וניל עם פיצפוצים

אני מצלצל בדלת. היא פותחת. אני שואל בנימה עניינית אם אני במקום הנכון והיא מהנהנת. היא מכניסה אותי ומתחילה לדבר, "שמעתי עליך הרבה" היא אומרת "אני מאוד אוהבת את איך שאתה כותב. קיבלת הרבה מחמאות מכמה מהחברות שלי". יש לה קול יפה. אני ממתין כמה רגעים לראות איך היא מגיבה בזמן שאני סוקר את הגוף שלה. היא מחייכת ביובש. אני עונה "תודה" בשקט וממשיך פנימה. "הכנתי הכול" היא ממשיכה "פיניתי את הסלון והשארתי את אחד מהכיסאות באמצע החדר כמו שביקשת". היא ממשיכה לדבר, היא לא יודעת מה לעשות אם לא אומרים לה. אני לא אומר לה. אני לא אומר לה ששמעתי עליה. אני לא אומר לה שאני לא חושב על שום דבר מלבדה כבר שבועות. אני לא אומר לה שקראתי בדבקות כל דבר שהיא כתבה אי פעם בפורומים. אני לא אומר לה על איך הסגנון שלה השתנה מאז הפוסט שאמר שהיא 'חדשה בכל העולם הזה למרות שהוא תמיד עניין אותה'. אני לא אומר לה את כל הפרטים שהסקתי מהשמועות וחצאי המשפטים ואני לא אומר לה שאני פה בשבילה. לא בשבילי. רק בגלל זה אני לא אומר לה כלום. עד שהיא מתחילה להרגיש ממש לא בנוח. עד עכשיו כמו שתכננתי. טוב מאוד, אפשר להתקדם. "תתפשטי. רק תחתונים וחזייה" אני אומר "ושבי".

היא מתפשטת. עכשיו היא הרבה פחות נבוכה. עכשיו היא בשטח מוכר. עכשיו היא יודעת שהיא צריכה לציית וזה נותן לה כיוון. נותן לה מטרה. נותן לה להילחם בשדים המוכרים של מבוכה מעירום במקום פחד מהלא נודע. עכשיו היא מתיישבת על הכיסא בציפייה. אני משתדל לעבוד לאט. אני מקפיד לתת לזמן לעשות את שלו. אני מניח את המזוודה שלי על השולחן שבפינת ושולף את החבלים. אני מפסק את הרגליים שלה. מהדק את רגל שמאל שלה לרגל של הכיסא. עכשיו את הקרסול ועכשיו את הברך. אני רוצה אותה בפישוק רחב. עכשיו אני קושר את הצד השני. היא לא מרגישה בנוח. הסדר הנכון לעשות את הדברים הוא קודם כל לקשור את הידיים, בדיוק בשביל להימנע מתחושת האי נוחות של 'מה לעשות עם הידיים' בזמן שממתינים. אבל אני רוצה אותה בתחושה של אי נוחות. אני רוצה לראות אותה מתחבטת. אני רוצה לראות מה היא תעשה. אני רוצה אותה נמוכה בשביל להקפיץ אותה למעלה, עד לשמיים, עד לחלל. אני ממתין לפני שאני לוקח את הידיים שלה וקושר מאחורי הגב שלה. לסיום אני מוסיף חבל אחד אחרון שנמתח ומחבר בין הידיים הקשורות לתחתית של הכיסא. סטנדרטי.

אני מכבה את האורות ונעמד מאחוריה. אני נושם נשימה עמוקה ועובר בראש שלי על הרשימה שהכנתי אחרי שבועות של הכנות. אני שולח את יד שמאל ומתחיל ללטף לה את השדיים בעדינות. היא נושמת עמוק. אני שולח את יד שמאל עוד כלפי מטה, נכנס לתחתונים שלה ומתחיל לחספס את האזור. בלי להמתין. בלי לתת לה זמן להירטב. אני מתחיל לגנוח ולדבר באוזן שלה "ככה את אוהבת את זה, נכון? ככה את רוצה את זה?". זה קשה לדבר ולהקשיב באותו זמן אבל אני נשאר קשוב לנשימות שלה. יש שם רגע שאסור לי לפספס. הרגע שהיא מוותרת. הרגע שמתחיל כשהיא מבינה שאני לא שום דבר ממה שהיא רצתה ולפני שהיא מחליטה להפסיק. הרגע של שיא האכזבה. התזמון פה הוא קריטי. הנשימה שלה עדיין עצורה. עדיין מצפה אבל לאט לאט משתחררת. היא נושמת החוצה בנשיפה ארוכה בזמן שאני ממשיך לקשקש ולהזיז את היד שלי. אני יכול לראות את המחשבות נוצרות בראש שלה. היא חושבת שהיא פספסה משהו. אולי היא לא הייתה מספיק ברורה בהסברים שלה. אולי היא לא הייתה ישירה מספיק כשהיא אמרה שהיא אוהבת סקס קיצוני, שהיא רוצה שיכאב לה. אני רואה איך היא מגיעה למסקנה שאני בחור ונילי שממש ממש מנסה .

