השלווה היא חזות הכול.

שבועיים עברו מאז שקיבלתי את אות ההצטיינות מהמלחמה בלבנון

ופתאום החלו לעלות הזיכרונות

כמו בסרט ואלס עם באשיר

ואין לי עם מי לדבר

ואם יש עם מי לדבר אז אין על מה לדבר

ואם יש על מה לדבר אז לא ממש עוזר

כמה קשה היא הבדידות

לַעֲזָאזֵל,
כֹּל כָּךְ הַרְבֵּה גְּבָרִים מְחַפְּשִׂים נָשִׁים שֶׁיַּקְשִׁיבוּ לָהֶם.
כֹּל כָּךְ הַרְבֵּה נָשִׁים מֵחַפְּשׂוֹת גְּבָרִים שֶׁיַּאֲזִינוּ לְהַלְמוּת הַלֵּב שֶׁלָּהֶן.
כֹּל כָּךְ הַרְבֵּה מֵחֲפְשִׂים מַשֶּׁהוּ לְהִיתָּלוֹת עָלָיו. מֵאֲחוֹרָיו. מִצְּדָדַיו.
כֹּל כָּךְ הַרְבֵּה לְבַד

"מכשפות הן לרוב שפחות שהחליטו לצאת למסע נקמה כנגד העולם בגין העוול שנגרם להן. שכן כוחות רשע תמיד מחפשים להם דריסת רגל בעולם ואין כמו שפחה שחייה נהרסו בגלל שולט סדיסט בכדי לגייס אותם לצאת למסע נקמה כנגד כל המין הגברי ".

אלו המילים האחרונות ששמע ממלומד הממלכה בטרם יצא בראש קבוצת אבירים לצוד קבוצת מכשפות שכישפה צבא שלם של חיילים בצפון הממלכה.

ובעודו זורק עוד מכשפה אל תוך האש, במאבק שהיה אבוד מראש , הבין שמכשפות לא מחכות לאבירים שישטחו אותן בטירות רחוקות או במערות אפלות. ".

"מכשפות מתחפשות לשפחות ואורבות לאבירים בחדריהם וטובחות בהן באמצעות המגיה השחורה העתיקה בעולם - אומנות הפיתוי."

גאוותך תביא עלייך את מפלתך, מלמל לעצמו בעודו מחליט לחזור חזרה לממלכה ולומר למלכו כי האומץ האמיתי הוא לדעת לא מתי להרוג מכשפה אלא לדעת מתי לחוס עליה.

"יש שתי סוגי שפחות" אמר סוחר העבדים לאביר שהתעניין ברכישת שפחה שתנהל את יומו ותענג את זמנו בתקופת ההמתנה שלפני הקרב הגדול על עיר הבירה של המחוז כנגד הפולשים הברבריים מהצפון.

"ישנן את הברבריות. כאלו שנלכדו בפשיטות של הצבא באזורים הצפוניים והובאו לכאן בכוח. הן שרירות, חצופות, קשות עורף ודורשות אילוף ממושך.....אבל אם תצליח בסוף לאלף אותה, זכית בעזר כנגדך. שפחה נאמנה וצנועה שתמריא אתך למרומי תענוגות האלים." ובעודו אומר זאת הצביע לכיוון נערה צעירה לבושה בסחבות, פרצוף זועם ומתריס המנסה כל העת להשתחרר משלשאלותיה .

"ויש שפחות שהן בנות כפר פשוטות שנמכרו על ידי אביהן. בתולות, מופנמות,  חרדתיות. הן יעשו כל מה שתאמר להן, מבלי להוציא מילה. אבל העצב בעיניים לא ייתן לך מנוח. לעולם לא תצליח להגיע איתן לתענוגות מעבר לדמיון היות ופוריטניות נולדו וככאלו כנראה גם ימותו...." ובעודו אומר הצביע על מספר נערות מטופחות למחצה שהתחבאו אחת מאחורי השנייה, בוכיות על מר גורלן.

אז מה אתה ממליץ שאל האביר...הרי האחת תגרום לי לחוסר שקט נפשי שתעיב על יכולתי להילחם בקרב, והשנייה תגרום לי תסכול מחוסר יכולת להגשים את ייעודי.

אכן כך – ומה אתן הייתן ממליצות לאביר ?

