני יודע שיש בי חלק רע, כי יש לי רעיונות נוראיים לעינויי תופת, רעיונות שרק מפלצת יכולה לחשוב עליהם.
לפני זמן לא רב היו אצלנו כמה ידידות, שבאו בעיקר על מנת שנרים לעצמנו את מצב הרוח, קושקה הייתה במצב רע, וגם שתיים מהן היו במצב רע, והחלטנו שיאללה - נפגשים אצלנו ובוכים יחד עד שהכל יוצא החוצה. העניין הוא שכשאצלי הכל התחיל לצאת זה היה מערבולת של שנאה עצמית, הלקאה עצמית ובסופו של דבר משהו בי התעורר. המפלצת שהייתה רדומה כל כך הרבה זמן, My inner demon, פתאום הרים את ראשו. רצה הגורל ואחת מהן החליטה לבחון את היכולת שלי, כי דיברנו על כך שעם פניקס (שהייתה שם) מעולם לא הגעתי ליותר מ-10% מהיכולת שלי. הסברתי את זה על ידי טענה שזה מה שהיא הייתה צריכה וזה מה שעשה לה טוב באותו זמן, ולכן מעולם לא נתתי לזה לעלות מעבר לזה. אמרתי גם שעם קושקה אני בדרך כלל נותן לעצמי להגיע לבערך 60-70 אחוז מהיכולת שלי, כי אני פוחד שהמפלצת תשתחרר אם אשתמש ביותר מזה.
הסשן שקרה באותו יום, עם שתיים מהידידות שלנו, הביא אותי לדום ספייס הראשון שחוויתי מזה שנים. אלא שאז, כשתשומת הלב שלי ירדה לרגע… הוא התעורר. הוא התעורר and he was out for blood, במזל הידידה השניה שהצטרפה לסשן הזה היא בעלת יכולת ספיגה יוצאת דופן (כמעט כמו זו של קושקה 😉), והיא ספגה את כל מה שהיה לשד שלי לתת.
המסקנה שלי מכל זה הייתה שאין שום סיכוי שאתן לשד הפנימי שלי להשתחרר שוב. אין שום סיכוי שזה יקרה, כי מה שהרגשתי אחרי כן היה ההרגשה הכי רעה שאי פעם הרגשתי.
למען האמת, עם זאת, באלקטרז האחרון נתתי לעצמי להיכנס קצת לדום ספייס בסשן שהיה לי עם קושקה. הפעם הצלחתי גם לשמור על המפלצת עמוק עמוק בפנים, ולא לתת לה לצאת ולהשתולל.
אבל עכשיו, פתאום אני יותר ויותר מקבל תגובות שתופחות לי על הגב ומחמיאות לי על כמה אני שולט נהדר. וזה מוזר לי. כי מעולם לא ראיתי את עצמי ככזה. מעולם לא ראיתי את עצמי כמישהו שאפשר ללמוד ממנו, מעולם לא ראיתי את עצמי כמישהו שיש לו ידע וניסיון לחלוק עם העולם.
אני חייב למצוא איך אני מתמודד עם ה"מעמד" החדש הזה שלי. ושיהיה לי בהצלחה.
אז עברתי קצת על הבלוג שלך אתמול, ועלו לי כמה מחשבות.
** אני אומר מראש שאם תרצי אני אסיר את הפוסט הזה, מספיק שתרמזי לי שהוא לא מוצא חן בעינייך. **
אני מאד אוהב את הראש שלך, ואני כבר יודע את זה, כי אני ממש נהנה לדבר / להתכתב איתך.
ההומור שלך נפלא בעיניי. בין סרקזם בוטה (עיברות שלי ל - Blatant Sarcasm) להומור עצמי מעולה, בין הערה צינית כזו לעקיצה אחרת - אני מאד נהנה מההומור שלך.
אני מאד נהנה לקרוא אותך באופן כללי, הכתיבה שלך חדה, מעניינת, ופשוט כיף לי לקרוא את מה שאת כותבת.
התגובות שלך לאנשים הן לפעמים Pure gold, וזה חינני בעיניי בצורה יוצאת דופן. 😻😻
אני לא משוכנע אם הטעם המוזיקלי שלנו זהה לגמרי, אבל אני ממש מקווה שתאהבי את המוזיקה שאני אוהב ושאני אוהב את המוזיקה שאת אוהבת. 🤘
אני מאד מעריך אנשים שאוהבים וויסקי.
