לא מזיק, ברובו

אז האם אהיה אבא טוב?

בכנות, אני לא יודע. אני לא יודע אם אצליח להמנע מהטעויות שתורם הזרע ותורמת הביצית שלי עשו, אני לא יודע אם אצליח להמנע מטעויות אחרות, אני לא יודע אם לא אמציא טעויות חדשות. אני בעיקר לא יודע.

קושקה סיפרה לי שהטעות של ההורים שלה היא שהם השוו אותה תמיד למישהו שחשבו שהוא מוצלח כי ההורים שלו שיקרו לגבי ההשגים שלו. העניין הוא, שאני הייתי זה שמשווים אליו, אני הייתי הילד המוצלח, אולי הכי מוצלח בשכבה בבית הספר היסודי שלי. בתיכון הייתי קצת פחות מוצלח, אבל עדיין הייתי מהמובילים. הטעויות שנעשו איתי היו, ובכן, שונות מאד.
זה לא אומר שלא היו שם טעויות, היו המון טעויות. היו גם השוואות, השוו אותי בעיקר להישגים של אחותי ואחי הגדולים, שמשום מה להישגים של אף אחד מהם לא יכולתי להגיע מעולם, גם לא כשהייתי הילד הכי מוצלח בשכבה ביסודי - הם היו פשוט טובים יותר.

אני קראתי את אינציקלופדית "אביב" בתור נער צעיר, אז "אחיך היה קורא את האנציקלופדיה העברית בתור ספר קריאה לשעות הפנאי" (הוא טוען שהוא מעולם לא קרא אותה, הוא חיפש בה ערכים מדי פעם, אבל מעולם לא ישב וקרא את כולה). אני ידעתי להתמודד עם תקלות במחשב (386, אחד הדגמים הישנים מאד, עם Windows 3,1) ולתקן אותן בעצמי (מזכיר שלא היה אז אינטרנט, בקושי היה BBS, אם מישהו זוכר) אז "אחותך בנתה את המשחק הזה שאתה משחק ב - Q Basic" (היא לא, אני לא יודע מי בנה את המשחק הזה, אבל בטח לא היא!). אז כן, גם אני "זכיתי: להשוואות לא הגיונית בעליל.

אבל הטעות הגדולה ביותר שעשו איתי הייתה שגידלו אותי בתוך בועה, לא הכרתי את העולם ואיך מתמודדים איתו עד לרגע שבו עזבתי את הבית. הסטירה שחטפתי אז הייתה כל כך חזקה ומצלצלת, שזה רק הגביר את החרדות שלי, זה רק הגביר את הדכאונות שלי. לא היה לי מעולם צורך לנהל תקציב כלשהו, גם כשעבדתי והרווחתי כסף לא היה לי צורך לנהל אותו בצורה חכמה ומושכלת, אף אחד גם לא טרח ללמד אותי את זה.

לאחרונה גיליתי עוד טעות משמעותית מאד שעשו לגבי, מסתמן שאני שמאלי (כלומר היד והרגל החזקות שלי אמורות להיות שמאל), גדלתי כל החיים כימני, עם "בעיות במוטוריקה עדינה". העניין הוא שאני חושב שאין לי שום בעיה במוטוריקה עדינה, אני פשוט לא ימני אלא שמאלי. וכרגע אין לי איך לשנות את זה ממש, כי זה כבר טבעי לי לכתוב ביד ימין, לשחק כדורגל עם רגל ימין ולעשות הכל עם הצד הימני. כל זה בעוד אבא שלי הוא שמאלי! אין שום הגיון בלהכריח אותי להשתמש בצד ימין, אבל זה מה שקרה. אבל כמו שנאמר "מעז יצא מתוק", ואני מקווה שה"מתוק" שיצא מה"עז" הזה הוא שאני אצליח ללמוד להשתמש בשמאל ואהיה חזק בשני הצדדים.

יש עוד המון דברים שאני יכול לדבר עליהם, אבל אני לא ממש רוצה. נמאס לי להתבוסס בעבר, אני רוצה להמשיך הלאה עם חיי.

אז האם אני אצליח להמנע מטעויות? האם אהיה אבא טוב לילדים שלי?

התשובה היא שאני לא יודע. אני מאד מקווה שכן, אני מאד רוצה להיות הורה טוב ואחראי, אבל אני לא יודע.

אז הפעם יותר מתמיד - שיהיה לי בהצלחה.

I recently saw a post where divorce attorneys share their craziest cases. Here are some of the best gems:

1. The fuckers who literally fought over the cat, but gave absolutely zero shits about their three(!!!) fucking kids.

2. This straight up crazy bitch, who found god and lost literally everything else.

3. This stupid fucker, who tried to divorce his wife to get out gambling debt

4.

