לפני 12 שנים. 1 באפריל 2012 בשעה 10:18
גרסת השולטת
השעון הראה 22:00. מלאת עונג וסיפוק, אני עוזבת את המקום שעד לפני כמה דקות שימש סוג של חדר עינויים. לאט לאט הגבולות שהציב לעצמו נפרצים. הקושי לעמוד בפיתוי הופך להיות בלתי נסבל עבורו, תחושת התלות הנפשית מעבירה אותו על דעתו.
יושבת לי במונית ומתכננת את הסשן הבא, עליית המדרגה הבאה. כפי שטוען האפס שלי, שום דבר אינו מקרי אצלי. לכל דבר סיבה.
בתחילה שלחתי למייל האישי של האפס העלוב שלי סרטונים מטריפים של עלובים חסרי אונים למיניהם שישבנם הוצלף עד זוב דם בסוגי קיין כאלה ואחרים.
כן, הישבן הלבנבן והיפה של האפס המיוחד שלי ספג הלקאות והצלפות אינספור, כעת הגיע הזמן להחמיר את עוצמת המלקות, כמו שאוהבת.
ההודעה הבאה שנכנסה למכשיר הסלולר שלי הודיעה שהאפס אכן קיבל את המייל האמור ואף צפה בו כפי שציפיתי בהתלהבות מרובה. לא שיערתי עד כמה מרובה ההתלהבות שלו!!
במשך ימים צפה העלוב חסר האונים שלי בסרטון, וכל שיכול היה להתרכז בו היה כמה אושר הציף את פני המצליפה בסרטון לנוכח סבלו ומראה ישבנו של המוצלף.
בעקבות הסרטון הגיעו השאלות והתהיות, עד כמה זה אמיתי? מי יכול לתפקד עם ישבן פצוע ודואב? האם גם פניה של גבירתי מלאים באושר בזמן שהיא מצליפה בישבני? ועוד כהנה וכהנה שאלות ותהיות שנשאלתי מתוך סקרנותו של האפס שלי.
לא פעם מתפעלת אני מתמימותו ומהרצון שלו להגיע למקומות רחוקים על אף מגבלותיו.
זהו, אין לו עבודה, אין לו חיים! זה רק הוא, הסרטון והצורך שלו לחוות את אותה החוויה ולו רק כדי לרצותני. כמה שיותר מפחיד כך יותר מסקרן בעיניו.
הכשרתי את הקרקע והתוצאה לא אחרה להגיע. הסרטון הביא אותו לטירוף מוחלט להתנסות ואני הייתי שם במקום ובזמן הנכון כדי להעביר אותו את החוויה.
כפי שהבנתם, הוא התחנן שוב ושוב ושוב. ובאשר לי, הרי לעולם לא אסרב, לתחינות מסוג זה באשר הן!
כך קבעתי תאריך ושעה לסשן המיוחל. לרשימת הדרישות הקבועה שלי כמידי סשן בשנה האחרונה, נוסף חבר חדש, ענף. דרשתי מהאפס לרכוש קיין בחנות לאביזרי מין, לא לפני ששלחתי לינק המסביר בדיוק באיזה קיין מדובר. ואז, עלתה בי החרטה ומיד שיניתי דעתי.
"אין אני חפצה בקיין קנוי. גזום בשתי ידיך את הקיין שיצליף בך. מצא לך ענף לא קצר ולא ארוך מידי, לא כבד ולא קל מידי, לא יבש, ירקרק ורענן. הנף אותו באויר, כשתאזין לשריקתו תדע אם זהו הנכון."
יצאתי לסשן מוקפדת כהרגלי, הוריתי לאפס לחכות לי בתנוחת הכלב, עירום עם הכלוב הכולא בתוכו את הזין העלוב שלו.
כך בדיוק מצאתיו כשנכנסתי לחדר, עירום כביום היוולדו, איש שפניו היפיפיות מסגירות את שנות חייו,
וגופו כשל נער, חלק, שמור, מוקפד. מחד מפוחד מאידך סוגד.