וכשהיא נושפת את האוויר החוצה ונושמת את האכזבה פנימה אני מפסיק, אני מכווץ ביד ימין את הפלפל החריף שאני מחזיק ושולח את היד לתוך התחתונים שלה. שני ליטופים מהירים וזהו. אני הולך מסביבה, שתראה אותי. אני לוקח צעד אחורה ומביט בה. היא מביטה בי. המבט שלה לא ממוקד, מופתע. היא מבולבלת. "עכשיו, אנחנו מתחילים" אני אומר לה בקול שונה לחלוטין מהקול שגנח באוזניים שלה והיא עדיין לא מבינה אבל אין לה זמן לחשוב כי היא מרגישה תחושה מעקצצת בין הרגליים שלה וכשהיא מביטה למטה, על המפשעה שלה היא מרגישה את הכאב שממשיך להתעצם ולהתעצם עד שהיא מרימה את הראש והסטירה שאני נותן לה תופסת אותה בהפתעה כשהראש שלה עף לכתף הימנית שלה ומסיח את דעתה מהצריבה בירכיים והיא גונחת מעונג לפני שהמוח שלה מבין מה קורה עכשיו. אני הולך למזוודה שלי וחוזר עם מראה קטנה. אני מלטף את הסימן האדום שעל הלחי שלה. "תראי" אני אומר לה, "תראי כמה יפה עשיתי אותך". ובזמן שהיא מסתכלת הצריבה כל כך חזקה שדמעות יורדות מהעיניים שלה על החיוך הכי יפה שראיתי כבר שנים.

ואתה לא יכול להפסיק לתהות אם היא הבעיה או הסימפטום ולאט לאט מתגנב לליבך החשש שאולי היא הפיתרון וזה מזכיר לך את המחברת שהיא כותבת בה את השירים שלה בתוך שורות יפות ומסודרות וזה גורם לך לחשוב על קופסת הסיגריות שקרעת לגזרים כדי שיהיה לך על מה לכתוב באמצע הלילה, כשהיית צריך לשלם למוכר בקיוסק כדי לקנות את העט שלו ועל איך שאספת תחתיות מקומטות מהרצפה אחרי שנגמר המקום על הקרעים וכרעת על הברכיים על החול הקר באמצע שדרות רוטשילד מתחת לפנס המהבהב ולמרות שזו עיר בלי הפסקה אף אחד לא מפריע לאף אחד אחר בארבע לפנות בוקר, ארבע לפנות בוקר זו שעה של אמת וזה לא משנה אם אתה גורר את הרגליים החבולות שלך אל מחוץ למועדון, מנסה איכשהו להשתחרר ממיטה שלא שלך או כורע ברך באמצע הרחוב , בארבע לפנות בוקר אין לך למי לשקר וגם אם יש אתה כבר לא טורח כי מאוחר מידי בשביל זה, אם אתה שם בארבע לפנות בוקר - אתה כבר החלטת ורק בבוקר לא תוכל להפסיק לתהות מי מכם היה הבעיה ומי היה הסימפטום אבל עכשיו עדיין ארבע לפנות בוקר ובארבע לפנות בוקר אתה יודע שכל התהיות הללו הם שקרים מחורבנים כי הבעיה היא אתה ואתה ורק כשאתה כותב את זה על קרעים של קופסת סיגריות בארבע לפנות בוקר אתה יכול להודות בזה ולהקיא מתוכך את כל מה שרצית לומר לעצמך כי אחר כך כבר תהיה ערני מידי בשביל להקשיב ומחושב מידי בשביל להרגיש ועסוק מידי בלשטוף את הלכלוך מהידיים ולהסתיר את החבלות אבל אתה לא תצליח לשטוף את ההרגשה הזו, לא תוכל להסתיר את התשוקה שמסתתרת שמתחת לעור המשופשף ולשטפי הדם, לא תוכל להסתיר את הזוהמה שדולפת החוצה על הקרעים של קופסת הסיגריות בטיפות של דיו ואתה בוכה כמו ילדה קטנה ומנסה לקחת נשימה עמוקה ולהירגע ואז אתה נזכר שעכשיו עדיין ארבע לפנות בוקר ויש לך רק עוד כמה שעות של כנות לפני שזה נגמר ואתה לא יכול לחכות עד שיעלה השחר ויגרש את כל האמת הזו ממך.