5. This stupid git that fell for a "Nigerian Prince" scam

עבר הרבה זמן מאז שכתבתי בפעם האחרונה, אני יודע.

העניין הוא שקרה כל כך הרבה, היו כל כך הרבה כדורים באוויר, והייתי צריך להתרכז בהם.

הזכרתי בעבר שהקשר עם ה"משפחה" הביולוגית שלי הוא, ובכן, לא. ויתרתי על הקשר איתם כי הם רעילים לי מדי. העניין הוא שכל החיים, כל הזמן שחייתי איתם לפחות, זה נראה לי כמו משפחה נורמטיבית, כאילו ככה משפחה אמורה להראות ולהרגיש. פניקס, בתקופה שהיינו נשואים, התחילה להראות לי משהו אחר, אבל לא הצלחתי לקבל אותו, לא הצלחתי להפנים שהדברים צריכים להיראות אחרת, להרגיש אחרת.

הסיבה, או אולי הסיבה העיקרית, לכך שלא הצלחתי להפנים ולקבל את הרעיון החדש הזה, של איך משפחה אמורה להראות ולהתנהג, היא שקשה לי לבטוח. קשה לי מאד לבטוח בעצמי, וכמעט בלתי אפשרי לי לבטוח באחרים. כמו שקלי אומרת בשיר שלה - I find it hard to trust, not only me but everyone around me. וזה כי כל כך הרבה הבטחות הופרו בחיי, וכל כך הרבה פעמים אנשים שבטחתי בהם, וסמכתי עליהם, איכזבו אותי ברמה כל כך קשה, שעכשיו אני כבר כמעט ולא מסוגל לסמוך על אף אחד, וכמעט ולא מסוגל לבטוח באף אחד, אפילו לא בעצמי.

עכשיו, במערכת היחסים שלי עם קושקה, אני סוף סוף מתחיל להבין ולהפנים איך אמורה להראות משפחה, איך אמורה להרגיש משפחה. וזה קשה ברמות פסיכיות. קשה לי לחשוב שבמשך יותר מ-30 שנה "ידעתי" איך הדברים אמורים להראות, וזה הכל היה שקר. הכל היה כל כך מעוות ומוטה, וזה גורם לי לדבר הכי גרוע שאני מסוגל לחשוב עליו - לרחם על עצמי. לרחם על Mostly הילד, שחווה משפחה, האנשים שאמורים לאהוב אותך ללא תנאים וללא גבולות, בצורה הכי מעוותת בעולם.

למה עכשיו אני כן מצליח להפנים את זה, אתם שואלים? קודם כל, ואוו! שאלה נהדרת! איך הצלחתם לחשוב עליה לגמרי בעצמכם?
העניין הוא שלמרות שאני לא מסוגל לסמוך על המילה של אף אחד, אחת המנטרות אצלי בראש היא "אם שניים אומרים לך שאתה שיכור - לך לישון". וקושקה היא השניה שמראה לי את הרעיון של משפחה מחבקת, תומכת, אוהבת, כזאת שראיתי רק בסרטים (שעליהם ה"משפחה" הביולוגית שלי הייתה צוחקת ומריצה בדיחות כל פעם מחדש, אגב). אז כששני אנשים שונים מראים לי תמונה מסוימת, הדברים מתחילים לחלחל לראש הדפוק שלי.

אז כן, ה"משפחה" הביולוגית שלי היא רעילה. ואני לא מתכוון לחזור לקשר איתם אי פעם. ואם וכאשר יהיו לנו ילדים - הם לא יכירו אותם.
האם אני בכלל אדע להיות אבא טוב? זה כבר נושא לפוסט אחר לגמרי. ואני צריך לזכור לכתוב את הפוסט הזה בפעם הבאה.
אבל אני יודע שאני אעשה הכל כדי ללמד את הילדים שלי דברים שונים מהדברים שלימדו אותי. אני לא מדבר על חינוך למצוינות, על ידע כללי או על השכלה, אני מדבר על נושאים אחרים, נושאים שקשורים יותר לבריאות הנפש. אני אגדל את הילדים שלי בסביבה אוהבת, תומכת ומכילה. בסביבה שבה הם לא יפחדו להיות מי שהם ומה שהם, ולא יפחדו לזהור באור בוהק יותר מהשמש עצמה!

שיהיה לי בהצלחה.

הזכרתי בפעם הקודמת שהפריימל שלי הוא אריה. אז למה, בעצם, בחר בי דווקא האריה?

קודם כל, כי בסופו של יום - אני חתול. חתול גדול, אמנם, עם שיניים חדות וטפרים, אבל בסופו של דבר חתול. ומי אם לא החתול האצילי ביותר בטבע? אז אריה הוא הבחירה הטבעית.

