אולי מחר

לפני כמה שבועות ראיתי סרט שנקרא התחלה עם ליאונרדו דיקאפריו.

נאמר שם משפט שאני חושב שממצה לא מעט: "רעיון הוא כמו וירוס אבל פי כמה וכמה מונים חזק ממנו-מהרגע שנדבקת בו הוא לא יעזוב אותך לעולם".

חשבתי רבות על המשפט הזה.

הוא מדויק ונכון לחלוטין. זה יכול להיות הרצון למשהו פשוט כמו גלידה.ר או מורכב כמו אדם אחר.

כבר מספר שבועות שאני חושק בבשר טוב, ולא סתם בשר אלא סטייק עסיסי ומדמם שעשה פעם מו , ויגרום לי לעשות הממם.

אבות אבותי ידעו הכול אודות בשר. יהה זה בקר או בקר נמוך וורדרד, הם ידעו לטפל בו כמו שצריך.לפעמים אני תוהה איך הם היו מרגישים, בלילה, לבד עם עדר שלם מסביבם כששיפוד ענק תקוע באדמה בתוך מדורה, הבשר נחרך לאיטו בערבות הפמפס.

ועכשיו אני מוריד את מבטי לצלחת ורואה 300 גרם של אנטריקוט, לצידי על השולחן שולחן מנגל ועליו חציה השני של המנה.

בקפריסין אין בשר טוב.

יש דגים ופירות ים מעולים. ומסעדת סושי מעולה מול הים. ישבתי באותה מסעדה, המזגן עובד שעות נוספות כשמסביבי שותפי, שני לקוחות והבחורה מהערב הקודם.

כולם מדברים ומנסים להראות חשובים בזמן שהם צדים את חתיכות הסושי עם מקלות האכילה. אחד מהם יודע מה שהוא עושה אבל השני לא מפסיק להשפריץ סויה על חולצת הפולו המזוייפת שלו בעוד שהבחורה מוותרת על רטבים ומעלה חתיכה אחרי חתיכה של נגירי, סשימי ועוד לפיה במהירות, משתדלת שזה לא יפול לה בחזרה לצלחת.

אני באמת לא מבין למה אנשים מנסים כול הזמן להיות מה שהם לא. הרי זה לא יגרע מערכם של הגבר והבחורה אם יאכלו במזלג.

אני ביקשתי שיביאו לי מזלג. אוכל נועד למאכל לא למשחק, לפחות לא במסעדה.

לפחות כך חשבתי.

את הקינוח כבר הביאו לנו עם כפיות.

היא טבלה את הכפית בפכלובה שלה והביאה אותה לשפתיה, קצה לשונה ליקלק את קצה הכפית תוך שהיא מנסה להסתכל עמוק לתוך עיני.

יש גברים או נשים שדברים כאלה עושים להם משהו. אני לא יכולתי להפסיק לחשוב מה יקרה עם היא תפספס ותלכלך את קצה אפה. האם אני אומר לה משהו או שאתן לה להסתובב כך עד שאחד משותפיה יעיר לה משהו.

אחרי 4 בקבוקוני סאקי חם, כולם היו במצב רוח עליז יותר והוחלט לבקר באחד ממועדוני העיר: "סילק אנד ולווט"- משי וקטיפה.

הרבה בחורות ממוצא מזרח אירופאי ובחורים ממוצא ים תיכוני.

תאורת אולטרה סגול שגורמת לכול השתלות השיניים לזהור בלבן פלורסנט וכורסאות קטיפה.

התיישבנו סביב אחד השולחנות על הכורסא ו לא עברו חמש דקות ו 4 בחורות התיישבו לידנו, כול אחת סקרנית לדעת מאיפה באנו, לכמה זמן ואיפה אנו שוהים.

המשקאות זרמו והבחורות התחלפו להן בריטואל אנתרופולוגי מרתק. הבחורה פירטטה עם אחת הבנות ואני החלטתי להתרווח בכורסא ולראות אותה בפעולה.