"לא". אני אומר לה כשהיא נעמדת מולי ומציגה לראווה את הסטראפ-און שמחובר לאגן שלה מול הפרצוף שלי. "אל תעשי לי את זה" אני מתחנן. אני מתוודה שאני מפחד, שאני מכווץ אותי עד אימה. ואני יודע שזה הולך לכאוב עוד יותר בגלל שאני מפחד ובגלל הפחד הזה אני יכול להרשות לעצמי להישבר לרסיסים. לבכות כמו ילד קטן ולשחרר את הכול. זה לא משהו שאתה יכול לעשות בהרבה סיטואציות. בכל מקום אחר או זמן אחר יכולתי להתנצל, ללכת לשירותים או לצאת החוצה ולהירגע. למנוע את המבול הבלתי נשלט של רגש. אבל לאין אתה יכול ללכת כשאתה על ארבע וכל אחד מהגפיים שלך קשורה לרגל אחרת של הכיסא שמתחתיך? מה אתה יכול לעשות מלבד לתת לזה לצאת? מה אתה יכול לעשות מלבד לתת לה להיכנס?

היא מחייכת אלי, כי זו לא הפעם הראשונה או השנייה שלנו ביחד. בפעמים הראשונות היא לא חייכה, קודם היא הייתה צריכה שאני אלמד. היא הייתה צריכה להבהיר לי את הכללים. אבל עכשיו שאני יודע ומבין היא יכולה ללטף לי את הראש, ללחוש מילים מנחמות לאוזניי ולהרגיע אותי. שנינו יודעים שזה לא משחק. שנינו יודעים שאני באמת מפחד. אבל שנינו גם יודעים שלא אמרתי את מילת הבטיחות שלנו. ושנינו יודעים שכשאני אומר זה נפסיק.

הרבה אנשים חושבים שהסיפורים האלה הם על סקס ותשוקה, בעצם אולי על קשירות וכאב ויכול להיות שזה בעצם על השוני בין אנשים. אבל אנחנו יודעים שכל הסיפורים האלה הם בעצם על אותו הדבר וזה אותו הדבר שכולם מחפשים.