הם נקראו שניהם אל המרקיז. שני אבירים ותיקים בעלי ניסיון . 

היה עליהם למלא משימה. לצאת לגבול ולחלץ משם בת מלוכה שברחה עם נער אורוות.

"לא יעלה על הדעת בושה כזו", רעם המרקיז. "הרי המעשה שעשתה ימיט קלון על כל המחוז, עליי, על משפחתי, עליכם."

ומה יעלה בגורל הנער חשב לשאול בתמימות ומיד חזר בו מהכוונה כי היה ברור שגורלו נחרץ מראש.

נכון, גם פעם הוא היה צעיר ומאוהב. ופעם אף חשב לעזוב את המסדר אליו הוא נשבע בשביל נערה יפיפייה. אבל בראייה מרחוק הבין ששובבות נעורים, מרוממת ככל שתהיה אינה שווה עוד.

"מדובר בדרך ארוכה ומסוכנת " אמר לו האביר העמית בעת שישבו ביחד לכוס שיכר בלילה שלפני היציאה. "ואנחנו צריכים לסמוך אחד על האחר בעיניים עצומות , והרי איננו מכירים אחד את השני ושנינו בכלל ממסדרים יריבים".

"ובכן," ענה האביר. "מה ידידי מציע."

" יש לך שפחה נאה, העובדת כאחת ממשרתות אשתו של הדוכס. ולי יש שפחה צעירה שזכיתי בה בקרב חרבות לפני מספר חודשים. תן לי את שלך ללילה ואתן לך את שלי, וזו תהיה ברית הדמים בנינו".

האביר הביט בעמיתו ושקל בדעתו. מחד כאשר אביר מציע לך הצעה, סירוב עלול להתפרש כעלבון. ואם יסרב, הרי אומר הדבר שיש לו רגשות כלפי שפחתו. והרי ידוע שחל איסור על פי חוקי המסדר בתחושת רגש כלפי שפחה. מצד שני , היו לו רגשות כלפי השפחה ולא רצה לתת אותה לאחר, פן יעונה לה רע. ואם יסרב, עלול עמיתו לסרב לצאת עמו למסע...ואולי ייצא ולא יעמוד שם לצידו.

"אני אלך עמך, שמע פתאום קול חרישי מעבר לכתפו. " הייתה זו השפחה שלו. היא ניגשה לאביר השני ואמרה לו : "עשה בי כרצונך הליל. כולי שלך".

ובעודו גורר את השפחה האחרת לחדרו, ומוציא עליה את חמתו הבוערת במשך כל הליל.....שמע אותה לוחשת באוזניו. בשבילך אדוני אעשה את הכול.

"האפרוריות שמעיקה על קרני האור מחקה כל סיכוי לחזרתה של התקווה."

כך צעקה בכיוונו לאחר שהתרחק עם סוסו ....ספק שומע ספק לא.

"ליבי שותת דם מעשרות חרבות שפילחו את לב אהוביי שיצאו אליי קרב ולא שבו.

צעירים שהבטיחו לי עולם ומלואו בטרם נגוזו בפני תהילה אבודה.

והתחננתי אליהם...הישארו תחת כנפי כי אין כבוד במלחמה על אדמתך אם שקולה היא לאיבוד אהובתך. 

אבל הם לא שעו לי." כך צרחה אל האופק.....

ובתוך השקט הרועם לחשה את שמות כל אהוביה. אלא שהתעללו בה נפשית ואלו שהתעללו בה גופנית. אלא שקרעו לה את הצורה ואלא שצורתם נקרעה מפניה. מכל הסוגים והגוונים היו לה....אבל אחד לא נותר....

מלבד האביר שיורד עכשיו במדרונות השביל מתרחק מעורף סירובה.

ומה עליה לעשות עכשיו.....לרוץ אחריו או להישאר בקיפאונה....אמרו לי...

"ציפור נפשי בלהט בורקת אל מול מכאוביי העולם", כך אמר לה מעל גבי סוסו בראותה יושבת בקצה השדה , קולעת את שערה לצמה ארוכה.

"שנים של מלחמות אבודות למען מטרות שנראו חשובות מכול, אולם היום נדמות כחסרות תוחלת, השאיר אותי פצוע בגוף ובנפש".