סיבה נוספת היא, כשאני מסתכל על עצמי בצורה רצינית, אם נעזוב שניה את הצחוקים בצד, אני לא רץ עם הלהקה, כמו מנהיג להקת זאבים (A Pack), אני מפעיל את הלהקה, כמו מנהיג להקת אריות (A Pride).

סיבה שלישית, ואולי החשובה מכולן - אני מגן הלהקה. אני לא מצפה מהלהקה שלי להתגונן בעצמה, אני שם כדי לפקח, וכדי להגן על כל המשפחה (הלהקה שלי, My Pride) שלי. אני לא מצפה להגנה הזו חזרה, לא כל חברי הלהקה שווים, אבל אני אגן בשיניים (וטפרים) חשופות מפני כל מי שיעז להתקרב למשפחה שלי.

אם נכנסת ללהקה, למשפחה, את.ה תמיד תהיה.י רצוי.ה. עד לרגע שתבחר לעזוב, ברגע שבחרת לעזוב - הבחירה היא סופית ולא ניתנת לשינוי. כך הייתי תמיד, אני חושב שמעולם לא נתתי הזדמנות שניה למי שבחר לעזוב, לא למי שבחרה לוותר על הזוגיות איתי, אלא למי שאשכרה בחרה לעזוב ולהמשיך במסע שלו בלעדי.

ברוכים הבאים ללהקה - שיהיה לנו בהצלחה.

אני רואה את התפקיד שלי, במערכת יחסים בכלל ובבדס"מ בפרט, בתור המגן, השומר. בעיניי, תפקידו של שולט הוא, בין היתר, לגונן ולשמור על הנשלטת שלו.

מעבר לכך, אני חושב שמאז ומתמיד ראיתי את עצמי כמי שמגן על אוהבי ואהובי, ולרוב גם על מי שזקוק להגנה שלי בלי קשר. ובכן, אולי לא מאז ומתמיד, אולי מאז שאזרתי את האומץ להפוך לכזה. אז הנה עוד "פנינה מהעבר"...

לא תמיד הייתי מי שאני כיום, בעבר הייתי ילד פחדן, שפחד אפילו לעלות על המגלשה הצהובה בפארק המים "שפיים", קל וחומר להתמודד עם אנשים מאיימים או עם כל איום בכלליות. אני מודה, בצער, שהיו מקרים שבהם לא עמדתי לצידם של אהובי כשהייתי צריך לעשות כן, מקרים בהם כשלתי (בעיניי) להגן על האנשים שאני אוהב מפני פגיעות כאלו ואחרות. אבל בסביבות גיל 18, כאשר איבדתי את רוב הפחדים שלי, האריה שבי התחיל לצאת קדימה, והתחלתי להיות המגן שאני יודע שאני צריך להיות.

האריה, אגב, הוא אני הבסיסי, החייתי, הקדמוני - הפריימל שלי.

ישנם הרבה בעלי חיים, אשר ידועים כמגוננים ושומרים, אבל היות וישנן תכונות נוספות שאני רואה בעצמי - דווקא אריה הוא זה שבחר בי.

בכל מקרה, תפקידו של שולט, כמו גם האינסטינקט הבסיסי שלי כאדם, הוא להיות המגן, הסלע האיתן, המגדלור בחשכה, האביר בשריון הנוצץ. שלל מטאפורות ודימויים, שעיקרם הוא פשוט - לשמור על מה ששלך, ולהגן על מי ששלך. כשזה מגיע אלי, לא רק בנשלטת שבחרה להעניק לי את עצמה מדובר, אלא גם במשפחה שלי, בחברי הנפש שלי, בכל אדם שאכפת לי ממנו מספיק, ולפעמים אפילו במי שנראה לי שזקוק להגנה הזאת.

אז מה אני בעצם מנסה לאמר?

ישנן גישות רבות לבדס"מ, למערכות יחסים בכלל, ואפילו לחיים. תראו לי 50 אנשים ואראה לכם לפחות 75 נקודות מבט שונות. נקודת המבט שלי היא כזאת, זה לא מחייב אף אחד לראות את הדברים בצורה דומה, וזה לא אומר שמי שלא רואה את הדברים ככה בהכרח טועה. למעשה, היחידים שטועים בעיניי הם אלו שלא מוכנים להסתגל לשינויים ולהשתנות בהתאם. אבל קחו לכם גישה אחת, מתוך המון גישות שונות, את חלקן אני אפילו לא מכיר, לחיים - למערכות יחסים - ולבדס"מ.

שיהיה לכם בהצלחה

מרגיש בלתי מנוצח כרגע, אמנם זו הרגשה שאני יודע שתעבור, אבל אני נהנה ממנה כרגע ומשתדל למצות אותה כמיטב יכולתי.