עוד בחדר המדרגות היא תופסת לי את הביצים ואומרת שהיא לא רוצה לשמוע אף מילה. היא נכנסת לדירה שלה ומושכת אותי אחריה עם היד שלה שעדיין מחזיקה בי. יש מישהו או מישהי בסלון אבל אני מובל קדימה מהר מידי לתוך חדר והדלת נטרקת מאחוריי. "תוריד חולצה, בוא הנה" היא מצווה ומזיזה אותי בחדר, אוחזת בזין שלי כמו מפעיל שמניע בובה. היא מצמידה את התחת שלי לתחתית של המיטה ושמה את הידיים שלי על המסעד. רק כשהיא הולכת לפינת החדר ומתחילה לחטט במגירה יש לי רגע לנשום בזמן שאני מוריד את החולצה אבל לא יותר מרגע עד שהיא חוזרת, חולפת על פני ויושבת על המיטה מאחורי הגבה שלי. היא אומרת לי לא לזוז בזמן שהיא מעקמת את הידיים שלי מאחורי הגב ואני יכול להרגיש את המגע הקר של אזיקים נסגרים סביב לכפות הידיים שלי. הרשרוש המוכר של מתכת מלטפת מתכת כשהשרשרת מתחככת במסעד המיטה המתכתי מרגיע אותי. האחריות מוסרת מעלי. אני נושם עמוק ומנסה להירגע אבל אני לא רגיל לזה. אני בחור טקסי. אני צריך שיפשיטו אותי ויכניסו אותי לתפקיד. פתאום אני נזכר עד כמה אני לא אוהב צעצועי מתכת. והידיים שלי קשורות למסעד המיטה מאחורי הגב שלי אז אני לא יכול להסתובב וכשאני מחליט לפתוח את הפה אז בד נעטף לי מסביב לראש ואני לא יכול לראות וקשה לי לנשום כי אנחנו לא ממש מכירים וכל הסיפורים שהזהירו אותי מהם עוברים לי בראש בשנייה אחת ויש לי הרגשה שאולי אני עושה טעות ואני מרגיש את הידיים שלה על הכתפיים שלי, מגע קריר שיורד מטה ותופס את הפטמות שלי ומועך את כל האוויר שיש לי בריאות החוצה. הידיים שלה עולות חזרה לכתפיים ודוחפות אותי למטה, על הברכיים, בזמן שהיא דוחפת את הפנים שלי בין הרגליים שלה. אני יכול להרגיש את שולי השמלה שלה יורדים, כמו מסך קטיפה, עוטפים את הראש שלי. אני בעולם אחר. בעולם של ריח של זיעה וטעם של וניל. בעולם של תנועות חיכוך וציות לפקודות. בבית. אני מתחכך וזז מצד לצד והיא מחזיקה אותי מבעד לבד של השמלה ומכוונת את הראש שלי והלשון שלי נאבקת בתחתונים שלה עד שהיא ממלמלת לי להוריד אותן ואני טורף אותן, נוגס בהן עם השיניים, מושך אותן עד לברכיים, יותר מזה אני לא יכול להתכופף אבל לא איכפת לי. אני עולה למעלה, כמו שחיין שיוצא מהמים ונושם את הכוס שלה לתוכי ומנסה למצוא את דרכי פנימה. חושך, זיעה, וניל. העולם שלי מצטמצם לתנועה והתנשמויות. אני שומע אותה נאנחת וזה ממלא אותי בפרץ של אנרגיה. האצבעות שלה נסגרות על הגב שלי. אני יכול להרגיש את הציפורניים שלה בתוכי והזין שלי כמעט קורע את המכנס שלי בזמן שהיא נוזלת על כל הפרצוף שלי. "עכשיו”, היא אומרת, “תעמוד. ונתחיל".

טעם של וניל אפשר להוסיף במספר דרכים. אפשר לרכוש תמצית וניל מוכנה או להשתמש ממש בשרוכים העדינים שמופקים מסחלב הוניל. אני חושב שנשים עלולות להיות מאוד מופתעות אם הן היו יודעות מה לפעמים עובר בראש של גבר בזמן שהוא יורד לאישה ואני חשבתי על תבלינים עד שהרמתי את ראשי מבין הירכיים שלך והבטתי לתוך עינייך, סופג פנימה את החיוך של העונג שלך.

התרוממתי מבין הרגליים והתפרסתי על פני כל הגוף הנהדר שלך. עצמתי את העיניים ונתתי לעצמי רגע של שקט ליהנות מהחום של גוף על גוף, מהיחד של הלפני. הושטתי את היד לנקודה שבה האיבר הקשה שלי התחכך ברטיבות הרכה שניגרה ממך. באיטיות הכוונתי את עצמי לתוכך, הזין שלי נעטף בחמימות הלחה שלך שעדיין יכולתי לטעום בחלל הפה שלי. טעם של וניל. כשפתחתי את העיניים ראיתי את החיוך שהתפשט לך על הפרצוף.

לא. זה לא היה החיוך של העונג שחשבתי שאני אראה. אלה החיוך האחר שלך. השובב. החיוך של הרעיון החדש. זה שאומר שהעונג שאת הרגשת העלה לך משהו חדש לראש. זה אחד הרגעים שאני הכי אוהב בסקס שלנו. הרגע שבוא אני לא יודע לא הולך לקרות עכשיו.