גם הפעם כבכל הסשנים שלנו, מיעטתי לדבר, ישר ניגשתי לעכוזו החשוף, העברתי את כף ידי והחלקתיה במורד היישר לאברו הרופס האומלל והכלוא. משכתי קצת, הכאבתי קצת ושאלתי:
"היכן הזרד?". נגשתי לזרד חיממתיו מעט בין ידיי, התרגלתי למגע שלו, למדתי אותו, את הנקודות הפצועות שלו. הנפתיו מספר פעמים באויר והקשבתי לשריקתו בריכוז רב, כאילו התנהל בינינו דיאלוג ברומו של עולם.
הוריתי לאפס להניח את שתי כפות ידיו צמודות על גבי המיטה ובלי שום התראה מוקדמת, החלתי מצליפה בהן.
הצלפה – ושנינו נושמים עמוק, נשימתנו אחת היא, בה מנסה הוא להסתיר את סבלו ואני - מרוגשת מעוצמת סבלו עד כלות. הרגע הזה בו שנינו נושמים יחד, הופך אותנו ליישות אחת.
הנה מגיעה לה עוד הצלפה ועוד אחת.
חשה נרגשת לשמע איוושת הענף החותכת את דממת חלל החדר עד כדי טפטוף לא מוסבר בין רגליי.
סבלו היה עצום. ככל שהשתדל, התקשה האפס להסתיר את סבלו.
כלאחר יד עברתי לישבנו הלבנבן והצלפתי בו סדרת הצלפות כואבת במיוחד. הכאב היה חד עד כדי גופו הרועד של האפס.
אפשרתי לו לנשום עמוק, או אז שלחתיו לכרוע על ארבע כשפניו אל מול המראה ודרשתי לצפות בי בעת שאני מצליפה בו עד זוב דם. האם זכה לראות את אותו האושר והעונג על פניי כשם שהיו על פניה של המצליפה בסרטון? אין לי מושג וגם לא ממש עניין אותי.
אני פה החשובה! הוא כאן כדי לספק אותי! כדי לענג אותי! כדי למלא כל שאדרוש ואצווה עליו!
לתחושתי, הוא לא העז להביט במראה, בטח התקשה לצפות ב"גבר" הבנוי לתלפיות שנראה כקנה רצוץ בסביבתי.
משצצו להם סימני הדם הראשונים שלחתי אותו להתקלח ולשבת באמבט מים צוננים לקרר במעט את הישבן הבוער שלו ולהרגיע את המקום כדי שאוכל להמשיך ולהתעלל בו.
משנרגע מעט עברתי למשחקי האטבים שכל כך אוהבת, אטבים על פטמותיו, על אשכיו. כל אטב ירד בעזרת מכה שהכיתי בו. הוא מתפתל מכאב ואני נהנית ומתענגת וחשה ברטיבות הממשיכה וממלאת את תחתוניי.
בחיי היומיום אינני נוהגת ללבוש תחתונים, אך כשאני עם האפס שלי, אני תמיד לבושה בתחתונים.
כי הוא אפס, אין לו את הזכות לצפות בי מהלכת עירומה, אלא רק כשמענג אותי מינית בלשונו וידיו.
מאסתי באטבים מהר למדי. מיהרתי לחזור אל הענף הירקרק והמכאיב כל כך, לא לפני שנתבקש האפס
להוריד מעליו את חגורת הצניעות שהתהלך עימה בגאון. חגורת הצניעות שגורמת לו לסבל רב אך גם לתחושת השייכות שזקוק לה כל כך. תחושת השייכות שמעניקה לו את תחושת "הגעתי הביתה",
"אני שלך".
כך כשהוא שוכב על המיטה וישבנו מופנה מעלה, נושך הוא בכר וסובל סדרה נוספת של הצלפות כואבות.
מידי פעם אני בודקת את הזין העלוב שלו ומגלה להפתעתי שהוא גדל לו שם ותופח ומתנפח מהצלפה להצלפה. כמובן שהאפס הכחיש וטען כי הוא מגורה מכף ידי האוחזת בעלוב שלו. לא ייתכן!!!
ההוכחה לכך לא אחרה לבא, לאחר שזכה בכמה דקות מנוחה, הזדקף האפס, נעמד על רגליו, ניגש אליי
כשבידו הזרד שהונח בצד לאחר סדרת ההצלפות האחרונה והתחנן שאצליף בו שוב!!!