הדבר הבא שאני זוכר זה ידים על גופי.


בפעם הבאה.

מדהים כמה שהעור הוא אלסטי ומעניין. יצא לי לראות פעם עור מתחת לזכוכית מגדלת ומדובר בעצם בפיסות פיסות של חומר שמחוברות אחת לשניה כשביניהן שבילים לא סימטרים.

קצת מזכיר רחובות בעיר לא מאורגנת כשכול פיסה בעצם היא בלוק שתחום בכבישים. לכול בלוק כתובת ולכול פיסה כתובת משל עצמה. ביחד יוצרים עיר, יוצרים את המרקם העורי הזה.

כרעתי על המיטה והתבוננתי בעור שלה. חלק ומושחם בשעות נוספות בים.רך וגמיש ומתפתל בזמן שהשתמשתי בחבל-חגורה הלבן שלה כדי לקשור את האמה הימנית שלה למיטה.

הצחיק אותי שהיא לא הפסיקה להתפתל, רגליה מנסות להתחפר בסדין הלבן שתחת עכוזה בעוד שהאחרון מתפתל עוד ועוד כמו מנסה ליצור חור בסדין . היא לא הפסיקה לבהות בי, עיניה פתוחות לרווחה וידה השמאלית מחפשת משהו שימש לקשור אותה. לבסוף היא הצביעה על חגורתי.

עור מול עור שחור מול שחום. הפיתולים נעצרו והיא המתינה בסבלנות שאסיים. השטן הירוק התחיל להשפיע על התגובות שלי ולקח לא מעט שמן עש שהצלחתי להשחיל את קצה החגורה בלולה סביב הקצה של המיטה.

תמיד רואים בסרטים את הגבר או האישה קשורים לדופנות המיטה. כבר מזמן לא מייצרים כאלו מיטות. צריך הרבה מזל ומיטה באמת ישנה כדי שאולי יהיה ראשה מורכב מקורות עם מרווח ביניהם שמתאים לקשירה.

היה לנו מזל.

מישהי פעם העירה את תשומת ליבי לעובדה שהאורגזמה הנשית מתחילה הרבה לפני שהיא גומרת. לפני שהמוח אפילו מתחיל את תהליך הפינטוז והמעבר לאותו "אזור" של ריכוז.

אותה אחת טענה שהאורגזמה הנשית מגיעה מהבטן. מאיזשהו יצר קדמון שקיים בבטן התחתונה, מין חום שהולך וגדל ומתפשט בחלל הבטן ברחם בעור בורידים ובעצבים.

היא קראה לזה "החום הנשי".

ידי נחה על עורה קצת מתחת לפופיק ויכולתי להרגיש את גל החום מתפשט אל עורי. פלג גופה התחתון לא הפסיק להתפתל כמו בעל חיות משל עצמו.

האוויר הקריר מהים נכנס לחדר דרך החלון הפתוח וממש לא שינה את הטמפרטורה בחדר.

החום הזה פשוט יותר מדי. כול חלקיק תא אפור מתאייד לו במוחי בזמן שאני מנסה נואשות להתעורר. לבסוף אני ממצמץ וגורר את עצמי מהמיטה, יש שמאל משאירה שובל של לחות על עורה המושלם.

החלון פונה לים והווילון הלבן מכסה את העובדה שהוא פתוח לרווחה. מונע מהמזגן להשאר בחדר. אני סוגר את החלון בטריקה שגורמת לגמדים הקטנים האלה במוחי להתחיל לדפוק את הסיכות שלהם בתוך עיני מבפנים.

היא עדיין מסתכלת עלי בזמן שאני מסתובב ועומד מול המיטה.

המזגן מקרקר מלמעלה ועכשיו אני יכול להרגיש את הקור מכה בגופי.

לא שמתי לב שאני עדיין ערום.

