בין פראצ'ט, גיימן, ואדמס

בזמן האחרון יצא לי לחשוב על אנשים שמגדירים את עצמם כונילה, או לא בקטע.
אני חושב שזה שטויות.
אני חושב שכל אחד הוא סוויטצ' במידה מסויימת.
השאלה היא רק כמה זה חזק אצלו.

כשגבר מחבק בחורה מאחורה ככה שהיא לא יכולה לזוז, זה לא בדסמי?
נשיכות קטנות של אהבה בזמן סקס, זה לא בדסמי?
אפילו הפנטזיה הקלאסית של בעל שסוחב את אשתו על הידיים בכניסה לדירה שלהם זה בדסמי לגמרי.

כולם נהנים מזה במידה כזו או אחרת, לא רק "סוטים"
כולם אוהבים לפנטז על לתת קצת את השליטה למישהו אחר
וכולם אוהבים לפנטז על קצת לשלוט באחרים
ההבדל?

אנחנו לא מתביישים לקרוא לילד בשמו ולדבר על זה ולהתעסק בזה.

אז נכון, כשאנשים חושבים בדסמ הם לרוב חושבים על דברים שהם קצת יותר "חזקים" מאשר מה שונילה בדרך כלל אוהבים.
שוטים זאת דוגמא קלאסית.
אבל זה נוסע מזה שאנחנו אוהבים לקטלג דברים, לשים אותם במגירות שאנחנו מבינים ומכירים.
קשה להם להבין שבעצם מדובר בטופוגרפיה ענקית, עם המון מימדים, ורוב האנשים שמגדירים את עצמם "בקטע" בכלל לא מתאימים למה שעולה להם בראש.

אז נכון, יש גם אנשים שהם חולי נפש של ממש, עם שריטות עמוקות שמשתמשים בבדסמ כתירוץ.
אנשים שהסטיה שלהם יצאה מחדר המיטות ומעולם הפנטזיה והשתלטה להם כבר על החיים עד כדי כך שהם לא מתפקדים בצורה נורמלית או שהם מבצעים פעולות שהן לא חוקיות בעליל.

אבל אילו אנשים שלרוב קל לזהות, ולהמנע מהם.
ומבחינתי הם האנשים האמיתיים ש "לא בקטע"

כי הקטע הוא לא "בדסמ"
הוא מעולם לא היה.
הקטע הוא אהבה, תשוקה, מיניות, וחים.