הופתעתי ונטרפתי כאחד.
כמובן שהצלפתי סדרה נוספת על ישבנו האדום והרותח למגע, רגעי חרטה עלו בו.
האפס לא הבין על מה ולמה התחנן שאצליף בו שוב, אבל אני ידעתי!!!!!
האפס המיוחד שלי מכור לכאב!!!!
מה אומר ומה אגיד, הסיטואציה הזו, שהאפס שלי, לאחר שנה למודת סבל, מתגרה מהכאב עצמו העבירה בי זרמים ומצאתי עצמי מגורה בעוצמה שלא ניתן לתאר. ייחלתי לזין שיבא וייכנס בשעריי. שייתן לי את עונתי. שיגרום לי לשפוך ולאבד הכרה. כמעט התפתיתי לעלוב שלו, אך השכל גובר אפילו על החרמנות.
הוא אפס, לעולם לא יוכל לבקר בתוכך, שיננתי לעצמי כל העת בראש.
בזמן שאני מצלמת את האפס שלי, בין תמונה לתמונה, בין סרטון לסרטון, שלחתי הודעת סמס דחופה לצלע השלישית השותפה לבעלי ולי וקבעתי איתו מאוחר יותר בביתי.
שש שעות עברו מאז התחלתי להצליף באפס העלוב שלי, הייתי ספוגה בעסיס נרתיקי, רציתי רק להגיע לאורגזמה המיוחלת ולו רק בכדי להרגע ולהגיע לזיון שקבעתי להמשך הערב, נינוחה משהו.
"כעת אני רוצה לגמור אפס שלי".
זה הספיק כדי שהאפס שלי, שלמד להכיר אותי טוב כל כך, יפעל בתבונה וייתן לי את עונתי המיוחלת.
במיומנות מה החדיר את כל כף ידו פנימה כמו שאוהבת ועינג אותי עד שהגעתי אליה. לאורגזמה משכרת החושים. גמרתי. שפכתי ומילאתי את ידו בכמות נוזלים לא מועטה שיצאה מגופי.
שש שעות חלפו להן, 53 הצלפות ושפיכה נשית אחת.
לאפס לא הרשיתי להתפרק, כחוב על עונש.
נרגעתי לאטי, הסדרתי נשימתי. קמתי, התקלחתי, התארגנתי ויצאתי לביתי להמשך ערב מהנה ומענג כשבמחשבותיי, כיצד ממשיך האפס שלי את הערב שלו עם תחת פצוע ואדום כיין.
שוב יושבת לי במונית, מוצאת את עצמי מתכננת את הסשן הבא.
גרסת הנשלט
"בטיולך בסוף השבוע חפש לך בשדה הירוק ענף ירוק ורענן. לא ארוך מדי לא קצר מדי. לא עבה מדי לא דק מדי. זרד לעניין". עד כאן לשון הודעת גברתי. ""כיצד אדע מהו הזרד שתבקשי גברתי?", הקשיתי בחוסר אונים, מופתע מהמשימה הבלתי שגרתית. "הממ...הנף אותו באויר מספר פעמים", השיבה הנאצלת. "לפי האיושה שישמיע תדע בוודאות", הייתה התשובה. בעיני רוחי ראיתי את חיוכה המאושר של גברתי בעודה מתקתקת את הטקסט במכשיר האייפון הצמוד אליה יומם וליל.
בימים האחרונים מצאתי עצמי נהנה מפריחת האביב המשכרת, מציץ ללא הרף בענפי עלים, שיחים ועצים ולבסוף מצאתי אותו. ענף ירוק קשיח . לא דק ולא עבה. גמיש להפליא. גזמתי אותו במו ידיי, הסרתי את שאריות ניצני הפרחים והענפים שצמחו ממנו והחבאתי אותו ברכבי, במושב האחורי.
יום הפגישה שלנו לא אחר לבוא. חיכיתי לה בעירום עם הכלוב הנועל את מה שגברתי מכנה: "אברי העלוב". היא נכנסה לסלון נמרצת כהרגלה, ממששת את העלוב הנעול ומגרגרת בהנאה, בעוד אני מתכווץ מכאב ומחוסר אונים טוטאלי.