אני עדיין עסוק במחשבות על הכרס שצריך להעלים כשהיא טופחת קלות על הסדין הלבן, מזמינה.

רסיסים של זיכרון מוצאים דרכם מעל פני השטח ואני מתחיל להזכר במה שעבר עלי בלילה שלפני.

החגורה שלי עדיין קשורה סביב פרק ידה השמאלית , עןר נוגע בעור ואני רואה את הסימן האדום שישאר שם למשך מספר ימים.

הקצה השני מרופט לגמרי איכן שהיה קשר מאולתר.

על הרצפה זרוקה חגורת החבל הלבנה שלה.

שעות מספר לפני זה היא עזרה לקשור את ידה הימנית למיטה.

זיכרון הלילה חוזר אלי במלואו מבעד לאדי האבסינט שעדיין יושב בגרוני מאיים לצאת בכול נשימה.

ישבנו בבר ביחד עם שותפיי ושותפייה מדברים על עסקים, חותמים על עיסקה ואז הגיע הבקבוק הירקרק.

מתנה.

הם ידעו שזה המשקה האהוב עלי.

זה עבד.

שעתיים אחר כך אנחנו בחדר ואני לא יודע אם היא רוצה לאנוס אותי או שסתם איבדה כסף במכנסי.

דחפתי אותה למיטה והסתובבתי להנמיך את התאורה.

כשהסתובבתי בחזרה החאקי הקצרים שלה כבר היו בריצפה והיא היתה עסוקה בלנסות לפתוח את כפתורי החולצה.

הצחיקה אותי המחשבה באותו רגע על כמה אנחנו הגברים מגושמים בלפץוח כפתורים, אבזמים קליפסים קדמיים ואחוריים של חזיות והנה היא פה תיכף שוברת את ציפורני הפרנג' שלה על שני כפתורים עלובים.

עליתי על המיטה לידה ופשוט קרעתי אותם.

קל יותר.

השמיים היו בגוון אפור מתכתי וכדור המתכת שהתיימר להיות השמש עמד במרכזם מאיים ליפול בכול רגע.
הצרחות ממלאים את ראשי ואני רואה אותן, את ציפורי הטרף שועטות לעברי טלפים חשופים ומוכנים להינעץ בכול פיסת בשר חשופה שנותרה.
מקור מתכת מנקר בפני פעם אחר פעםת מוציא עין אחת ואז את השניה דוקר עוד ועוד פנימה.
אני פותח את הפה בעיקר כי זה הדבר היחיד שאני מסוגל לפתוח, זיכרון הדקירות המום אך עדיין מורגש בתוך מוחי. אני מרגיש כאילו ציפורי חלומי מנסות עדיין לנקר להם את דרכם החוצה מתוך ראשי דרך עיני.
אני שונא מיגרנות.
המוח מרגיש שבא לו להתאבד ואם רק היו לי מספרים או כול חפץ חד הייתי מנקר את עיני בעצמי וגומר עם הסיוט הזה.
אני שולח יד ונתקל בבשר חמים ולח.
היא נשארה לישון במיטה. גופה עוד פועם תחת אצבעותי ואני יכול להרגיש את נוזל החיים שלה מפמפם מתחת לאותו עור ובשר שערב לפני כן טעמתי.
לפתוח את העיניים נהיה סיפור ואני חושד שאם היא תפתח את העיניים שלה עכשיו ותסתכל עלי אני עלול לאבד את השמיעה מהצעקה שבטח תגיע.
שנות דור עוברות והם נפתחות לאט לאט, אני מרגיש כאילו מסך ברזל עולה בכבדות ושרירי עפעפי עובדים שעות נוספות עד שלבסוף קצת אור חודר פנימה ואני מצליח להתפקס על העולם.