את סקסית להחריד, ופה אני מתנצל על השטחיות, אבל ואוו! אני מאד נהנה מהתמונות בבלוג שלך.
ממה שאני מבין על הטעם שלך בגברים, אני ממש חושש שזה ההיפך הגמור ממני.
נשמע שהעבר שלנו קצת דומה, ויש המון מאפיינים חופפים בין איך שאת גדלת לאיך שאני גדלתי. אני יודע שדיברנו על זה פעם או פעמיים, אבל זה עדיין מפתיע אותי בכל פעם מחדש.
ביטחון עצמי, מודעות עצמית וכל העניין של לדעת מה את שווה זה נפלא! ואני באמת מקווה שזה תמיד ישאר ככה.
הקטע עם בל והתשובות שלה זה כל כך…. אין לי מילה לזה, אבל אני הייתי קופץ על ההצעה (וגם קושקה, אגב, ככל הנראה בדיוק באותה התלהבות).
אני מאד אוהב את גישה Zero fucks to give שלך, הלוואי ועוד אנשים היו מאמצים אותה.
כי גם לגברים מותר להתלהב מדברים יפים וכיפיים, גם לגבר מותר לרצות להתייפיף.
בנימה זו - התחדשתי בצבע לציפורניים. 😁
מי שעקב קצת אחר הבלוג שלי, אחת ההצלחות שרשמתי לעצמי לאחרונה היא ההצלחה להפסיק לכסוס ציפורניים, שהיא למעשה גמילה כמו כל גמילה אחרת, וזה דרש המון כוח רצון. אז הציפורניים שלי הם כיום סוג של "Trophy" עבורי לציון ההצלחה הזאת. לפני בערך שבוע, או עשרה ימים, החלטתי שאני רוצה לצבוע את הציפורניים בלק אדום. אדום הוא הצבע האהוב עלי מגיל 8 בערך, מאז שאני אוהד ליברפול, ולכן זה הצבע שבחרתי. אני מודע לזה שיצא לי "לק פקאצה", ולא אכפת לי - אני חושב שזה יפה, וזה מה שחשוב.
השעה הייתה בערך אחת אחרי חצות, אולי קצת אחרי, הוא לא ממש שם לב לזמן. זה היה יום מטורף בעבודה, הוא מעולם לא יצא בשעה כל כך מאוחרת, אבל מחר הוא ביום חופש, אז הכל הסתדר לטובה. הוא החליט שהוא לא רוצה לסוע ישר הביתה, וחשב לחפש בר טוב לשבת בו ולהרגע עם בירה ואולי איזה ג'ין & טוניק. הוא קלט אותה בצד הדרך, כשירד לכביש החוף באיזור מחלף הסירה, ממתינה בתחנת אוטובוס לקו שכבר לא יגיע היום ככל הנראה, והחליט לנסות לעזור לה עם טרמפ. "לאן את צריכה?" שאל אותה כשעצר לידה, "לאן אתה מגיע?" היא ענתה לו חזרה. בוודאי, הוא חשב לעצמו, כלל הזהירות הראשון בטרמפים הוא קודם לשאול לאן הנהג נוסע. "אני מגיע לחדרה" ענה לה בחיוך, "תוכל לעשות סיבוב קטן ולשים אותי בגבעת אולגה?" שאלה בניסיון לא להשמע סחטנית. הוא הסכים והיא עלתה לרכב, אחרי שחגרה את עצמה הם המשיכו בנסיעה. הוא שאל אותה לשמה, "דניאלה" ענתה בפשטות, והציג את עצמו "אבירם דרור יהודה" והמשיך מיד "אבל את יכולה לקרוא לי 'אדי' בקיצור". היא לא יכלה להחזיק את עצמה ופרצה בצחוק, שגרם לו מיד לשלוף את תעודת הזהות שלו - שם היה כתוב בבירור השם שלו, כמו שאמר. הם המשיכו לדבר במהלך הנסיעה, והוא הבין שהיא חוזרת מחברה שהיא הייתה אמורה לישון אצלה אבל הן רבו, והיא הבינה שהוא פשוט עבד עד שעה כזאת מאוחרת וחשבה לעצמה "טוב, בטח ככה הוא יכול להרשות לעצמו יגואר כזאת". השיחה גלשה לכך שהוא לא מתכנן לחזור הביתה אלא לחפש בר לשבת בו, והיא החליטה שהיא רוצה להצטרף אליו. הם מצאו פאב נחמד, והחליטו לשבת בשולחן, במקום התוכנית המקורית שלו של לשבת על הבר ולנסות להתחיל עם הברמנית (הוא היה נואש לתשומת לב נשית, היא לא הבחינה בזה בכלל). לאחר שבילו יחד שעתיים, בערך, (לא כולל זמן הנסיעה) הוא הסיע אותה הביתה. הוא נראה לה קצת שתוי, ולכן היא הציעה לו לעלות אליה לקפה לפני שיסע הביתה. הוא הסכים…