"הראה לי את הזרד שהבאת", פקדה בשקט האופייני לה. הענף המתין לו בשקט על השיש במטבח, תמים מראה, דומם ומשעמם למדי. הגשתי אותו לידיה ביראה מסוימת. הייתי משוכנע כי גבירתי תצליף בי להדגמה מספר פעמים ובכך יסתיים העניין. בימים שלפני המפגש שלחה לי סרטונים בו נראה עבד מוצלף עד זוב דם בידי גבירתו ואני איבדתי את עשתונותיי. "זה רק סרט מבויים" חשבתי בלבי. "אין דברים כאלה במציאות". כך חשבתי ולא ידעתי עד כמה טעיתי.
במשך חמש שעות, עם הפסקות מנוחה כאלה ואחרות עשתה גברתי לאחוריי הכרה חד משמעית ופסקנית עם הזרד. ההצלפות היו נוראיות. ראיתי כוכבים. גברתי אפילו לא התחילה בעדינות עם חימום האזור במכות רכות יותר. ההצלפות עם הזרד היו מיידיות. חשתי כמה גברתי רעבה, צמאה לראותי סובל עד כלות, את עורי הופך לאדום עם צלקות ופצעים פתוחים ולשמוע אותי מיבב, צווח, צורח, מתיפח.
אחרי סיבוב אחד עוד שלחה אותי לחדר האמבט להתישב לכמה דקות במים קרים כדי להרגיע את העור הדואב. בהמשך לא הוצעה יותר האפשרות הזו. הצלפות، כשאני על ברכיי וידיי על המיטה. הצלפות כשאני על ברכיי וידיי על שידה שמולה מראה כדי שאוכל לחזות בזרד ובגברתי מצליפה בי שוב ושוב. הצלפות כשגברתי יושבת ישיבה מזרחית על המיטה ואני שוכב על בטני מולה ופי נוגס בטירוף שוב ושוב בכרית אומללה. מדי פעם שלפה את מצלמתה והנציחה בהנאה בלתי מוסתרת את המראות בתמונות סטלס ובוידאו. לאחר כל מיקבץ הצלפות מיששה גברתי את אברי הרופס שצמח וגדל לו בידיה. "ההצלפות מחרמנות אותך", סיננה בהנאה. הייתי משוכנע כי הוא מזדקף בשל מגעה, אבל היתכן שהיא צודקת. היתכן שהוא מזדקף בשל כל הצלפה והצלפה?
בשלב מסויים חשתי כי גבירתי מבקשת להפסיק לפני שפלחי עכוזי המדממים כמעט יהפכו לפצע פתוח נוראי. בטירוף פראי של רגע ניגשתי אל הזרד שהונח בפינה והגשתי אותו שוב לגברתי. "עוד בבקשה!" התחננתי. והיא נתנה לי עוד. ועוד איך. הכאב היה כה עצום ונוראי. בכיתי בקולי קולות בזרועותיה והיא ליטפה אותי וליטפה ברכות מדהימה. הייתי המאושר באדם. "אוי אתה מטריף אותי אפס שלי"،נהמה באוזני. "אני חייבת זין אמיתי בתוכי. חייבת ! אבל לא את שלך. תשכח מזה !". בזוית עיניי ראיתיה מקלידה משפטים ארוכים באיי פון שלה בו היא מורה לאחד ממאהביה לפגוש בה בהמשך הערב. בלעדי!!
לפני לכתה הורתה לי לבצע בין רגליה את הפיסטינג שהיא כה אוהבת ובסופו השפריצה גלוני נוזלים מהבילים לכל עבר כשהיא רוטטת ומפרכסת במשך דקות ארוכות. שכבנו יחדיו בוהים בתקרה אוחזים כפות ידיים. כמו תמיד. חיבור אלוהי, קוסמי מחד ומטורף ולא מובן מאידך.
ואז הלכה.
נותרתי עם תאוותי נצורה, פצוע, דואב אך מאושר עד כלות.