טעיתי, היא ערה לחלוטין ומסתכלת עלי.
היא לא צועקת. היא מחייכת.
הוריד בצאוורה בולט והלחות בחדר גורמים לעורה החצי מכוסה בפוך הלבן, להזיע.
זרוע וחצי פיטמה שבולטות מעל ללבן, יוצרים קונטרסט מעניין במיטה.
ואני רק רוצה להתקרבל ולמות.
או לנקר את עיניי , מה שיבוא קודם.

אני שונא מיגרנות

היא כורעת על ברכיה, רגליה מפוסקות , מציגה לרווחה את כוחה.

אגלי זיעה נקווים בחיבור שבין ירחיה לבין מפשעתה, בעונותיה מקוומרות, העור לבן מהלחץ שהעץ מפעיל עליו.

כול גופה משדר דריכות ועיני עוברות על כול קימור, כול חלקיק בשר ועור, בוחנות, בודקות מנתחות.

אצבעותיה מלות את הצעיף הסגול.

היא כורחת את הצעיף סביב יד שמאל קושרת טוב את הבד סביב העור עד שהדם כמעט ולא עובר הלאה. אני יכול לראות את הבד מתחיל להשאיר סימנים על הבשר.


בסופו של דבר הכול מתחיל ונגמר בבשר. אנחנו הרי יצורי אור ובשר.

העיקצוץ המתוק של הציפייה. הגוף שמחכה למשהו, לעונג, לכאב לרגש.

החום בבטנה בזמן שהיא מצפה לעונג הבא.

משהיא פעם הסבירה לי את מהות החום. אותו חום שמתרכב בבטן התחתונה כשהתשוקה בוערת. המחשבה באה מהראש. התשוקה מתרכזת בבטן. חום שמתפשט ומאיים לעכל הכול באיבחה אחת של עונג.

אצל הגבר זה מתרכז בחלציים. תגובה מידית של איבר זקוף ומוכן לפעולה.

הדם ורד למטה ומתרכז באיזור אחד מותיר את שאר הבשר ריק ומובל. אצלה המצב הפוך. הדם מתרכז בבטן ומתפשט לאיטו לשאר אברי הגוף מאיים לפרוץ מבעד לעורקים.

הדופק שמורגש בכול תא ותא בגוף בזמן שעונג מציף אותו והופך אותו ליישות עצמאית.

אני מבחין בלחייה הסמוקות , עינייה עצומות והיא מתענגת על כול רגע. על כול חלקיק רגש.

אני אומר מילה ומבחין בשרירים שמתחת לעור המפשעה נעים.

היא מסיימת לקשור את העיף וקושרת את הקצה השני שלו לעקבה השמאלי. כול גופה רוכן קדימה, שדיה מוגשים כמנחה.

שפתיה פשוקות ממלמלות פעם אחר פעם: בבקשה עוד.


אני עוצם את עיניי ונותן לתמונה למלא את אותו ה אזור בחלק האחורי של מוחי שאחראי על זכרון חזותי.

אני מלא בכניעותה

היא החליטה להשתמש בצעיפים סגולים כדי להעצים את החוויה.

אני מסתכל במסך ורואה אותה משנה זווית מחכה, משוועת לפקודה.

תתפשטי.


אני יכול לראות בדחיפות שלה בזמן שהיא ממהרת להסיר את הבגדים, מניחה אותם בערימה לצידה על העץ. בזמן שהיא מתערטלת אני יכול לראות בסימנים אדומים בכפות רגליה מתחת לאצבעות.

הלחץ של העץ על אצבעותיה בזמן שכרעה השאיר את סמניו, ואני מקבל מושג על כמות הזמן שהיא חיכתה בכריעה עוד לפני שהכרזתי על קיומי היום.


ההתעסקות הסתיימה והיא חוזרת לכרוע מול המסך-רגלה מזיזה את הלפטופ והמצלמה זזה לכמה שניות הצידה ,מגלה את המראה הענקית שיש על הקיר הימני של חדרה. מראה מהרצפה עד התקרה.