אני מסתכל אחורה, על השנתיים - שלוש האחרונות, ועל כל הדברים שהצלחתי להשיג:

• הפסקתי לעשן (סיגריות ו-וויד)
• הצלחתי להרים את עצמי ולהריץ את העסק שלי (ואפילו הספקתי לפטר לקוח בזמן הזה)
• הפסקתי לכסוס ציפורניים
• פיתחתי את הידע שלי בכמה כיוונים ברמת הבדס"מ (למדתי על מחטים, למדתי להכין נרות, והיד עוד נטויה).

וכל זה תוך כדי התמודדות עם כל השיט שהחיים זרקו עלי, ועם כל הטראומות שנגרמו לי בגלל קשרים שנגמרו (חרדת נטישה מישהו? יאיי לי!). אבל קצת יותר בפירוט:

לפני בערך שלוש שנים, לאחר ריב עם קושקה שנגרם בגלל קצר בתקשורת, קמתי למחרת בבוקר עם הבטחה: בתור פיצוי על החלק שלי במה שהוביל לריב אני אעשה משהו שהיא רצתה ממני כבר זמן רב לפני, ואפסיק לעשן. מאז נכנסו עוד מספר קטן מאד של סיגריות לפי, אבל הצלחתי בסופו של דבר להפסיק לגמרי לעשן סיגריות או וויד. כל זה אחרי שעישנתי במשך 20 שנה מחיי, ולא היה לי שום רצון להפסיק לפני כן (כן הפסקתי הפסקות קטנות, של חודש-חודשיים, אבל חזרתי לעשן אחריהן אז אני לא מחשיב אותן). אז כן, זו אחת ההצלחות המשמעותיות שאני רושם לי.

לפני קצת יותר משלוש שנים, כשעברנו דירה לחיפה, נאלצתי לעזוב את מקום העבודה האחרון שלי. מאז החלטתי להרים עסק, להתחיל לפרנס את עצמי בכוחות עצמי, כי משרה בתור שכיר נראתה משהו שיהיה לי קשה מאד להשיג. מאז הצלחתי להרים את העסק הקטן שלי, לעבוד בתור פרילנסר (עצמאי, בעגה המקומית) ולהגיע למצב שבו אני יכול להרשות לעצמי לבחור שלא לעבוד עם לקוחות מסוימים, כי לא טוב לי לעבוד איתם.

בערך מאז שאני זוכר את עצמי אני כוסס ציפורניים (יש שיקראו לזה "אוכל את הציפורניים"), ומעולם לא הצלחתי להפסיק, למרות נסיונות קשוחים מאד. לפני בערך שלושה חודשים, לאחר שרופא שהייתי אצלו לאחר שפצעתי את עצמי (שוב, בפעם המי-יודע-כמה) הזהיר אותי שעלולה להתפתח לי ציסטה בחניכיים, ושציסטה כזאת תעלה ישר למוח... באותו היום הפסקתי, פשוט ככה, Cold Turkey, ומאז לא כססתי ציפורניים שוב עד עצם היום הזה. היום הציפורניים שלי משתמשות לי בסוג של "מדליה" או "גביע" על ההשיג המטורף הזה. ואני גאה בעצמי עליו כל כך.

בערך מאז שנכנסתי לעולם הזה, לבדס"מ, יש כמה פרקטיקות שרציתי ללמוד. מביניהן משחק עם מחטים היה ה-דבר שאותו תמיד חששתי לנסות ללמוד. יש שלושה אנשים בעולם הזה, בקהילה בישראל ליתר דיוק, שמהם הייתי מוכן ללמוד מחטים, ולפני בערך שנה וחצי אחד מהם הסכים ללמד אותי. אז למדתי לשחק עם מחטים, ואני מאז, בחששות ענקיים, משחק מדי פעם כדי לחזק ולהעמיק את הידע שלי. מעבר לכך, ברגע שהבנתי שכל המצרכים לשם הכנת נרות בעצמי נגישים פה בישראל ברמה מאד פשוטה להשגה - התחלתי ללמוד להכין נרות. כרגע אני שמח שרמת הידע שלי בנושא מספיקה כדי להגיע לרמה שאני יודע להכין את הנר המושלם עבור כל אחד, באיזו רמת חום שהם יבקשו. שיכללתי את הטכניקה שלי לכדי אומנות, ואני גאה בזה ברמות מטורפות.

אז כן, אני מרגיש גיבור כרגע, והיום בכלליות. ואני לא מתבייש לצעוק את זה בקול גדול (או לכתוב את זה בבלוג, שזה בערך שווה ערך בעיניי).

שיהיה לי בהצלחה!

כמה חיכיתי למפגש הזה, כמה התרגשתי לקראתו. רק הרעיון לבלות בחיק המשפחה שבחרתי לעצמי היה מדהים בעיניי.