כשהם נכנסו אליה לדירה העיניים שלו מיד נחו על קרופ קטן, שהיא כנראה לא ראתה צורך להצניע כי לא ציפתה לחברה. הוא ניסה להתעלם ממה שראה, אבל היא שאלה אותו אם הוא רוצה לנסות את הקרופ הזה (היא, למעשה, שאלה אותו "אתה רוצה להרגיש את הקרופ הזה?" אבל הוא הבין אחרת) והוא ענה שכן. מיד היא לקחה את הקרופ לידיה והורתה לו להסתובב ולהפשיל את הג'ינס שלבש. ההוראה תפסה אותו, מילולית, עם המכנסיים למטה, והוא מצא את עצמו רוכן כנגד הקיר כשהיא מניפה את הקרופ ומתכוננת להנחית אותו על ישבנו, שהיה מוגן כרגע רק בשכבה מאד דקה של תחתונים. אחרי כמה הצלפות היא שאלה אותו אם הוא רוצה לגשת לחדר השינה, שם יהיה יותר נוח. הוא ענה שכן, ובמוחו כבר התחיל להרקם רעיון.
כשהגיעו לחדר השינה הוא תפס אותה, נישק אותה בלהט, והטיל אותה על המיטה - ישבן מעלה ופנים מטה. והחל ללטף את ישבנה, מרים את החצאית וחושף ישבן קטן בחוטיני אדום. בין ליטוף אחד לשני הוא החל להנחית ספאנק אחר ספאנק על הישבן העגלגל והחמוד, שהתנועע בחינניות כה רבה מול עיניו, כאילו מבקש את הספאנק הבא. "לא תשתמש בצעצוע שהראיתי לך קודם?" היא שאלה, בכאילו תמימות, והוא לקח את הקרופ ליד. הוא רכן קדימה ונתן נשיקה לכל פלח של הישבן המתוק שלה, ולאחר החל מצליף עם הקרופ, מתחיל בעדינות יתרה ולאט לאט מעלה את קצב ההצלפות ואת העוצמה שלהן. היא החלה להאנח, בתחילה אנחות קטנות ומתוקות, שמהר מאד הפכו לנהמות של כאב מהול בעונג וחרמנות בוערת. הקולות רק הדליקו אותו יותר, והוא החל להפליק לישבנה עם הידיים שוב, הפעם בכוח מתגבר והולך, היא המשיכה לגנוח, לנהום ולפלוט מדי פעם יבבת כאב קטנה, שגרמה לו לעצור לשניה ולוודא שהכל כשורה.
עיניו צדו אחר צעצועים נוספים בהם יוכל להשתמש, וכאילו היא קראה את מחשבותיו היא פלטה "במגירה השניה בארון הבגדים". הוא ניגש למגירה, פתח אותה והמחזה שנגלה לעיניו היה נפלא! היו שם מצבטי פטמות, ספאנקרים קטים וגדולים, מחסום פה, חבלים ואפילו שוט זנבות קטן אך שימושי בהחלט (הצלפה אחת על הירך של עצמו הוכיחה לו את זה). אך ראשית הוא שלח ידו לאחד החבלים שהיה מונח במגירה, הוא קשר את ידיה של דניאלה לירכיה, על מנת לקבע אותה בתנוחה שרצה, היא חשבה לעצמה שהקשירה הזאת מרגישה מאד מקצועית, והוא פלט בחיוך שהוא כרגע לומד לקשור בקורס. לפני שהוא קשר אותה, ולמעשה בזמן שהוא עמד משתאה ממגוון הצעצועים, דניאלה הספיקה להסיר את חולצתה ולחשוף את החזיה, שהייתה אדומה בדיוק כמו החוטיני.
לאחר שקיבע אותה במקום הוא פנה לבחור את הצעצוע הבא שישתמש בו, הוא בחר במצבטי הפטמות והצמיד אותם לפטמותיה של דניאלה, לאחר ששלף את שדיה מהחזיה בתנועה מיומנת. דניאלה החניקה אנקת כאב, מצבטים תמיד כאבו לה ברגעים הראשונים, ואדי הסתכל בעיניה שוב, כדי לוודא שהכל כשורה. הוא פנה כעת לספאנקר הקטן, והחל לסטור בעזרתו על ישבנה החשוף (לחלוטין כרגע, החוטיני לא באמת כיסה כלום), בעוצמה הולכת וגדלה, עד שאנחות העונג נהפכו לנהמות עמוקות. דניאלה הפתיעה את אדי, וביקשה רשות לגמור, אדי מיהר לחזור לעשתונותיו והורה לה לספור מ-10 עד 1 לאט, וכשהגיעה לאחד התיר לה לגמור. דניאלה גמרה בקול תרועה רמה, רועדת עם האורגזמה, והסדין מתחתיה נרטב. אדי החליט בזה הרגע שהוא רוצה גם להחדיר לדניאלה ויברטור, הוא עוד לא החליט לאיזה חור, ולפני כן שאל אותה אם היא בסדר עם זה (וכמובן, איפה הויבטור שלה). היא הפנתה אותו למגירה של השידה הימנית שליד המיטה, שם הוא מצא את מבוקשו, והחליט, בעזרת חומר סיכה, להחדיר אותו לישבנה של דניאלה.
בשלב זה דניאלה כבר איבדה תחושת זמן ומרחב, והמוח שלה עף לכל מיני כיוונים נעימים. היא המשיכה לגמור שוב ושוב, עם ההצלפות על ישבנה, שהחליף כבר מספר צבעים, הויברטור הלא מתפשר הנעוץ בעכוזה, וידו המיומנת של אדי שמדי פעם שלחה ליטוף נעים לדגדגן שלה - היא לא הצליחה לעצור את האורגזמות. לאחר שעבר זמן מה, אף אחד מהם לא הבחין בדיוק כמה, אדי החליט לחדור אל דניאלה, חדירה וגינאלית בעוד הויברטור ממשיך בלי לוותר לרטוט לה בתוך הישבן, האורגזמה שלו לא איחרה לבוא והוא גמר בתוכה. בסופו של דבר שניהם היו מוטלים על המיטה, מתוך שלולית של מיציה של דניאלה, מחובקים ומתנשקים. בשלב זה דניאלה שלפה את הויברטור מתוכה, ונזכרה להודיע לאדי שהיא עם התקן תוך רחמי, כך שאין סיבה לדאגה. "אבל לבשתי קונדום" אמר אדי במפתיע, "באמת? מתי הספקת?" שאלה דניאלה בהפתעה, "אני זריז" ענה אדי. לאחר מספר דקות הוא פתאום שאל "אז רגע, מה עם הקפה שהבטחת לי?"...
ישנם רגעים שאני מחייך לעצמי, חיוך של ספק תסכול - ספק שעשוע.
כשמנסים להוציא אותי לא בסדר, ולא מצליחים.
כשמנסים להוציא ממני תגובה מתלהמת/תוקפנית, ולא מצליחים.
כשמנסים לספר לי, אפילו בעקיפין, שאין לי ניסיון בחיים או בבדס"מ, ולא מצליחים.
כשמנסים להקטין אותי, ולא מצליחים.
** רק אני רואה פה דפוס חוזר? אגב **
כשמנסים להוציא אותי משלוותי, ולא מצליחים.
וכשאחרי כל זה הצד השני יוצא תוקפני, מתלהם ואז מתנהג כמו ילד קטן בהתקף טנטרום - אז זה מרגיש אפילו יותר טוב.
העניין הוא, שאני מספיק מודע לעצמי, מספיק בטוח בעצמי, שאי אפשר, פשוט אי אפשר, לעשות את כל הדברים שציינתי. עם כל מה שעברתי, עם כל הביקורת העצמית שלי, עם כל הניסיון שיש לי - אני יודע להביע את עצמי. אני יודע להעביר מסר בצורה ברורה וחד משמעית, ואני יודע לנהל דיון בצורה בוגרת.
העניין הוא שכל עוד במהלך דיון (או ויכוח, תקראו לזה איך שבא לכם) תוקפים את הטענות שהצד השני מעלה, מתייחסים לדברים שהוא אומר - כך, גבירותי ורבותי, מנהלים דיון. ברגע שאמרת משהו על הצד השני עצמו, ולא על הטענות שלו, פנית לאחד הכשלים המוכרים ביותר בעולם הדיון (Debate) - אד-הומינם. תקפת את האדם ולא את הטענה. מכאן ניתן להסיק שאין לך איך להתמודד עם הטענה ולכן אתה מנסה לפסול את טוען הטענה.
אז אל תספרו לי כמה אין לי ניסיון, אל תנסו לספר לי שאני תוקפני או מתלהם, ואל תנסו להוציא אותי לא בסדר. כי ככל הנראה - אני אוכיח לכם שאתם לא בסדר.
תמיד אהבתי מים, להיות במים, לשחות, לעשות שטויות בבריכה…
כשהייתי צעיר יותר, ממש צעיר, הייתי מת על הים. הייתי מחכה כל השבוע בקיץ ליום שבת שבו נתארגן כל המשפחה ונלך לים, לכמה שעות של כיף טהור.
היינו נוסעים לחוף מכמורת, שם המים כמעט תמיד רגועים כי יש שובר גלים ממש רציני, והיינו צוללים עם שנורקל במשך שעות בכל פעם, עולים על קבוצת הסלעים שנמצאת כמה מטרים מהחוף וקופצים ממנה למים וחוזר חלילה, ובכלליות - הנאה צרופה.
תמיד הייתה לי משיכה חזקה מאד למים, ותמיד אהבתי את הים. בגילאים מאוחרים יותר (14 או 15 בערך) קניתי גלשן בוגי והייתי נוסע לחוף לגלוש בערך כל יום שישי ושבת (כי כמעט הפסקנו ליסוע לים כל המשפחה בשבתות), ומבלה בערך חצי יום בגלישה בים או בישיבה מול הים עם בירה וסיגריה (כן, התחלתי לעשן בגיל 16, כן התחלתי גם לשתות, בעיקר בירה, בגיל 16). הים תמיד הרגיע אותי, ובתקופות שהייתי דיכאוני או עצבני הייתי נוסע לשבת מול הים, על הטיילת בנתניה, כדי לנשום את האוויר של הים ולהירגע. הים תמיד הצליח להרגיע אותי, לא משנה כמה סוער הוא היה, ולא משנה כמה סערו הרגשות בתוכי.
למה אני מספר את כל זה? אתם שואלים.
כי בזמן האחרון איבדתי את המשיכה שלי לים, ואני לא יודע למה ואיך לשנות את זה. בזמן האחרון הים כבר לא מרגיע אותי כמו בעבר, אין לי כבר משיכה לחוף ולגלים, וזה חסר לי ברמות פסיכיות.
לא איבדתי לגמרי את המשיכה למים, כי אני עדיין מאד אוהב בריכות (ונראה לי שגם אם יצא לי להגיע למעיין כלשהו אני לא אהסס להכנס למים), ועדיין מאד אוהב להיות במים. אבל מפריע לי מאד שאיבדתי את המשיכה לים. ניסיתי להחזיר לעצמי את זה, קניתי ציוד סנורקלינג (פשוט אמנם, אבל עדיין) וניסיתי ללכת לים יום אחד, אבל זה פשוט לא היה זה. לא נהניתי, ובעיקר יצאתי בהרגשה מחורבנת כי הדבר שהכי אהבתי פעם כבר לא שם.