"תסתובב", את לוחשת לי, "תחליק מעלי", ואני מסתובב מעגל שלם מעליך. הראש שלי נמצא בין כפות הרגליים שלך. בזמן שאת לוחשת לי להרפות אני מרגיש את קצה האצבע שלך משחקת במעגלים סביב לחור התחת שלי. היא נהדרת, ההרגשה הזאת. אבל היא לא משהו חדש, אני חושב במעט אכזבה. "עכשיו תיכנס", את אומרת ואני דוחף את הגוף שלי לאחור. לבלוע את האצבע שלך, להרגיש אותה עמוק בתוכי. אבל את מזיזה את האצבע שלך, מתרחקת ממני. "תיכנס", את אומרת, "אל תכניס אותי. תכנס". לוקח לי רגע להבין למה את מתכוונת.

היד שלי שוב נשלחת לנקודת המפגש בין האגנים שלנו והזין שלי, שנרפה מעט בזמן כל שינוי התנוחה, נמתח מחדש לקראת הלא נודע, אני מיישר את הזין שלי כלפי מטה, בינות לרגליים שלי ומכניס את קצה קצהו שלי לתוכך. את מכניסה את קצה קצך לתוכי באותו הרגע. אני מתחיל לנוע, להחליק על פני קרם הלחות החלקלק שמכה את העור שלך. אני אוחז בכפות רגלייך ונעזר בהן כדי לדחוף את עצמי הרחק לתוכך ולמשוך את עצמי בחזרה. אני מרגיש איך היד שלך עושה את אותו הדבר עם הרגל שלי, מושכת ודוחפת את כל הגוף בזמן שהיד השנייה שלך בתוכי, נכנסת ויוצאת, מתקפלת לכל פינה בתוכי. איכשהו עולה לי המחשבה שאף פעם אפילו לא שמעתי על תנוחה שכזו. על האיזון הזה שאני מרגיש כשאני חודר לתוכך בזמן שאת חודרת לתוכי. וזה לא רק ונילי, זה לא רק שאין פה שולט ונשלטת, אלה אין פה חודר ונחדרת, אין פה זכר ונקבה, יש רק אותי מזיין אותך מזיינת אותי מזיין אותך מזיינת אותי מזיין אותך מזיינת אותנו מזיינים אותנו. והשרירים בידיים שלי מתכווצים ואני פותח את הפה לנשום וכל מה שאני מרגיש זה טעם של וניל כשאני גומר בתוכך כשאת גומרת בתוכי כשאני גומר בתוכך כשאת גומרת בתוכי כשאני גומר בתוכך כשאנחנו גומרים בתוכנו.

כמו סחלבי הוניל.

הם מניחים את השוט על השולחן בצד הבמה ומתלבטים בלחישות בין שאר הכלים שעל השולחן. יש לי כמה רגעים לנשום, להתנשף, לחכות שהכאב יכהה, לנסות להחזיק ברגע החמקמק הזה. בנקודה שבה הכאב שהם נותנים לי והעונג שאני מקבל הם זהים.

אני לא הראשון. זה בטוח. התנועות שלהם מיומנות ומתורגלות והקהל שמסתכל על ההתרחשות נינוח מידי לאור האלימות שמתחוללת לפניהם. לא, זו בוודאי לא הפעם הראשונה שההמון הזה מתכנס פה כדי לראות מישהו מושפל ומעונה. ואני לא הראשון שעולה לרגל לירושלים כדי לסבול, אנשים עושים את זה כבר אלפי שנים. לפתע הרוחניות הטהורה הזו של ירושלים מתבהרת בפני. אתה יכול ללכת לכל מקום כדי למצוא הנאה, אבל לירושלים? לירושלים אתה הולך כשאתה מוכן לסבול.

זו לא הפעם הראשונה, בטוח שלא. זו לא הפעם הראשונה שהם באים לראות את "אחד מההם" מקבל את "מה שמגיע לו". זו לא הפעם הראשונה שההמון המציצן וצמא הדם מקבל את הזקפה הקטנה שלו מלראות מישהו מושפל לעיני כל. זה לא עניין דתי. לא שאני יכול להסתיר את הדת שלי עכשיו גם אם הייתי רוצה. הזין הנימול שלי חשוף לאור הזרקורים, למבטי הקהל, לעיני האל.