ואז הגענו, התיכנון היה פשוט ערב של "ביחד" עם מלודי, פניקס, לוקי, הדוב והגורה שלו (וכמובן קושקה ואנוכי). אבל זה היה כל כך הרבה יותר מזה, ערב של תמיכה בכל אחד מאיתנו שהיה זקוק לתמיכה הזאת, ערב של אוכל לא רע בכלל (if I may say so myself, אני הרי זה שהכין אותו), מוזיקה כייפית שעטפה אותנו באווירה מתאימה, ובסופו של דבר גם קצת משחקים בין לבין כאשר כל אחד ואחת מקבלים בדיוק את המנה שהיו זקוקים לה.

אני מרגיש שזכיתי באנשים הללו, זכיתי "לרכב לצידם", זכיתי שהם יהיו חלק מחיי. בוודאי שאני מקווה ומייחל שזה יימשך שנים ארוכות, אבל גם אם זה לפרק הזמן הקרוב, לפרק הזמן הזה שבו אני זקוק להם - אני מודה על כך לכל האלים הטובים.

אני באמת מאמין ברעיון שאנשים נכנסים לחיינו ונמצאים שם כל עוד אנחנו זקוקים להם, ישנם, כמובן, יוצאים מן הכלל, אבל לרוב אני לא מצפה מאנשים להשאר שם. למעשה, אני חושב שכרגע הגעתי לתובנה שהייתי צריך בשיחה במהלך הערב עם פניקס, היא טענה בפני שאני האדם היחיד שהיא יכולה לסמוך עליו שלא יעזוב. אני הזכרתי לה שהבטחתי לה את זה, עוד לפני שהיינו יחד, הבטחתי לה שאני פה כדי להשאר כל עוד נשמה באפי - ואני משתדל לעמוד במילותי (תודה לקושקה שגם לימדה אותי לקח חשוב לגבי הצורך בכך שהמילה שלי תהיה שווה זהב, וחזקה כפלדה). אבל כעת כשאני חושב חושב על כך, כל האנשים שנכנסו ויצאו מחיי, גם אלו שנתתי המון כדי לעזור להם ברגעים שהיו זקוקים לי, וגם אלו שהיו שם ברגעים שהייתי זקוק להם - כל אותם אנשים מילאו תפקיד חשוב בחיים שלי. כל האנשים האלה היו צריכים להיות שם בדיוק באותה נקודת זמן שבה הם היו, וחלקם גם המשיכו הלאה בדרכם, וגם זה בסדר לגמרי. אני, כמובן מודה על אלו שנשארו - על החבר הכי טוב שלי מאז שאני זוכר את עצמי, שמאיזושהי סיבה נשאר חבר שלי עד עצם היום הזה, על החבר הכי טוב שלי מאז התיכון, שגם הוא משום מה החליט להשאר חבר שלי מסיבה לא ברורה, על פניקס, על עוד כמה וכמה אנשים שלא עזבו, שלא המשיכו בדרכם. אבל גם אלו שהמשיכו הלאה בדרכם, גם הם ראויים לתודה, תודה על כך שהם היו, על כך שהם היו שם בשבילי כשהייתי זקוק להם, ועל כך שזכיתי לחלוק חלק מחיי בחברתם.

היום היה יום טוב, אין לי ספק בכך. גם אם המשפחה שלי, או חלק ממנה, יבחרו להמשיך הלאה במסע החיים - אני מודה על כך שהם כאן עכשיו. כי אני זקוק להם, בדיוק כמו שהם זקוקים לי. הם ממלאים תפקיד מהותי ומשמעותי בחיי, כמו שאני מקווה שאני ממלא בשלהם.

אז תודה לכם, משפחה שלי. תודה שאתם כאן, ולו רק לרגע חולף, תודה שאתם מעניקים לי את האהבה שלכם. זה לעולם לא יהיה מובן מאליו עבורי, ואני מעריך כל רגע במחיצתכם.

והפעם - שיהיה לנו בהצלחה

אני כבר שלושה או ארבעה ימים כמעט ולא ישן, השינה מלאה בסיוטים, שאת רובם אני לא זוכר, ואני מתוערר מתוך סיוט חדש כל פעם.

האם זה קשוח? כן
האם אתן לזה לשבור אותי? לא

היום אנחנו נפגשים עם חברים, חברים שהם משפחה, המשפחה החדשה שלי - זאת שבחרתי לעצמי. משפחה שאני מרגיש שתמיד תהיה לצידי, משפחה שאני מודה לכל האלים הטובים שהיא הגיעה אלי ושהיא קיימת עבורי. אמנם אחד מהם, לצערי, כנראה לא יגיע כי הוא צריך זמן לעצמו ולהרים את עצמו. אבל גם הוא נהיה חלק מהמשפחה שלי.
אני לא יודע מה יהיה במפגש היום, אבל אני יודע שאני אהיה שם בשביל כולם, ושכולם יהיו שם בשבילי. זאת תחושה כייפית, נעימה, ההרגשה הזו שאוהבים אותי ושאשכרה רוצים לבוא בשביל לחבק ולהיות שם עבורי. אני חושב שזו הרגשה שהכי הייתה חסרה לי בתוך ה"משפחה" הביולוגית שלי.

איכשהו תמיד זכור לי שלא הרגשתי שייך שם, כשהייתי בחיק ה"משפחה" הביולוגית. לא היה לי מקום שם, ותמיד הרגשתי שזה לא המקום שלי. שם מעולם לא יכולתי להיות עצמי, להיות מי ומה שאני, כי אפילו כשלא הייתי אני הייתי סופג ביקורת, שיפוטיות ולרוב גם לעג. לרבות השנים למדתי להחזיר לעג, למדתי לעקוץ חזרה, למדתי לדרוך על יבלות ועל מקומות רגישים בלי להרגיש רע עם עצמי על כך שאני בעצם פוגע באנשים היקרים לי. אולי הדבר הכואב ביותר בכל זה הוא העובדה שבסופו של דבר קיבלתי את זה כעובדה שככה משפחה מרגישה, מתנהגת ונראית. חייתי במשך שנים מתוך "ידיעה" שזה המצב הנורמלי, וככה אמורה להתנהל משפחה: לרדת אחד על השני, לצחוק על נקודות רגישות, לעקוץ איפה שאפשר - ככה זה צריך להיות. זה הדבר היחיד שידעתי

אפילו כשעוד הייתי עם פניקס, גרושתי, שגם היא לצערה לא ידעה אחרת, ולא ידעה איך משפחה באמת אמורה להתנהג (עד שהכירה את בעלה הנוכחי). הכל השתנה כשהתחלתי את מערכת היחסים עם קושקה. היא הראתה לי שמשפחה לא מתנהגת ככה, משפחה תומכת אחד בשני, אוהבת אחד את השני למרות המגרעות ולפעמים אפילו בגלל המגרעות.

אני לא יכול אפילו להתחיל לתאר את ההלם שקיבלתי בתחילת מערכת היחסים איתה. באמת שלא ידעתי שמשפחה לא אמורה להתנהג כמו ה"משפחה" הביולוגית שלי, חשבתי שזו התנהגות נורמטיבית של אחים, הורים וצאצאים. למדתי אחרת, וזה היה קשה, Hell זה עדיין קשה! אני לא יודע איך להתמודד עם זה.

אז עכשיו אני עם המשפחה החדשה שלי, זאת שבחרתי לעצמי, זאת שבכל פעם מחדש מוכיחה לי שבחרתי נכון ושאני במקום שלי. זה מוזר לי ברמות שעוד לא הכרתי, אני לא יכול לאמר שזה לא נעים, כי זה כן, זה פשוט מרגיש מוזר. בלי עקיצות, בלי שיפוטיות... בלי להעיר לי על החולצה החדשה שקניתי "אם יש כזה לגברים", בלי להגיד לי, כשאני מנסה לצאת מהארון מול האנשים שאני הכי משוכנע בעולם שאוהבים אותי ללא סייגים וללא תנאים, שאני בעצם "יוצא מהוויטרינה".

היום אני הולך להיות עם המשפחה שלי. ואני מצפה לזה בכיליון עיניים. אולי בפעם הראשונה בחיי.

ולכם, משפחה יקרה שלי, לעולם אל תתנו לאף אחד לספר לכם שאתם לא יפים! כי אתם הכי יפים שיש. פנימה והחוצה, לא יכולתי לבחור לעצמי משפחה יפה יותר.

שיהיה לי בהצלחה

אני לא יודע אם זה הכינוי הנכון למה שעובר עלי כרגע, אבל זו בהחלט תקופה של טלטלה. האסימונים שנופלים, בתוספת הנטיה שלי להלקאה עצמית, מביאים איתם לילות עם מעט מאד שינה שגם היא מופרעת על ידי חלומות בעתה (סיוטים) קשוחים. העניין הוא שהמוח שלי לא נותן לזכור מה היה בסיוטים הללו, התמונות נעלמות מהראש שלי בשניה שאני מתעורר מהם.

המוח שלי פיתח מנגנון הגנה מוזר (אולי אני לא היחיד, למעשה אני די משוכנע שאני לא היחיד, אבל אני לא חושב שזה נפוץ כל כך), לפחות מוזר עבורי, שבו קטעים פשוט נמחקים מהזיכרון שלי. לא רק רגעים רעים, יש גם רגעים טובים שאני פשוט לא זוכר, סוג של Black out, בדומה למה שקורה לדמות הראשית בסרט "אפקט הפרפר". ישנם, מן הסתם, גם סתם רגעים רנדומליים שנמחקים לי מהזיכרון, זה יכול להיות סתם משימה שהשלמתי במשחק מחשב כלשהו, ויום או יומיים לאחר מכן אני תוהה אם בכלל השלמתי אותה ומתי. הסיבה, או המטרה למעשה, לכך, לעניות דעתי היא שיש איזושהי טראומה שהמוח שלי מנסה למנוע ממני להתמודד איתה. למעשה, אולי אלו מספר טראומות מינוריות יחסית, ואולי יש אחת משמעותית ועוד כמה פחות משמעותיות… אני לא באמת יודע.
אני כן יודע שבמהלך קליטה למקום עבודה מסוים חלק מהקליטה היה, במהלך שלושת הימים הראשונים, לצפות בסרטונים בנוגע להטרדות מיניות במקום העבודה (בניסיון, כמובן, למנוע מקרים כאלה). אני זוכר שסיימתי לצפות בסרטון בכל יום כשאני ממש בוכה, והייתי צריך כל פעם 5 דקות מול הכיור בשירותים כדי להתאפס על עצמי ולהתחיל את יום העבודה. אני לא יודע למה מה שראיתי בסרטונים גרם לי לבכות, למעשה, עכשיו כשאני חושב על זה, אני לא זוכר מה ראיתי בסרטונים, אני רק זוכר שכאשר כל סרטון כזה הסתיים אני בכיתי.

אז כרגע משהו קטן, חווייה טראומטית ברמה פעוטה יחסית, מהעבר שלי צף ועלה, ואני מתקשה להתמודד איתו. ואני חושב לעצמי, ffs, אם משהו יחסית פחות משמעותי (כתבתי על זה בפוסט הקודם, למי שמעוניין, הוא ממש כאן למטה) מטלטל את יסודות עולמי - מה יקרה אם וכאשר הטראומות האמיתיות יעלו? אני בכלל מסוגל להתמודד עם זה?
כלומר, ברור לי שכל המשפחה שאספתי לי, האנשים שבאמת אוהבים אותי, יהיו שם כדי לעזור ולתמוך. אני יודע את זה, אין לי ספק בזה. אבל מה אם לא יהיה במה לתמוך כלל? מה אם אני אתפורר (וסליחה שאני עובר לאנגלית) into a crumbling pile of dust?
What if....
התשובה היא שאני לא יודע.
אני לא יודע אם יהיה בכלל מה להציל.
כן, אני רוצה להתחיל טיפול, אבל אני לא יודע איך לעשות את זה. אני לא יודע מאיפה להתחיל. לא רק ברמה הטכנית, שגם שם יש כמה מחסומים (אותם אני מנוע מלפרט). נגיד שכבר התגברתי על המחסומים האלה, נגיד שמצאתי מטפל, פסיכולוג או כל מטפל אחר, שיהיה מתאים עבורי - איך מתחילים בכלל להעביר את כל המטען הזה, שאת חלקו אני אפילו לא מכיר (או, טכנית, לא זוכר)?

נניח שאלך למטפל, לשם הפשטות נניח פסיכולוג. מה לעזאזל אני אומר לו? איך אני מתחיל להעביר את כל מה ש.... אפילו את השאלה הזאת אני לא מצליח לסיים.
התשובה היא, שוב, שאני לא יודע. אני עשוי למצוא את עצמי יושב שם ולא יודע מה להגיד.

הפעם האחרונה שעברתי טיפול אצל פסיכולוגית… ובכן, זה כבר סיפור לפוסט אחר.

בינתיים, החלטתי להוסיף מוזיקה, אז לשני הפוסטים האחרונים (זה והקודם) אני מוסיף שירים שיתאימו לתחושה הכוללת שלי בזמן שכתבתי אותם.

שיהיה לי בהצלחה.

כל כך הרבה אסימונים נופלים לי כרגע, והתחושה כבר מתחילה להכריע אותי (עיברות שלי ל - it gets overwhelming).

דברים מהעבר שמסבירים דברים מההווה בצורה כל כך הגיונית, אבל אלו דברים שהמוח שלי כנראה ניסה להעלים. פתאום, תוך שיחה עם קושקה על משהו אחר לחלוטין (פוסט בסאב-רדיט r/AskReddit), השיחה מתגלגלת לכל מיני נושאים אחרים, כמו כל שיחת Small talk, ואז אנחנו מגיעים לנקודה המשמעותית, אם הייתי כותב באנגלית הייתי מציין ש - We struck gold, אבל זה מרגיש כל כך הפוך מזה. וזה פשוט… אני לא יודע איך להתמודד עם הדברים כרגע, אז אני כותב אותם.

זה התחיל מתשובה לשאלה לגבי הרגע שבו אנשים הבינו שמישהו הוא לא חכם במיוחד, ומישהו ציין שמישהו שאל, בזמן טיול בסוג של גן חיות, לאן הולכות החיות בלילה. אני נזכרתי שבעת טיול כיתתי בכיתה ג' או ד' מישהי שאלה בתמימות את אותה שאלה ואני לא הבנתי למה מישהו חושב שבעלי חיים לא מסוגלים לישון פשוט בחוץ. הסברתי לקושקה שמאז שאני זוכר את עצמי היה למשפחה שלי כלב (אחר כך זה השתנה לחתולים בתקופה מאוחרת יותר) ואני זוכר שלמרות שלכל אחד מהכלבים היו מקומות לישון בתוך הבית, בתקופות הקיץ והאביב, כשמזג האוויר היה נעים בחוץ, כל אחד מהכלבים העדיף לישון בחוץ, בחצר. משם זה הגיע לכך שלכל כלב היה מקום מסודר בסלון לישון, ומקום מסודר בחדר שהיה שלי ושל אחי, ומשם הסיפור מתחיל להסתבך…

נזכרתי, בין היתר, שמלכתחילה לאחותי היה חדר משלה, שהיה שלה בכל מקרה, ולאחי ולי היה חדר "משותף". כשאני אומר משותף… החדר היה בעיקר של אחי כל עוד הוא היה גר איתנו, כשהוא רצה פרטיות בחדר אז אני הייתי צריך למצוא מה לעשות עם עצמי. בשלב מאוחר יותר, כשאחי עזב את הבית לטובת פנימיה (מבחירה שלו), החדר היה במתכונת "שלי כל עוד אחי לא חזר לסופשבוע בבית" ואז הוא היה חוזר להיות לגמרי שלו ואני הייתי צריך למצוא גם איפה לישון במשך מספר הימים שאחי בבית.

בתקופה הזו, כשהייתי בערך בן 12 או 13, הגיל שבו כולנו מגלים את העולם הנפלא של אוננות, זו הייתה בערך התקופה שתיארתי בסוף הפיסקה הקודמת. בזמנים שאחי היה בבית היה ברור שאסור לפתוח את דלת החדר אם היא סגורה, היא לא הייתה צריכה להיות נעולה, והיא מעולם לא הייתה נעולה כשאחי היה בחדר - פשוט אסור היה לפתוח אותה בשום אופן. עם זאת, כשהחדר היה שלי (כשאחי לא היה בבית), גם אם הייתי נועל את הדלת לטובת איזו חצי שעה - שעה של פרטיות, היא הייתה נפתחת באורח פלא. לי לא היה שום סוג של פרטיות בחדר משלי עד הרגע שבו עזבתי את הבית של ההורים, בגיל מאוחר יחסית, מה שגרם לכך שהזמנים היחידים בהם יכולתי לאונן בגילאים האלו היה כשלא היה אף אחד בבית. מה שנותר מכך, הצלקת למעשה, היא העובדה שאני לא מסוגל לאונן כאשר יש מישהו שמודע לכך שזה קורה.

עוד בתקופה ההיא, כשהייתי רוצה לשבת לשחק במחשב (מאז ומעולם אהבתי משחקי מחשב, הייתי משחק בכל הזדמנות שניתנה לי), לא היו עוברות יותר מ-45 דק', אולי שעה, והייתי מאולץ להפסיק לשחק ו"להיות איתנו" כמו שהמשפחה שלי נהגו לקרוא לזה. או במילים אחרות: להצטרף אליהם לפעילות שהם רוצים לעשות כרגע, בין אם זה לצפות בטלויזיה (בתוכניות שעניינו אותי כקליפת השום), לשחק קלפים או סתם לשבת איתם כשהם מדברים על דברים שאין לי חצי מושג לגביהם (וגוערים בי ברגע שאני מנסה להשתתף בדיון לגבי דברים שאין לי חצי מושג לגביהם!). המתנה שנותרה מהעניין הזה היא העובדה שמאד מאד קשה לי להכנס למשחק במחשב (כלומר להתחיל לשחק) לפני חצות, לפחות, כי אז כל שאר המשפחה שלי היו הולכים לישון ולי היו שעתיים או שלוש יקרות מפז לשחק כאוות נפשי. כיום אני דוחה ודוחה ודוחה את עצם התחלת המשחק עד שכבר לא שווה להיכנס כי אין מספיק זמן לשחק.
אז כן, נפלו לי כמה אסימונים היום. ואני מנסה להבין איך להתמודד איתם, ואני מנסה להתחיל לעכל כמה נזק ספגתי במהלך השנים מבלי להבין שאני בכלל סופג נזק.

שיהיה לי בהצלחה.