אני לא יודע איך להחזיר לעצמי את האהבה הענקית שלי לים, איך לחזור להרגע ממנו, איך לחזור למה שהיה. אני אפילו לא יודע למה הדברים השתנו, או מה בכלל השתנה. אז נראה לי שהדבר הראשון שארצה לעבוד עליו, בכל טיפול שאתחיל, יהיה העניין הזה.
למה לעזאזל משיכה כל כך חזקה לדבר מסוים, לפעילות מסוימת, נעלמה לחלוטין?
אני תמיד נהנה באלקטרז, כי הקהל איכותי, המוזיקה מתאימה לי (לפחות בחצי מהערב) והאווירה היא של כיף ופתיחות, ופחות של סליז (אני פחות אוהב אווירה סליזית, יסלחו לי אלו שכן).
עכשיו, משאמרנו את זה - ואוו! אתמול היה מטורף.
באנו עם קבוצה די גדולה, שהרגישה קצת כמו פגישת מחזור (לא מעט אנשים שאנחנו מכירים ואוהבים, שמזמן לא נפגשנו כולנו במסיבה) ופגשנו שם גם עוד קבוצה של חברים טובים (היה מתוכנן שנפגוש חלק מהם, אבל היו עוד כמה שהגיעו בהפתעה), מה שגרם לערב להיות הרבה יותר כייפי. מעבר לזה, הסשנים שלנו היו מושלמים! בדיוק בתזמון הנכון, עם המוזיקה הנכונה ובקצב שאני אוהב, נראה לי שקושקה גם נהנתה :)
בין לבין שיחקנו גם עם חברות וחברים קרובים, והרגיש לי שכולם ממש נהנו, מה שתרם לתחושת ההנאה שלי (אני נהנה כשאנשים שאני אוהב נהנים, ככה זה).
בקיצור - מקווה שכל מסיבה מעתה ואילך תיראה ככה. בדיוק ככה. בלי לשנות כלום.
אני רואה המון שיח בזמן האחרון סביב מושג ההסכמה - Consent, בעוד שכולם מסכימים שהסכמה היא בסיס לבדס"מ (לפחות הרוב השפוי), הדעות לגבי מה היא הסכמה, ואיך היא "נראית" חלוקות מאד.
נתחיל מכך שהסכמה היא העיקרון שמחבר בין שלושת הדוקטרינות המובילות של עולם הבדס"מ: SSC, RACK. PRICK*. על כך אין עוררין, האות C בכל אחד מראשי התיבות הללו מציינת את המילה Consensual אשר פירושה המילולי הוא "בהסכמה". על כן, כל מי שעוסק בבדס"מ מכיר בהיותה של הסכמה תנאי בסיסי והכרחי לקיומו של בדס"מ.
עכשיו, הויכוח בין כולם הוא לגבי מה היא הסכמה, כיצד ניתן לוודא הסכמה, ובעצם איך "מרגישה" או "נראית" הסכמה.
היות ועד כה עסקנו בעובדות, לא בדברים מעוררי מחלוקת (אלא אם אתם חלק מאותם אנשים שחושבים שהסכמה היא שולית, איתכם אין לי דיון אפילו), אני רואה לנכון לציין שהחלק הבא יהיה החלק שעשוי להיות שנוי במחלוקת, שכן זו היא דעתי, ודעה היא אינדיבידואלית ואני לא מצפה שכל אחד יסכים איתי.
על פי ראות עיני, הסכמה צריכה להיות מודעת וניתנת למשיכה, בנוסף הסכמה צריכה להימסר באופן חופשי ומבלי שיופעלו לחצים כלשהם על מנת לקבלה, ואם נרצה להחמיר - הסכמה צריכה להתקבל (כן כן, להתקבל, לא להילקח, לא כל שם פועל אחר - ל.ה.ת.ק.ב.ל!) עבור כל אקט באופן פרטני וספציפי.
אני אסביר, כי יש פה הרבה מאד "לעכל":
הסכמה מודעת
הכוונה היא בעצם שהצד המסכים נמצא במצב של מודעות, לא שיכור, לא מסומם ולא תחת השפעת חומרים שעשויים "לחלוב" ממנו הסכמה. אני יודע, חלקנו מאד אוהבים לקחת פאף או שניים, לקחת דרינק או שניים, לפני שמשחקים. אבל אחד העקרונות החשובים, בעיניי, בנוגע להסכמה היא שקבלת ההסכמה הייתה במצב מודע. מעבר לכך, מודעות אומרת עוד דבר חשוב, שאנשים נוטים להתעלם ממנו. מודעות אומרת גם מודעות לאקט עצמו, למה הולך לקרות, ולהשלכות וההשפעות של האקט (במידה וישנן כאלו) לאחר מעשה. כלומר, לפני שהמשכנו הלאה לשחק, יש שלב קטנטן וחשוב - לוודא שהצד הנשלט מכיר את האקט, ויודע לקראת מה הוא הולך.
הסכמה הניתנת למשיכה
כאן אני יודע שאני אעורר המון הדים, אבל בכנות - זו דעתי, ואין לי שום כוונה להתנצל עליה. בעיניי, הסכמה ניתנת למשיכה רק כאשר יש מילת ביטחון, סימן ביטחון, או כל סימן מוסכם אחר שאומר "אני לא רוצה יותר". אף אחד בעולם לא מסוגל לקרוא מחשבות, אני לא מאמין בקוסמים וביכולות מאגיות, לא אכפת לי כמה השולט.ת שלך מכיר.ה אותך יותר טוב משאת.ה מכיר.ה את עצמך - אף! אחד! לא! מסוגל! לקרוא! מחשבות!
אם אין מילת ביטחון מוגדרת, מבחינתי כל מילה שמשמעותה "די", או "עצור" היא מילת ביטחון לכל דבר ועניין. לגיטימי שלא בחרתם מילת ביטחון אם אתם יודעים להתייחס ל"עצור" בהתאם, אין לי שום טענה כנגדכם (למעשה, אין לי שום טענה כנגדכם גם אם אתם, כנשלטים.ות, לא מעוניינים במילת ביטחון, זבש"כם), אבל קחו בחשבון שבהיעדר מילת ביטחון "עצור" היא מילת ביטחון, "די" היא מילת ביטחון, וכל מילה שמשמעותה דומה היא מילת ביטחון. הדבר שאינו לגיטימי בעיניי הוא שולט.ת ש"מחליטים" שהם לא צריכים מילת ביטחון, והם יודעים מתי לעצור. כאן אין הסכמה, כי ההסכמה אינה ניתנת למשיכה. נקודה, אין המשך למשפט הזה.
הסכמה הניתנת באופן חופשי
לא רק שלפי דעתי אסור אפילו לחשוב על "לחלוב" הסכמה ממישהו.י שלא נתנו אותה באופן נלהב, יתרה על כן - גם כאשר ניתנה הסכמה, והוחלט על מילת ביטחון על מנת לוודא הסכמה מתמשכת אשר ניתנת למשיכה, "מילכוד" של מילת הביטחון גם הוא פסול מאד. מה הוא "מלכוד" של מילת ביטחון - הכוונה היא שהצד השולט מבהיר לצד הנשלט שאם הוא משתמש במילת הביטחון הוא מאכזב אותו באיזושהי דרך, או במקרים קיצוניים כאשר הצד השולט גם מרמז על כך ששימוש במילת הביטחון "יותר מדי" יגרום לו לאבד עניין במערכת היחסים או אף לעזוב. זו לא מילת ביטחון, זו מלכודת. הצד הנשלט לא ישתמש במילת הביטחון שלו גם אם חייו תלויים בכך (אני מגזים, אבל הבנתם את העיקרון).
לסיכום
יש סיבה לכך שאני מתלוצץ על כך ש"אני לא מרביץ לנשים, אלא אם הן מבקשות יפה מספיק". בכל צחוק יש שמץ של אמת, אומרים, ובכן, האמת שמאחורי המשפט המטופש הזה היא שאני לא רוצה ש"תסכימי" להסתשן על ידי, אני רוצה שתרצי בכך. זו הדרך שלי לוודא הסכמה נלהבת, רצון אמיתי, ואת העובדה שאין שום דבר פסול שגרם לך להסכים.
* אם מישהו.י צריכים הבהרה: SSC = Safe Sane & Consensual RACK = Risk Aware Consensual Kink PRICK = Personal Responsibility Informed Consensual Kink