הם קשרו את הידיים שלי למוטות העץ בצורה הדוקה. באופן מתורגל. הם. הם עשו את זה כבר בעבר. אני. אני על הבמה, אני הנבחר לייצג עוד קבוצה שהחברה לא מוכנה לקבל אבל ממשיכה לקבל זקפה מלהעניש אותה. איך הם לא רואים שיש יותר מאיתנו בהם מאשר מהם בנו. אני לא הראשון שנקשר ומושפל לעיני הקהל על ידי אלו שנהנים מלהעניק כאב. אני גם לא הראשון שהפך את הסבל הזה לעונג.

דמויות מאחורי הבמה מושכים בחבלים ואני יכול לראות את הקרקע נופלת או אולי זה אני שהתחלתי לרחף כלפי מעלה, מבעד לפרצופים הבוהים של הקהל, מעבר לגדר שמקיפה את החצר ומעל לצמרות העצים. כל קו הרקיע של העיר הקדושה הזו נפתח לפני. לגבעה שאנחנו נמצאים עליה בטח יש שם אבל אני לא מצליח לזכור אותו. אחד מהם מניף מוט ארוך ואני מרגיש כאב במרכז הגוף, הרגליים שלי מתפתלות לכל עבר ואני מאבד תחושה בזמן שאני מתנדנד מצד לצד.

המומנטום של התנועה שלי גווע אבל הנשמה שלי ממשיכה בדרכה למעלה. עוזבת את העיר הזו וממשיך לטפס. ברגע של חולשה אני מסתכל למטה ורואה אותה למטה, מתערטלת מולי, חושפת את רזי צניעותה. כנפי השכינה עוטפות אותי ואני רואה קרן בודדת של אור נוגעת במרכז שלה ומאירה לי את הדרך. אני אחד עכשיו, אני חלק מכל אדם בקהילה הנאספת, אני חלק מכל פינה בעיר הזו, אני כורע ברך לרגלי כל העולם. אני עוצם את העיניים ומתחיל להרגיש את רוח הקודש סוחטת ממני את כל האנושיות שלי טיפה אחר טיפה. הדבר האחרון שאני מרגיש זה את העונג. את כל העונג שיכול להתקיים בעולם, עובר דרכי ומתפרץ ממני. מטפטף מטה כמו מן קדוש על הקהל הנאסף.

"ג'י?" (לפעמים היא קוראת לי ג'י) "למה אתה לא משתמש בשמות?".

"למה את מתכוונת?" אני שואל. היא מפסיקה לעבור על הטקסט שהגשתי לה, מניחה את הדף והעט שלה על השולחן ומביטה בי.

"שאלתי: למה אתה לא משתמש בשמות בסיפורים שלך? אתה תמיד כותב 'היא' או 'הוא' או 'אני'. למה לא שמות? זה לא חייב להיות השמות האמיתיים, אתה יודע. אבל קל יותר לאנשים להתחבר לדמויות עם שמות. זה יכול לתת נופך הרבה יותר אישי למה שאתה כותב".

"לא יודע" אני שותה מהקפה שלי "קשה לי עם שמות. אני יכול לתרץ את זה ולהגיד שאני רוצה להיות יותר קוסמופוליטי או משהו אבל האמת היא שקשה לי עם שמות". כי שמות אומרים הרבה, יפה שלי. שמות אומרים את האמת. גם שמות מזויפים אומרים הרבה מהאמת והאמת היא שאני לא מוכן לספר לך. לא את כל האמת לפחות. עדיין.

"זו לא תשובה, אבל אני אוותר לך הפעם" היא עונה בחיוך ומרימה חזרה את הדף "איפה אתה בכלל מפרסם את כל הסיפורים האלה?".

"באיזה אתר שמוכן לפרסם גם סיפורים פורנוגראפיים שכאלה".

"נשמע מגניב, איך קוראים לו?"

והנה חזרנו לבעיה האמיתית, "קשה לי עם שמות".

בגלל הפחד. מההתמכרות, מהכאב, מהאדישות, מאובדן התקווה, מחוסר הרגשות. הייתי חייב לברר איך להרחיק את זה. כמה זה יכול להימתח לפני שזה קורע אותי. בדקתי את זה אמפירית. ניסוי וטעייה. כמו מדען מחורבן. התוצאה של כל מדידה היא תמיד מספר ויחידת מידה. התוצאה שלי הייתה 9 ימים.

כל 9 ימים. מישהי אחרת במיטה שלי. נוגעת בי, מנשקת אותי, מחבקת אותי, נאנחת באוזן שלי, נושמת בגוף שלי. כל 9 ימים. לזרוק לי את הגוף והנשמה לכיוונים שונים. כל 9 ימים. כמו תרופה, כמו זריקה, כמו טיפול בהלם חשמלי, כמו אימון בחדר כושר, כמו ניתוח, כמו תאונת דרכים. כל 9 ימים. יותר מהר ואני מרגיש מלוכלך. יותר לאט ואני לא יכול להוריד ממך את העיניים. כל 9 ימים. רק כדי לשמור על הסטטוס קוו. כל 9 ימים. רק כדי לחייך, רק כדי שהיד לא תרעד, רק כדי לנשום. רק כדי להסתכל לך בעיניים. ולא למצמץ.

פתאום הבנתי שאם אני לא אזיין אף אחת אחרת בחיים שלי, אני בסדר עם זה. אם הזין שלי לא יכנס לכוס אחר או לא יחדור לחור תחת ענוג של אדם אחר, אני בסדר עם זה. אני רוצה להישאר על הברכיים שלי בשביל לנשק את כפות רגלייך ואז ללקק כל סנטימטר בין כפות הרגליים לצוואר שלך עד שלא תוכלי להפסיק להיאנח ואז אני אעמוד כדי לחבק אותך כשאת צריכה שאני אהיה חזק בשבילך. כי להיות עבד זה לא לשרת, זה להיות כל מה שהגברת שלך רוצה או צריכה.

והיא? אני רוצה לקשור לה את הידיים מאחורי הגב. לכסות לה את העיניים ולמעוך את התחת שלה עד שהיא תצרח ועשרות זוגות עיניים יפנו מהצללים של המסיבה להביט בנו בהערכה ספוגת קנאה. אני רוצה לגלגל אפרסק על החלק הפנימי של הרגל שלה עד שהוא יספוג את המיצים המתוקים שניגרים שם והיא תיאנח, אולי מהמגע הקר, אולי ממרקם הזמש המחוספס ואולי מהפומביות של הפרי שגופף על ידי עשרות ידיים בשוק שמתחכך בפרטיות שלה.

את הכוס שלך אני רוצה לשרת.

בכוס שלה אני רוצה לשלוט.

גם זו אהבה.

"ג'יי?" (לפעמים היא קוראת לי ג'יי) "מה זה נובים?". היא יוצאת מהמקלחת בדרך המצחיקה שנשים יוצאות מהמקלחת, עם מגבת אחת סביב הגוף ועוד אחת סביב הראש שלה. "על מה את מדברת?" אני שואל מהמיטה בלי להפסיק לקרוא את הספר שאני מחזיק. "נובים" הוא אומרת "כתבת את זה על המראה בשירותים". אה, שכחתי מזה, לפעמים אני הורג את עצמי עם התיאטרליות הזו. "זה נו?בים, חמודה. זה כינוי לחובבנים שלא מבינים כלום וכתוב שם 'נו?בים עד אימה' ". "למה?" היא חוקרת "מי נו?בים? אנחנו? כי דווקא נראה לי שאת מה שאנחנו עושים אנחנו עושים טוב מאוד" משהו בנימה של הקול שלה גורם לי להרים את הראש ולהסתכל עליה, היא מסתובבת ומרימה מעט את שולי המגבת שעוטפת אותה. אני מביט על גווני העור של התחת שלה, האדום והכחול יוצרים תבנית מרתקת, תוך כדי הסיבוב שלה הצבעים זזים ויוצרים אשליה של תנועה ופלא, אולי ככה נוצרו אורות הצפון, כשאלוהים הצליף בעכוז של השמיים. אני סוגר את הספר ורוכן על ארבע, זוחל על גחוני לעברה ומנשק את כפות רגליה. אני עוצם את העיניים ומעביר את הלשון שלי מעלה בתוך ירכיה, על פני העור המתוק, עולה ועולה עד שהשפתיים שלי יכולות לחוש את סימני ההצלפה על פני העור החלק. "כולם" אני ממלמל "כולם נו?בים עד אימה כשמדובר באהבה".