ובעודה מרימה אליו מבט חטוף, ירד מסוסו עליו רכב במשך שנות היעדרותו מהכפר ולחש באוזנה :" ואולי אני אהיה לך למשענת בדמי ימייך ויחד נוכל האחד להגן על ליבו של האחר".

אבל היא סובבה את מבטה והמשיכה בקליעת צמותיה כאילו לא עבר בדרכה מעולם.....

"לא כל אביר הוא לנסולנט דה לאק שזוכה לחסידה של גווינבר ולא כל אביר הוא ביאוולף שזוכה לתהילת עולם בגין הרג ענקים כמו גרנדל "...כך לימד אותם המורה הזקן בבית ספר לאבירים בו שהה מגיל ילדות עד שהוכר בתואר אביר על ידי מועצת האבירים המלכותית.

אותו שלחו לגבול המדברי  הרחוק והלוהט. היודע בכינויו הפרונטיר. תפקידו היה לשמש כשומר ראש ומלווה לרוזן המחוז. בנותיו היפות של הרוזן היו מובטחות עוד מילדות לרוזנים מממלכות שכנות ולכן כל שיכל לקוות לאחר עשרים שנות שירות, כי בהגיעו לגיל פרישה, יקבל לידיו כתשורה בגין שירותו הארוך נחלה לעיבוד אותה יחלוק עם בת כפר ממשפחה מכובדת.

לאורך השנים , חווה הרפתקאות מיניות לרוב. זונות בבתי מרזח, שפחות שקיבל כתשורה במסגרת מאבקי צבאיים ממורדים שנכנעו לחרבו האימתנית. אבל לא היו אלו אהבות....או לפחות היו עד שראה איך הן נתלות על אבירים אחרים תמורת נזיד מטבעות. ליבו שקהה עם השנים לימד אותו לא לבטוח יותר בנשים.

עד שראה אותה......היה יכול בקלות לקחתה אליו. כל שהיה עליו לעשות הוא לתת שקית מטבעות לאביה בתוספת איום על המשך חייו .....אבל לא כך רצה לסיים את חייו.

רצה להוכיח את עצמו....אהבה אמיתית לא באה בכוח...רק במוח.  

ומה דעתכן ? מה האתגר המחייב אותו בכדי לזכות באהבתה של אישה.....ואולי בכלל עדיף שיבחר בדרך הראשונה ויקנה אותה תמורת שקית מטבעות....

למרות הכול רוחו לא שקטה. האדרנלנין זרם בגופו במלוא העוז.

מרחוק ראה את סליז גורר את הנערה בשיער לעבר שולחן מרוחק שם התווכח עם סוחר עבדים.

" שילמתי חמישה מטבעות זהב עבור השפחה הזו " צעק סליז. ואין לי בה תועלת. " החזר לי את כספי".

אינך יכול לבקש כסף חזרה לאחר שקנית. ענה הסוחר. "ובכלל, שפחה זה לא כחומר ביד היוצר, התועלת של השפחה נקבעת לפי מידת המומחיות שלך. אם אינך יודע לתפעל אותה...אולי הבעיה אצלך "...צחק הסוחר בקול רם ואיתו כל סובבי השולחן השתויים.

"אולי האיבר שלו גדול מידי בשביל להיכנס בה." צעק אביר אחד....."ואולי ההפך" צעק אחר ושוב כולם צחקו בקול

פניו של סליז האדימו..."אם כך אמר...אתן אותה כבשר לכלבים שלי" צעק סליז...כך לפחות אחסוך כמה כסף על רכישת מזון.

"עשה בה כרצונך , אין זה ענייני יותר" ענה הסוחר.

"שש מטבעות זהב נשמע קול מקצה השולחן."

כל הנוכחים סובבו את הראש. היה זה הוא שעמד וצעק שנית "שש מטבעות זהב ".

"שוב אתה "נזף בו סליז. "לך מכאן לפני שאני מבתר את גופך בחרב. אין לך עניין בנושא."

"הוא צודק" ענה הסוחר. " הרי חוקת האבירים אוסרת על אביר לחפוץ ברכושו של אחר. ושפחה היא רכוש לכל דבר ועניין."

"וגם אסור לך להזמין אותו לדו קרב." צעק אביר שישב לידו. "כי הרי הוא לא התגרה בך כלל. קח נא את חפצייך והמשך בדרכך."