לא מספיק לה שאני צופה, היא צריכה לדעת ולהרגיש את עצמה. עיניה מעיפות מבט מהיר הצידה אל עבר המראה וחוזרות ללפטופ.

מעניין איך הידיעה שאני צופה בה בלי להיות מסוגלת לראות אותי משפיעה עליה בצורה כול כך אבסולוטית.

המראה מספקת לה את יצר המציצנות שהיא צריכה, נותנת לה את האפשרות להציץ אל עצמה בזמן שאני מסתכל עליה.

רואה ואינו נראה.

יש משהו בידיעה שאתה רואה מישהי במצב כול כך חשוף והיא לא יכולה לראות אותך למרות שהיא יודעת שאתה שם.

האם זו מציצנות אם הצד השני יודע?

האם העובדה שאני צופה היא זו שגורמת לגופה להתחיל לבהוק מזיעה? או שמה הציפייה מהלא נודע? הידיעה שאין לה אפשרות לדעת מה אני אעשה?

מספר הקלקות והמילים מתממשות על צגה. היא מפסקת את רגליה, חושפת את עצמה טיפה יותר ועיניה משדרות נואשות מתוקה. נואשות אותה אני גומע בשקיקה.

אני שומע אותה מתחילה להתנשף בכבדות. התנוחה לא נוחה ואצבעות רגליה מקושתות בזמן שהיא מנסה לייצב את עמה בכריעה.

אני לוגם שוב מהקפה החם ויכול לדמיין את הלהט שהיא חשה בביטנה. אותו להט חייתי שמתנקז אצלה קצת מעל המפשעה מתח לתבור, אותו חום שהיא מרגישה בכול פעם שהיא רואה את שמי מופיע כזמין בתוכנה.

לחייה סמוקות ואני מחכה.

אני מקליק מספר מילים והיא שולחת יד לצידה השמאלי, אצבעותיה מחפשות משהו מעבר למסך ולבסוף חוזרות עם שני צעיפי משי סגולים חצי שקופים.

הסשן מתחיל.

שליטה מלאה.

להיות תלויה לחלוטין ביכולת של מישהו אחר להחליט עליך. לדעת שלא משנה מה הוא יאמר או יצווה את עדיין תעשי, תבצעי תתמסרי.

לדעת שלא משנה מה, היא בידים שלך. קטנה,שבירה וכול כך גדולה וחזקה.

אני רואה את העט של הסקייפ מקשקש על המסך, יודע שעוד רגע או שניים יופיעו המילים שלה שיציתו שוב תחושות שחשבתי שאבדו לעד.

אותיות כחולות מופיעות והופכות למילים ולמשפטים.

אני קורא את תחינתה וקם לכיוון המטבח. היא מחכה לתשובה, למגע לפקודה למשהו.

המים החמים נשפכים מהקומקום אל תוך המאג הכחולה, מרטיבים את אבקת הקפה שבתוכו והופכים אותו לבוצי, רטוב ולבסוף מטביעים אותו לחלוטין בנוזל שחור.

האבקה נמסה לתוך המים כמו שרידי ההתנגדות שלה, שלי, והופכת לחלק מאותם מים חמים, הופכת לחלק מהם בזמן שהם מכילים אותם בתוכם.

אדים חמים עולים מהספל לאט ובטוח אל עבר נחירי וממלאים אותי בניחוח המלא והמר והכול כך ממכר של הנוזל.

אותה אבקה ומים הפכו עכשיו לגוף אחד, ישות אחת ממכרת שמשאירה אותי פעם אחר פעם כמה לעוד.

אני מוותר על החלב וחוזר לשולחן המחשב.

העט הכחולה נמצאת במחול של כתיבה והפסקהעל המסך. אני יכול להרגיש את חוסר הסבלנות, חוסר האונים בזמן שהיא מחכה לתשובה, לתגובה ממני,

תגובה שתחכה עד אותה לגימה ראשונה, עד שהחום המוכר ירד בגרון וימלא אותי.

אני לוגם מהקפה ומתחיל לכתוב לה.

מסך קטן נפתח בתוך התוכנה וגופה ממלא אותו, כורעת על ברכיה מול מסך הלפטופ, על רצפת הפרקט של חדרה.אני כמעט יכול להריח את ניחוח הזיעה שמשתקף מצווארה.

היא כמעט מוכנה.

אתמול היא התכרבלה למרגלותי. הרגישה בטוחה מאוד לרגלי. דמותה הוירטואלית המכורבלת כך מרימה ראש מתחנן לנגיעה, לליטוף.

אני שולח יד וירטואלית ונוגע.

מדהים כמה רוך ועוצמה אפשר להעביר באמצעות מספר אותיות בפונט ורדנה דרך כמה סיבי אור לצד השני של העולם.

אני רושם את המילים, לאט לאט, נותן לעט הכחול בתוכנת הסקייפ להופיע על המסך שלה, יכול להרגיש את הדריכות שלה בזמן שאני כותב. האצבעות ממשיכות להקליק ואז אני מפסיק.

האצבע מחכה על מקש האנטר, בזמן שהיא מחכה לאותיות הלועזיות. מחכה לראות אותן על המסך הופכות למילים ומשפטים שיגרמו לה ל איזשהו רגש. חולשה, עצב שימחה, חירמון.

האצבע ממשיכה לרחף בקלילות מעל המקש הבודד שיכול לספק כה הרבה עבור נשמה שמחכה בצד השני של הים.

אני עוצם עיניים ומחכה, מרגיש את הציפייה אצלה, רואה את העט הכחול אצלי מתחיל לרשום ונפסק.

מתחיל לרשום ונפסק שוב. היא כבר לא מצליח להתאפק. היא יודעת שהמילים מגיעות אבל לא יודעת מתי.

אני לוחץ על מקש האנטר והשורה נשלחת.

אני יכול להרגיש את הנשימה נעתקת ממנה כשהאותיות מגיחות לפתע על מסך המחשב שלה.

כול כך הרבה רוך ועוצמה יש במספר אותיות שמתחברות למילים בפונט ורדנה.

כרגע היא כרכה את עצמה הורטואלי סביב רגלי הוירטואליות והתחילה לבכות.

דבר מדהים הוירטואליות הזו. אתה יכול לעשות הכול לכתוב הכול ואין בעצם גבולות. מדהים.

אין גבולות.

קונספט מרתק שמרכז בתוכו כול כך הרבה כוח.כוח להחליט, כוח לשלוט כוח להשלט. כן כוח להשלט יש דבר כזה.

דרוש הרבה אומץ להחשף ככה בפני ישות אחרת בצורה כול כך טוטאלית ולשים את הנשמה שלך בידיים שלו.

דרוש הרבה אומץ לקחת את אותה נשמה ולשמור אותה איתך.

היא עצובה כי חברה טובה שלה מתה לפני כמה ימים במרחק של אלפי קילומטרים והיא לא שם איתה בוכה.

היא הוירטואלית כרוכה סביב רגלי הוירטואליות עצובה וירטואלית וגורמת לי לאי נוחות , ואולי קצת עצב וירטואלי.

הבכי שלה לא וירטואלי. האמפטיה שלי לא וירטואלית
.היא רוצה מגע וירטואלי ואני מתלבט אם זה בסדר לתת לה לשקוע ברחמים עצמיים על שהיא לא עם החברה המתה,

או שלתת לה. אולי סקס וירטואלי יוציא אותה מזה לכמה שניות דקות או שעות לא וירטואליות.

אני מלטף לה את השיער הוירטואלי עם ידי הוירטואלית ומעביר לה רגש ותנועה במילים.היא צריכה לבכות יותר משהיא צריכה לגמור.

מדהים כמה כוח יש בלהשלט.

לילה טוב.