"איני יכול" ענה האביר. "סליז הציע אותה למכירה. עכשיו אינו יכול לחזור בו אם מישהו מציע לו תמורה עבור הצעתו. כי כך הוא פוגע בכבודי כאביר. גם זה כתוב בספרי האבירים."

כולם נעמדו דום. "אם תסרב לבקשתי....הרי שפגעת בכבודי. ואז אני אהיה רשאי להזמינך לדו קרב." אמר האביר והתקרב בכדי מרחק נגיעה מסליז.

סליז היה המום. לקח לו רגע לחשוב על כך ואז הוא צעק : "אם כך יהיה כאן דו קרב."

"אתה בטוח" ענה האביר. "אתה הרי שתוי ואחרי מסע ארוך. בוא נסגור על שמונה מטבעות זהב. וכך גם כבודך לא ייפגע. בקרוב אנחנו צפויים למלחמה מול האויב מהצפון . ובטוח שהמלך לא ישמח לדעת שאביר שלו נהרג על ידך בדו קרב בגלל שפחה. זה עלול לפגוע ביכולת שלך לסחור כאן בעתיד."

ובעוד סליז חושב על מתן תשובה...ניגש האביר אליו,  שם שמונה מטבעות זהב בכיסו . וצעק. "הסיבוב הבא של המשקאות עליי..לחיי טוב ליבו של סליז." במקביל, לקח מידו את הנערה והרחיקה משם לקצה האולם.

"שמע ידידי", ענה לו ידידו שכל העת עקב מרחוק אחר המתרחש. "אתה חכם ואמיץ הרבה יותר ממה ששיערתי. או אולי טיפש ...עם אחד כמוך אי אפשר לדעת".

ובעודו גורר את השפחה אל קצה העולם. נעמדה היא מולו ולחשה. "שלך אני לעד. תעשה בי כל מה שתחפוץ. גופי הוא רכושך."

והנה עמדה לפני האביר החלטה לקבל :

לשחרר את הנערה חזרה לבית אביה ממנו נלקחה. ומה יהיה גורלה...אולי ימצא את עצמה שוב כאן...לאחר שתימכר שוב לסוחר עבדים תמורת  נזיד עדשים.

להפכה לשלו. אבל כיצד תהיה שלו. הרי שפחה היא רכוש. ושפחה שמפתחת רגשות כלפי האדון שלה.....הרי תגלה היא כלפיו תחושת רכושנות. וזה דבר שאסור שיקרה....

ומה אתם הייתם עושים ?

הוא עמד בקצה אולם האבירים, שותה לאטו כוס שיכר אחר יום אימונים ארוך.

" אתה עדיין בשלבי לימוד" טפח על כתפו אביר זקן , "ייקח זמן עד שהשרירים שלך יתרגלו לכך."

ובעודם גונחים על חיי האבירות רצה לעברו שפחה כמעט ללא מלבוש ונצמדה לרגליו. 

"הצל אותי, הוא מתעלל בי , אין גבול לטירוף שלו, זה רק עניין של זמן עד שירצח אותי "

היא הייתה בשנות העשרים המוקדמות שלה, גופה מלא חבלות ומבטה מלא בייסורים.

"שחרר אותה מיד" , רעם קול מעבר לכתפו. הוא סובב את ראשו וממולו עמד סליז. כשמו כן הוא, אביר רשע, אכזר, סדיסט ובעל מעמד.

"שחרר אותה לפני שאערוף את ראשך ביחד עם זו של החוצפנית הקטנה".

"שחרר אותה לחש לו ידידו מעבר לשולחן. היא שלו בקניין, והתנהגותו אליה היא זכותו המלאה . אין לך מה להילחם עבורה. אביר גוריאני לא שובר את כללי האבירות שלו. אם כל אביר יקום בכדי למחות על כבודה של שפחה אבודה, תיווצר כאן אנרכיה. וזה לפני שאנחנו מדברים על כך שסליז גדול ממך כפליים ומאומן ממך בחרב."

הוא הביט בעיניים הרומזות של ידידו, הביט בעיניים הדומעות של השפחה  , הביט בעיניו הרושפות אש של סליז ובעיניו שלו שנשקפו דרך כוס השיכר.

הוא הביט. ובעט בה בכיוון סליז....שתפס אותה בוכייה בשערה וגרר אותה לקצה השני של האולם.

"עשית בשכל "- ענה לו ידידו.....

המשך יבוא (: